בגיל שלושים, עשר שנים מהחתונה, כשבבית היו לנו חמישה ילדים קטנים, התברר לנו שנותרנו חסרי כול. גם בלי הדירה שלנו.
אמרו שהאדם שהשקענו אצלו את הכסף אמין, חכם, מקצועי וירא שמיים. שכל מי שהביא לו כסף, הכפיל את ההון העצמי שלו. בעלי אמר שיוסי כבר בן עשר, וצריכים להתחיל לחשוב על שידוכים. שקלנו להתייעץ עם ההורים אם להשקיע, אבל הבנו שהם לא ממש יאהבו את הרעיון. ככה עצמנו עיניים, נתנו לאשליות להוביל אותנו. השקענו את כל הכסף שלנו בהשקעה לא מוצלחת. אחרי כמה חודשים של ציפייה מתוקה הגיע הבום הגדול, שהותיר אותנו בלי דירה ובלי כלום.
כשנודע לנו שהכסף שלנו אבד, אפילו לא היה לנו את מי לשתף. בהתחלה לא סיפרנו כלום להורים, והיות שממילא לא גתו בעיר שלהם, הם לא שמו לב שמשהו קרה. ניסינו איכשהו להסתדר. בעלי, שהיה אברר כולל, נאלץ לצאת לעבוד. אני עבדתי כמזכירה, בתנאים מצוינים. המנהלת התחננה שאוסיף שעות, אבל אני אף פעם לא הסכמתי. היא לא האמינה שדווקא עכשיו, במצב שלי, בבית עם ילדים קטנים – וכבר היו לנו אז שישה, אני מבקשת לעבוד שעות נוספות. למרבה הנס היא הייתה טקטית מספיק ושתקה. כר קיבלתי שעות נוספות, והילדים נאלצו להיות לבד בבית.
אבל גם זה לא הספיק. חשבון הבנק הרעב בלע את הכסף מייד כשנכנס, הגענו למצב שלא היו דברים בסיסיים בבית. החורף הגיע, הילדים שלנו המשיכו ללכת בסנדלים. קניתי מעילים יד שנייה בעשרה שקלים, ורמת החיים המשיכה לצנוח. הכול נהיה כבד כל כך, הבנתי שבלי לשתף את ההורים לא נוכל.
נסעתי להורים שלי, סיפרתי ובכיתי. בעלי דיבר עם ההורים שלו. הם היו המומים. בטוב ליבם הם שתקו ולא גערו בנו. הדיבורים באמת היו מיותרים, את הלקח למדנו בעצמנו. היינו שקועים בביצה טובענית, חייבים כספים לאנשים. מצטמצמים בלי אפשרות יותר, כי יש דברים בסיסיים שצריכים בבית עם שישה ילדים.
ההורים שלנו, שעוד שילמו חובות מנישואי הילדים שלהם, לקחו הלוואות כדי לתת לנו כסף ולעזור לנו לשרוד. אבל הקושי המשיך כמו ספירלה, חונק אותנו יותר ויותר. הרגשנו במצוקה של ממש. בעלי בכור בבית, שתי האחיות שאחריו לא עבדו אז, אבל אני הקטנה. יש לי אחים ואחיות נשואים, חלקם נהנים מרווחה כלכלית יחסית. חשבתי שבזמן של מצוקה קשה, אפשר לפנות אליהם.
בערב פסח, כשהמצב בבית היה קשה מאוד, וכשגיליתי שאין לי בגדים לקיץ לילדים, התקשרתי לאחד האחים שלי. הוא היה בהלם. כל מה שההורים לא עשו, הוא עשה. הוא שאל איך נתתי לבעלי להשקיע כסף במקומות לא נכונים, למה לא התייעצנו, וחבל שלא דיברתי איתו עד עכשיו, אולי הוא היה יכול לעזור.
כל זמן השיחה הרגשתי שהפנים שלי בוערות, שהבושה מדליקה אש בתוכי. לא נעים לעמוד מול אח שלך, הגדול והחכם, לספר על השגיאות שלך, ולבקש בשפל קול שיעזור לך להיחלץ מהטעויות שעשית. אבל לא הייתה לי ברירה. הסכמתי לספוג הכול, מקווה שהשורה התחתונה תנחם אותי. אבל השורה התחתונה נתנה לי מכת מחץ כואבת.
"אני מצטער, באמת, אבל את יודעת שאני במרוץ של לחתן ילדים. גם אני רץ מגמ״ח לגמ״ח. אם אליהו רוצה, הוא יכול להתקשר אליי. אתן לו שמות של גמ״חים טובים".
בערב התקשרתי לאימא שלי. סיפרתי לה בבכי על השיחה עם אחי. "מה את רוצה", היא גוננה עליו. "הוא באמת לא יכול, מלכי. את יודעת שהוא מחתן ילדים". כן, אני יודעת. אבל אם אחותך מספרת לך שהם רעבים ללחם, אתה באמת לא יכול לעזור לה? !
"אולי את צריכה לדבר עם שאר האחים והאחיות שלך", אימא הציעה. אמרתי לה שאני לא מסוגלת, אחרי התגובה הנלהבת של אחי. שאלתי אותה אם היא יכולה לדבר איתם. גם השאלה הזאת עלתה לי במאמצים, אבל לא הייתה לי ברירה. לא יכולה לוותר על העזרה, ולא יכולה לבקש אותה.
אחרי יומיים, כשאימי לא אמרה לי כלום ופסח התקרב, לא הייתה לי ברירה, ושוב שאלתי אותה. "תראי, מלכי", היא אמרה. "המצב שלהם גם לא קל, במיוחד של אלה שכבר מחתנים. מי את רוצה שתעזור לך, רבקי?"
רבקי אחותי הגדולה ממני בחמש שנים, הייתה ידועה כאחת שלא מסתדרת. עוד לפני שהתחתנה הייתה הילדה שזקוקה לעזרה של ההורים, וגם אחר כך. היא ניסתה תמיד למצוא עבודות, אבל לא הצליחה לשרוד באף אחת מהן יותר מחודש.
המרירות גאתה בי. חוץ מרבקי היו לי עוד ארבע אחיות נשואות, אחת מנהלת תיכון מוצלח ומלבלב. למה אימא לא דיברה על פניני? למה לא דיברה על גיטי, שפתחה חנות מצליחה לבגדי ילדים?
יומיים לפני פסח. הילדים כבר ישנו, והייתי אמורה לגמור מיליון דברים, אבל במקום זה ישבתי בחדר ובכיתי. בעלי נבהל מאוד. סיפרתי לו על המשפחה שלי, על הבגידה האיומה, על הכאב ששורף. "אנחנו נרעב ללחם, ולהם לא יהיה אכפת", זרקתי בייאוש. הוא אמר מייד שחס ושלום. "אבל יש לי בשורות טובות", הוא ניסה לקטוע את סליל הייאוש האפרפר שהסתלסל סביבי, "פגשתי חבר מהכולל. הוא אמר שהוא שמע על המצב שלי, והביא לי מעטפה עם עשרת אלפים שקל מזומן".
"באמת?" הייתי אמורה לשמוח מאוד, ושמחתי באמת. מאוד. לריבונו של עולם יש שליחים משלו. יהיה לנו בעזרת ה׳ אוכל לחג וביגוד בסיסי, ואולי אפילו עוד כמה דברים הכרחיים לקיץ. אבל עדיין, הבגידה של המשפחה שלי הכאיבה לי ברמות לא נתפסות. למה הם מתנהגים ככה? לא לימדו אותם שמשפחה זו משפחה?
את ליל הסדר חגגנו בכבוד גדול. מישהו שלח לנו חבילה של כלים חד פעמיים יפים, ומוצרים לחג. הייתי כל כך בעומק הכאב, שלא יכולתי לכאוב על שאני נזקקת לבריות. שמחתי שיש לילדים שלנו אוכל ובגדים ושפע, מספיק אני ככה כאובה ומיוסרת.
אחרי שבועות אחי הגדול חיתן. ההזמנה שלו שרפה לי את האצבעות. קיוויתי שיקרה משהו שבגללו לא אוכל להגיע. "אם אחד הקטנים יחלה או שלא ארגיש טוב…" אמרתי לבעלי. הוא קטע אותי, "חס ושלום, נבוא לחתונה ונשמח, הם באמת לא חייבים". הרגשתי נבגדת ועלובה כל כך, נרמסת תחת גלגלי המציאות החדשה שנכפתה עלינו.
בסוף כולם הרגישו טוב, האוטובוס אפילו הגיע מוקדם מהצפוי, ולא היו פקקים בדרך. הגענו ממש בזמן, אבל ישבתי בחתונה כמי שכפאו שד. לא נהניתי בכלל, רק רציתי כבר לחזור הביתה.
אחיות שלי התקשרו לפעמים. עניתי להן ב׳כן׳ וב׳לא׳, תשובות לא שופעות ולא קולחות. הכעס, הייאוש, הצער – הכול בעבע מתחת לפני השטח, והתפרץ כששמעתי את הקול שלהן.
בעלי לא הבין את הכאב שלי. "ה׳ עוזר לנו", הוא אמר, "יש לו שליחים משלו". החבר הצדיק ההוא הביא מדי פעם מעטפה עם כסף. זה היה תמיד ברגע הנכון, שנייה לפני קריסה.
בחנוכה שאחר כך, נולדה יהודית שלנו. אחרי החג נסעתי לאימא שלי, לנוח כמה ימים. בבקרים היא הלכה לעבודה ואני נשארתי לבד. באחד הימים צלצל הנייד שלה, ניסיתי להתעלם אבל הוא לא הניח לי, שוב ושוב ושוב צלצל. ניגשתי להרים. זו הייתה מוקדנית מקופת חולים, שרצתה לעשות סקר שביעות רצון.
חזרתי באנחה לנוח. לקחתי את הנייד איתי, שלא איאלץ שוב לקום. התינוקת התחילה להתעורר, מתהפכת מצד לצד בחוסר מנוחה. בינתיים, בלי לדעת למה, הסתכלתי באנשי הקשר של אימא שלי. חלק מהשמות לא הכרתי, היו שם אחיי ואחיותיי, והיה קו משפחתי. קו שלא היה מוכר לי. חייגתי אליו בטבעיות, מניחה שזה קו של משפחתה של אימי. אבל אז שמעתי את הקולות של אחיי. דיבורים מבלבלים, שלאט לאט הסתדרו לי.
׳אני משלם אלף שקל החודש׳. ׳אני ארבע מאות, אבל חודש הבא אתן יותר׳. ׳אני השגתי הלוואה של שלושת אלפים שקלים׳. שמעתי את כל ההודעות, השם שלי השתרבב פה ושם, ואז קלטתי פתאום: אחים שלי אספו לי כסף! הם כן נתנו לי! לא הייתי צריכה להתאמץ הרבה כדי לקשר בינם לבין החבר של בעלי, שלא רצה להגיד מה המקור לכסף שהוא נותן. פתאום הכול היה פשוט כל כך.
ברגע זה אימא שלי הגיעה הביתה. היא הבינה ששכחה את הנייד, והבינה גם מה יכולתי לשמוע. היא פגשה אותי יושבת על המיטה, בוהה באוויר, הנייד שלה בידי.
"אז מה?" היא שאלה, צנחה על כיסא, "שמעת הכול?" התחלתי לבכות. "למה את בוכה?" היא שאלה אותי. "אני לא יודעת", אמרתי. "אני לא מאמינה שאלה האחים שלי. טובים כל כך, אוהבים כל כך, רוצים לעשות בשבילי הכול, ולא מצפים לשום תגמול". אימא הנהנה. "כל הזמן חשבתי שהם מתעלמים ממני לגמרי; אני מתביישת כל כך…" הוספתי.
אחר כך הקטנה קמה. טיפלתי בה, ודמעות טפטפו על הבייבי-גרו החדש, שאימא קנתה לי. שוב חשבתי על החלק ההוא, הנדחק, האומלל. החלק שחשב שלא אכפת להם ממני, שהם סבורים שאנחנו אשמים. הייתי זקוקה לכסף הזה כל כך, שהוא באמת הציל אותי. אבל לא פחות הייתי זקוקה לחיבוק, לתחושה שיש לי משפחה שלא תיתן לי ליפול, שתחזיק אותי.
"יש לך אחים טובים", לאימא לא צריך להגיד הכול, היא מבינה לפעמים לבד. "אבל היית לבד. כנראה פניני צדקה כשטענה שלא כדאי להסתיר ממך. שחבל על האנרגיה ושזה עלול אפילו לפגוע". אימא קמה, חיבקה אותי, ואת התינוקת הקטנה. ככה עמדנו שלושתנו, חבוקות. מרגישה את הלב של אימא פועם, יודעת שככה פועמים הלבבות של כל המשפחה איתי ביחד. מרגישה לראשונה את החיבוק הזה, ששנה שלמה היה קיים, ורק עכשיו ידעתי עליו.
(מרוה לצמא שמות תשפג)