הרב יחיאל צוקר
פרשת וארא נפתחת בשליחות ששולח הקב"ה את משה רבינו, ללכת ולומר לעם ישראל שהם עתידים להיגאל בקרוב מאוד. משה רבינו משער מראש מה עתיד לקרות, "והם לא יאמינו לי"… ואכן, כדבריו כן היה. ו"לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".
למעשה מדובר בתופעה שכיחה. אנשים שנמצאים בתוך שעבוד, במצב של צרה וצוקה, הם חושבים שאבדה תקוותם ונכזבה תוחלתם, אין להם למה לצפות, הכל יישאר אותו הדבר ושום דבר לא ישתנה לטובה, לא היום ולא אף פעם.
כדי להמחיש זאת אפשר לתאר את העבד האפריקאי השחור, שעובד בשדותיו של אדון לבן עור ומדושן עונג באמריקה.
אותו עבד שחור, הוא כבר דור שלישי של עבדים באמריקה. בעיני אדוניו הוא לא שווה יותר מבהמה בעדר. אם מחר האדון צריך לארגן קצת כסף מזומן, הוא יכול לתפוס אותו, לקחת לשוק בעיר הקרובה ולמכור אותו לכל המרבה במחיר, רק כדי לקנות לילד של האדון אופניים חדשים.
כך, ברגע אחד, יכול האדון לנתק את העבד מהוריו ואחיו, מהחברים שלו ומהסביבה שלו, ולשלוח אותו להיות עבדו של מישהו אחר, עם תנאים אחרים, עם עבדים אחרים שאותם הוא בכלל לא מכיר.
כל סירוב, כל התמהמהות לבצע את העבודה המוטלת עליו, 'מזכים' אותו בענישה חמורה, בדרך כלל זאת ענישה גופנית.
באותה התקופה באמריקה, כל מי שעורו שחור, היה נתפס מיידית כעבד. אין לעבד אפילו אפשרות לברוח. לאיפה הוא ילך? למדבר? בכל מקום אליו יגיע ברגע שבני אדם יראו אותו, יבינו מיד שהוא עבד.
אפילו עבדים אחרים לא יוכלו לעזור לו, הם יחששו מאדוניהם הלבנים שיענישו אותם בחומרה על כך שהם מסייעים לעבד להימלט מאדוניו.
**
עכשיו נתאר לעצמנו מצב שמגיע מישהו לאותו עבד, ומודיע לו… "היי ג'ונסון, תתחיל לחייך, אתה משוחרר! זהו, נגמרה העבודה, בימים הקרובים אנחנו נצא בצורה מאורגנת ונלך לנו את ארץ אחרת, שם נהיה אדוני הארץ, לא נהיה עוד עבדים לעולם!"…
מה תהיה התגובה של ג'ונסון השחור? אם יש לו קצת חוש הומור הוא יפרוץ בצחוק מריר, אבל מאחר והוא עבד מזה שלושה דורות, שעמל מבוקר ועד ליל בשירותם של אנשים אחרים, ואין לו שום יכולת לחשוב על עצמו או לדאוג לרווחתו האישית, סביר יותר להניח שהוא יגיב לאותו 'משוגע' שמבשר לו את הבשורה הדמיונית הזאת, בהפניית עורף ומשיכת כתף. מה לו ולאנשים שחיים בעולם של פנטזיה ודמיון, שאין לו שום חיבור למציאות?
צריכים לקחת בחשבון שהשעבוד של אבותינו במצרים היה קשה הרבה הרבה יותר משעבודם של העבדים השחורים באמריקה. העבידו אותם בפרך, לא כדי לנצל אותם וכדי להשתמש בהם לצורכי המצרים. לא ולא! העבידו אותם כדי… להעביד אותם! המצרים המציאו שיטות שונות ומשונות כדי להכביד עליהם אתה עבודה. התוצאה והפירות של העמל והיגיעה שיגעו העבדים העבריים, לא עניינו בכלל את מצרים. הם רק רצו להציק!
את הילדים שלהם היו מטביעים ביאור, או לחלופין משתמשים בהם כדי לרחוץ את צרעתו של פרעה. זה לא שמכרו אותם למישהו אחר כדי לקנות אופניים, התעללו בהם לשם ההתעללות, לא רק שלא היה להם ערך של בן אדם, אלא שהם היו מושא להתעללות שיטתית ומדינית שנמשכה 210 שנים ברציפות.
אם כן, נשאלת השאלה המתבקשת: מדוע שלח הקב"ה את משה רבינו להודיע לבני ישראל שהם עומדים להיגאל. למה הוא היה צריך לומר להם "והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי…". הרי הקב"ה יודע כל תעלומות ולפניו נחשפו כל מצפוני לב. הוא לא יודע שבני ישראל לא ישמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה? מה הטעם בכלל בשליחת ההודעה הזאת באמצעותו של משה, שבעצמו מזהיר מראש… ומעיד שהם לא ישמעו?
**
לפני שנשיב על השאלה, כדאי שנשים לב לדבר מעניין. אנחנו רואים בפרשת שמות ובפרשת וארא, שבכל פעם שהקב"ה אומר למשה רבנו שידבר עם בני ישראל, נוסח ההודעה שהוא צריך לומר להם כולל את האזכור של אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב.
כאן, בתחילת הפרשה שלנו הקב"ה אומר למשה שיודיע להם את הבשורה עם ארבע לשונות של גאולה, ולשון החמישית 'והבאתי' כוללת את האזכור של שלושת האבות: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (פרק ו' פסוק ח').
בתחילת בשורת הגאולה, ב'ויכוח' שהיה לקבה" עם משה רבינו בסנה אומר לו הקב"ה "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם" (פרק ג' פסוק ט"ז).
גם בהמשך, כשהקב"ה מלמד את משה רבינו את האותות הוא אומר לו: "לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתָם אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב", כלומר חשוב שהם ישמעו שאלוקי אברהם יצחק ויעקב בא לגאות אותם, ושגם יאמינו ויבינו את זה שהגואל שלהם הוא אלוקי אברהם יצחק ויעקב.
שוב אנחנו צריכים לשאול ולחקור, למה זה כל כך חשוב? מילא עצם בשורת הגאולה חשובה כדי שידעו שהם עתידים להיגאל ותבוא להם הקלה כבר עכשיו. הם צריכים לדעת שהקב"ה עומד לגאול אותם, למה אברהם יצחק ויעקב צריכים להיות מוזכרים שוב ושוב?
**
נספר סיפור: הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי, 'בעל התניא', נתפס על ידי השלטונות הרוסיים, והושלך לכלא. שם, בכלא, הגיע לחקור אותו קצין בכיר, שכנראה היה יהודי מתבולל. אותו קצין ניהל עם הרבי ויכוחים גם בנושאים תיאולוגיים, ובתוך כך הגיע לשאול אותו שאלה קשה.
הרי הקב"ה יודע את כל העתידות ואת כל הנסתרות, אין דבר נעלם מנגד עיניו ואין נסתר מפניו… אם כן, למה כתוב בפרשת בראשית שהקב"ה התהלך בתוך הגן וחיפש כביכול את אדם הראשון, עד שהיה צריך לשאול אותו 'אייכה'?
היעלה על הדעת שהקב"ה לא יודע היכן מסתתר אדם הראשון? או שאולי נגיד שהוא רק מהתל בו חלילה כדי לתת לו הרגשה שהוא באמת מצליח להסתתר? וכי אדם הראשון שחז"ל מפליגים בגודל קדושתו, לא ידע את הדבר הפשוט הזה שאנחנו אומרים יום יום: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותם"?
מה פירושה של השאלה הזאת 'אייכה'? הקשה החוקר את ה'בעל התניא'.
אמר לו הבעל התניא: אתה לא הבנת. 'אייכה' זאת לא שאלה שנועדה לברר פרט לא ידוע… לא ולא! זאת קריאת השכמה! איפה אתה? תסתכל על עצמך תראה איפה אתה נמצא!!! תסתכל על הפוטנציאל הטמון בך, תראה לאיפה היית מסוגל להגיע! לאיפה אתה עדיין מסוגל להגיע אם רק תתחיל לטפס בזה הרגע, ותחתור להגיע לפסגה הנחשקת.
השאלה הזאת, אמר הבעל התניא, מהדהדת לנצח נצחים בחללו של העולם והיא נשאלת לכל אחד ואחד מאתנו בכל רגע נתון. תסתכל על עצמך, איפה אתה! תראה איפה אתה נמצא, מה הרמה הרוחנית שלך! כמה אחוז מהפוטנציאל שלך הצלחת לממש עד כה, כמה מאמץ ניסית להשקיע כדי להגיע לתוצאות טובות יותר!
**
וכדי להשלים את התמונה, נספר סיפור נוסף אותו סיפר הגאון רבי אהרן שרגא לופיאנסקי שליט"א, ראש ישיבת "וושינגטון רבתי" בסילבר ספרינג:
בתקופת ילדותי, בארה"ב, התגוררנו במקום בו היתה קהילה יהודית מסודרת ופעילה, ולשירותה עמד בית כנסת שכמובן שימש בית לתורה ולתפילה, אבל גם ריכז את הפעילויות האחרות של הקהילה.
באותה התקופה הסתובבו בקהילות היהודיות ניצולי שואה, שאיבדו את כל אשר להם בגטאות ובמחנות, והגיעו לארה"ב כשהם חסרי כל, לא רק מבחינה גופנית אלא גם מבחינת המצב הנפשי שלהם. הם היו אנשים שבורים ורצוצים שלא הצליחו להשתקם אחרי המלחמה.
בבית הכנסת שלנו השתכנו כמה יהודים כאלו. הם ישנו בחדר של הגנרטור, ואנשים טובים היו דואגים לתת להם מזון ובגדים, להזמין אותם לסעודות שבת, ולדאוג למחסורם.
אנחנו, הילדים, לא היינו ערים לסבל הנורא שעברו אותם אנשים. שמענו על השואה וידענו מה שקרה בה, אבל מוחו של ילד, וגם של אדם מבוגר, צר מהכיל את הידיעה האמתית של מה שהיה שם.
ולכן, הילדים היו מתייחסים לפעמים אל אותם אומללים בחוסר כבוד. היו מקרים שהילדים אפילו היו מציקים להם, כמו שרואים למרבה הצער במקרים רבים שילדים נטפלים למי שנראה לא סטנדרטי, ועלולים גם להציק בניסיון להוציא אותו מהכלים ולגרום לו לרדוף אחריהם.
באחת הפעמים יצא אבי מבית הכנסת, וראה קבוצת ילדים שנטפלת לאחד מאותם יהודים אומללים. ללא זו בלבד, אלא שהבחין שגם אני, בנו, נמצא עם הילדים בחוץ.
"אבא לא גער בי ולא צעק עלי", מספר הגרא"ש לופיאנסקי, "הוא לקח אותי, שם יד על הכתף שלי והתחיל להסביר: אתה ילד, נכון? יש לך בית, אבא ואמא, יש לך אחים ואחיות. אתה לומד בחיידר, משחק עם חברים, יש לך עתיד, יש לך חלומות שאתה רוצה להגשים, שאיפות שאתה רוצה להשיג בעז"ה.
"האיש הזה, שנראה כמו מי שנסתרה בינתו רחמנא ליצלן, גם הוא היה פעם ילד. היו לו הורים, אחים אחיות, הוא היה לבוש בבגדים נאים כמו כל החברים שלו, הוא היה צועד בכל בוקר לחיידר ומשחק עם חברים.
"אלא שלא שפר עליו גורלו. רצתה ההשגחה העליונה והאיש הזה נקלע ללב לבה של המלחמה הקשה והנוראה, הוא ומשפחתו היו יעד לרדיפה של הצורר הנאצי ימ"ש, הם השמידו את כל המשפחה שלו, נטלו ממנו את השפיות שלו, והותירו אותו ככלי שבור.
"אבל בלב שלו, נשארו החלומות, נשארו השאיפות. הוא יודע שקשה לו מאוד להשיג אותם. התפקיד שלנו זה לעודד אותו, לרפא את הפצעים שלו, לגרום לו להאמין בעצמו מחדש, להזכיר לו שהוא היה ילד שמח ועליז, לרענן את השאיפות שלו, את החלומות שנשארו טמונים בלבו.
"כשבאים ילדים וצוחקים עליו, הם עושים את ההיפך הגמור ממה שמוטל עלינו לעשות, אנחנו צריכים לעודד אותו להשתקם, להזכיר לו מי הוא ומאיפה הוא בא!".
מוסיף הגרש"א לופיאנסקי, שדברי אביו השפיעו עליו כמובן בטווח המיידי, אבל העומק האמתי שלהם הוא למד להבין שנים רבות אחרי, כשהפך למרביץ תורה וראש ישיבה, או אז למד לדעת שכשהוא רואה תלמיד שלא הצליח, תלמיד שנכשל, לפעמים בגלל שהוא בא מרקע קשה, לפעמים בגלל שהחברים הפריעו לו לפרוח ולהתקדם בחיים, לפעמים בגלל סיבות פנימיות שקשורות למאבקים פנימיים, שהבחור הזה נאלץ לעבור עם עצמו – תפקידו של המחנך הוא להזכיר לו מהיכן הוא בא, מה היו השאיפות שלו כשהיה ילד צעיר, כמה תקוות הוא תלה בעצמו, אילו תוכניות גרנדיוזיות היו לו – ולשכנע אותו שיש לו עדיין פוטנציאל להגשים את השאיפות הללו.
אם נצליח לטעת בלב התלמיד את השאיפה ואת ההרגשה שהוא מסוגל להשיג אותה, מימשנו את התפקיד שלנו כמחנכים ונתנו לתלמיד את הכלים הטובים ביותר להצליח.
**
הדברים מקבלים משנה תוקף עם אזכור העובדה הבאה: הרבנית דסלר ע"ה, אשת חבר של המשגיח הנודע הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל, שהתה בתקופה בה פרצה מלחמת העולם השניה, באזור שמחוץ לטווח הסכנה המיידית. היא היתה עם בתם הקטנה, ובעלה רבי אליהו זצ"ל היה מעבר לגבול, המשפחה התפצלה ובצוק העתים החליטה הרעייה להרחיק נדוד, כדי לחלץ את הבת מטווח הסכנה של חיית הטרף הנאצית.
כך הגיעו האם והבת לאוסטרליה, שם קבעו את מושבן עד שישקוט זעפה של המלחמה ויוכלו להתאחד מחדש עם ראש המשפחה.
באותה העת טיילו הרבנית ובתה ברחובה של עיר, והנה רואות עיניהן חנות ובה תכשיטים מוצגים לראווה. היו אלו תכשיטים בעלי חן ויופי מיוחד, ניכר עליהם שהם תכשיטים עתיקים שהיו שייכים בוודאי לאשה עשירה מאוד.
עם זאת, תג המחיר שהוצמד לתכשיטים הללו היה זול במיוחד, מחיר שאינו מתחיל להתקרב לערכם האמתי של התכשיטים.
עיניה של הבת ברקו בהתלהבות, היא רמזה לאמה שאולי כדאי לחשוב על רכישה של איזה תכשיט או שניים כדי שתוכל להתקשט בהם, אולי אפילו תכשיטים לאם ולבת גם יחד.
הרבנית הרגישה ברמיזה של בתה, והשיבה לה תשובה שהלמה בצורה יפה כל כך את בת האצולה לבית קלם, בתו של רבי נחום זאב ונכדתו של הסבא מקלם זצ"ל.
"תסתכלי על המחיר", היא אמרה לבת, "את רואה שהמחיר זול מדי, נכון? מה זה אומר? שהאשה שמוכרת את התכשיטים הללו ירדה מנכסיה, כנראה הגיעה למצב של פת לחם, עד כדי כך שהיא נאלצה למכור את כל רכושה וכעת נותרו לה רק התכשיטים היקרים ללבה אותם היא מוכנה למכור במחיר נמוך כל כך כי היא זקוקה לכסף בדחיפות.
"אנחנו לא נתקשט בייסורי הזולת! לא נענוד על צווארינו ועל זרועותינו שרשראות וצמידים שבאו אלינו בגלל שמישהי אחר נפלה ואיבדה כל רכושה ומעמדה".
התשובה של הרבנית דסלר לוקחת למעשה את הרעיון של אביו של הגרש"א לופיאנסקי צעד אחד נוסף קדימה. לא רק לאדם יש מקור מאיפה בא ולאן הוא שאף להגיע, אלא גם לחפצים דוממים. הם היו שייכים למישהו, היה להם ייעוד, לנצח יישאר איתם הייעוד הזה, גם אם מישהי אחרת תענוד את התכשיטים הללו לצווארה, זה לא ישנה את העובדה שפעם הם היו שייכים לאשה אחרת, ושהצער של אותה אשה חקוק בתוך התכשיטים הללו לעולם ועד.
**
ומכאן נבוא להשיב על השאלה ששאלנו בפרשת השבוע: מדוע שלח הקב"ה את משה רבינו להודיע לבני ישראל שמהרה תבוא גאולתם, הרי הוא ידע מראש שהם לא ישמעו מקוצר רוח ועבודה קשה. כמו כן עמדנו על כך שבכל השליחויות הללו מופיע האזכור של אברהם יצחק ויעקב, אבותינו הקדושים, ותהינו לשם מה יש צורך להזכיר אותם בכל פעם מעכשיו.
אחרי היסוד שהנחנו עם הסיפורים המופלאים של גדולי ישראל, אחרי האמירה המהדהדת של ה'בעל התניא', התשובה כבר ברורה מאליה.
הקב"ה שלח את משה רבינו כדי שיזכיר לבני ישראל 'אייכה', מי אתם, איפה אתם נמצאים ומה רציתם להיות. שימו לב, בני ישראל, תסתכלו מה קרה לכם! אתם בני אברהם יצחק ויעקב, אתם העם הנבחר, אתם אמורים לקבל את התורה קדושה, יש לכם תפקיד נכבד ומרכזי בהיסטוריה של האנושות כולה, אתם עתידים להעמיד בנים ובני בנים שיאירו את העולם כולו, אתם לא עבדים נבזים ונקלים! אתם לא נועדתם לעבוד לנצח את המצריים האכזריים!
צריכים להזכיר להם את זה שוב ושוב, גם אם הם לא ישמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה, גם אם הם לא יאמינו לבשורת הגאולה עצמה, הם ייזכרו בעובדה הידועה להם, הם יתחזקו מהזיכרון הזה שהם בני אברהם יצחק ויעקב, וכשהם יגיעו להכרה המחודשת הזאת שהם שייכים לעם הנבחר שעתידו עוד לפניו, הם יקבלו משנה כוחות ויוכלו להתנער מעפר השעבוד, ולזקוף את גוום בשמחה ובתקווה שהנה הנה תבוא הגאולה.
עלונים מיוחדים
אוהב מאוד את העלונים וכו שלכם, גישה מיוחדת לפרשיות השבוע
משתדל להעביר הלאה [בשיעורי תורה ]