תשובתה של רבקה היא חד משמעית: "אלך!", ורש"י מפרש: "מעצמי, ואף אם אינכם רוצים".
מה פשר הדיבורים הללו? וכי כך נאה לבת לדבר לפני מבגרים וגדולים ממנה?
הרב חיים בן סניור ביאר, שכאשר שמע לבן את השתלשלות הדברים, גם הוא הודה "מה' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב, הנה רבקה לפניך קח ולך". הוא אמר זאת, משום שההשגחה הפרטית הייתה בולטת כל כך, ולא היה משהו אחר לומר.
כאשר קראו לרבקה ושאלוה אם רצונה ללכת עמו, אמרה מיד: ודאי שאלך, הרי גם אתם הודיתם שמה' יצא הדבר, ואם כן, אין לי כלל אפשרות לבחור אם ללכת או לא. גם אם לא תרצו – הקב"ה רוצה, וממילא אלך.
סיפור מופלא, בו נוכחו הכל לראות כי מה' יצא הדבר, ספר לי הרב יוסף וליס, מנכ"ל ערכים:
לפני שנים רבות הגיע אליו יהודי עשיר חסיד ויז'ניץ מניו יורק בשם חיים גרוס, ואמר לו: אני איש עסקים, ואני הולך לכל מקום שאני סבור שאני יכול להרוויח בו הרבה. אני פונה אליך כעת כאיש עסקים – עקבתי אחרי הפעילות שלכם, ואני חושב שאם אתן לכם כסף זו תהיה הזדמנות ראויה עבורי.
אני מדגיש שאינני תורם, לכן אל תרשום אותי כתורם ואל תעשה לי שום כבוד מתוקף תרומתי. קח ממני מיליון דולר כעת, וכאיש עסקים אני מבקש ממך, שאם עולה בדעתך רעיון נוסף שאני עשוי להרוויח כתוצאה מהשקעה בו, תפנה אלי.
במהלך השנים הוא נעשה אחד מגדולי התורמים למפעל הענק הזה. כשכל הזמן הוא מדגיש שאינו תורם אלא איש עסקים שדואג לעצמו…
כשחיתן את ילדיו הזמין, כמובן, את הרב וליס, אולם הרב וליס מעולם לא נסע. כרטיס לאמריקה הוא כסף, ובכסף הזה אפשר להביא עוד בן אדם לסמינר…
כשהגיעה החתונה האחרונה לבית גרוס, הוא התקשר לבקש מהרב וליס שהפעם יבוא.
"אינני יכול לעשות זאת על חשבון הארגון" – התנצל הרב, ולפתע צץ במוחו רעיון: "אולי תתרום לנו סמינר בניו יורק, ואני אבוא עם כל הצוות, וכך נוכל כולנו להשתתף בחתונה?!"
עד מהרה יצא הרעיון לפועל. כל הצוות הגיע להשתתף בחתונת בתו של גרוס, והרב וליס השתתף גם בשבע ברכות האחרון שהיה בשבת בסעודה שלישית באולם ויז'ניץ בבורו פארק.
במהלך הסעודה ניגש חיים גרוס ובקש מהרב וליס שיעלה לדבר, והודיע כי ישמח מאוד אם יספר את הסיפור שארע עם סבו מצד אמו.
במהלך כל השואה הוא הצליח לשמור על עצמו שלא להתגעל במאכלות אסורות. ביום האחרון הגיע קצין אס. אס. הודיע לכולם שהוא משחרר אותם, ואותו הכריח לאכול חזיר, כשהוא מתרה בו שאם לא כן – יירה בו. אבל הסבא אמר: תוכל לירות בי. אינני אוכל! וכך, על סף השחרור, מסר את נפשו על קדושת ה', והנאצי הארור הרגו.
תוצאת אותו מעשה של מסירות נפש הגיעה לאחר שנים: יוסי וליס, שלא היה אדם דתי, עמד בתור לשלם עבור מאכל לא כשר. פתאום חלפה בו מחשבה: סבא שלי מת בשביל לא לאכול את השטויות הללו, ואני מרצוני החופשי אוכל את זה. למה הוא מת?
המחשבה כה הטרידה אותו, עד שעמד והחזיר את המוצר למקומו והלך לבדוק את הסבה לכך שסבו העדיף למות ובלבד שלא לאכול מאכלות אסורות. בעקבות הבדיקה הזו חזר בתשובה, והקים את כל ארגון "ערכים".
סיים חיים גרוס: אינני רוצה להאדיר את שמי כתורם, אך רוצה אני שילדי ידעו שאבא שלי, שהוא כיום בן מאה שנה, אוסף בבורו פארק כסף עבור ארגון ערכים. אני רוצה, שכשם שאתה הלכת בעקבות סבא שלך, כך ילדי ילכו בעקבות הסבא שלהם…
לכך לא יכול היה הרב וליס לסרב. הוא עלה על הבמה הגבוהה, והנה הבחין בלוחות הנצחה בכל מיני מקומות בבית הכנסת: ארון הקודש נתרם על ידי פלוני, הפרוכת נתרמה על ידי אלמוני, והספסלים על ידי פלמוני.
פתח ואמר לציבור: "אתם רואים את השלטים הללו רק משום שאפשר להניח שלט על דומם. על מה שעשה חיים גרוס אי אפשר להניח שלט, אך אילו אפשר היה להציב לוח הנצחה, הייתם רואים אלפי אנשים מסתובבים ברחובות עם שלט עליהם: נתרם על ידי חיים גרוס…
הוא הוסיף וסיפר את סיפורו של סבא שלו. כשסיים התרומם סבו של החתן, וברר: "היכן היה גר סבא שלך?"
"בהונגריה, ליד דעברעצן, במקום שנקרא פלדעש" – הגיעה התשובה.
כששמע שהסב היה מלמד תינוקות, התרגש עד דמעות וסיפר שהוא היה אחד מתלמידיו… "לא חידשת לי בסיפור הזה", הוסיף, "שכן כשהסתיימה המלחמה ושבתי הביתה לחפש את המשפחה, סיפרו לי את סיפורו של המלמד שלי"…
לאחר שסיים וירד מן הבמה נגשה הגברת גרוס להודות לו. קודם לכן כבר בירר מעט על שרשי משפחתה. היא סיפרה שהם מפולין, ליד לודז', ואביה הגיע מפאביניץ.
בהתרגשות הולכת וגוברת התבררו פרטים נוספים – משפחתה מן הבית היא גרונפליק… שניהם נדהמו לגלות כי משפחת אביו של הרב וליס וגרונפליק היו שכנים מיודדים וקרובים… התברר כי גם הסבא מצד וליס היה מלמד תינוקות, ואביה של הגברת גרוס היה תלמידו…
בדיוק בהקשר המשפחתי המיוחד הזה – הגיע הסיפור על שלל גילוייו המפליאים!
(רבי שלמה לוונשטיין – מתוק האור אברהם אבינו)