ישבו לפניו שניים ודנו עמו על נושא רפואי ודעתו של רבינו לא היתה נוחה מביטויי לשון שנשמעו בשיחה. תחילה לא הגיב, אך כאשר אחד הנוכחים השתמש במילה חלופית בביטוי עדין יותר, מיהר לשבחו ואמר: "הער רעדט ווי א' איד" – "הוא מדבר כיהודי"

 "ואברכה מברכיך"  (יב ג)

רבים העידו שהברכות שבירך עשו רושם והתקיימו בדיוק נפלא למה שבירך. כשדיברו איתו על כך היה אומר שאם זה נכון, הסיבה היא כי הוא מברך בכל לבו. פעם ענה ששמע מרבו הגרא"ז מלצר שלעיתים הקב"ה מקיים ברכותיו גם אם אינו ראוי, זאת מחמת המבקש שלא יצא חילול ד' שהוא קיבל ברכה מרב והיא לא התקיימה.

פעם כשהיתה לו סנדקאות באחד מבתי הכנסת הגדולים בירושלים, והראו לו הגבאים שטח קרוב ששייך לבית הכנסת שאמורים לבנות בו לתועלת הרבים וזה מעוכב זמן רב בביורקטיה העירונית, וכל ההשתדלויות שעשו לא עזרו. נענה רבינו ובירכם שיוכלו בקרוב ממש לממש את חלומם ולקבל את ההיתר. לא חלפו ימים ספורים והוועדה שדנה בזה התאספה שוב וקיבלה החלטה מיידית לדלג על כל המהמורות ולאפשר להם לבנות במקום.

בשנת תשמ"א עלה יחד עם הגרא"ד רוזנטל רב השכונה וציבור המתפללים לגג ביתה של האלמנה הג' שרה חנה דבורקס ע"ה כדי לברך את ברכת החמה. לאחר המעמד נכנס רבינו לביתה (שהיתה אז בת שישים) והודה לה ובירכה שתזכה לברכת החמה הבאה. (שנת תשס"ט בהיותה בת שמונים ושמונה) ברכתו התקיימה והיא האריכה ימים וזכתה לכך ואף האריכה שתים עשרה שנה מעבר לכך.

פעם עורר בשיעורו שזאת יודעים ונזהרים מהענין של שמירת העינים שלא לראות מה שאסור ומזיק, אולם לא יודעים שיש גם להיזהר להביט באנשים רשעים, כמבואר בגמ' (מגילה כח) "אסור להסתכל בצלם דמות רשע" ואמר שגם אם יודעים להיזהר מלדבר ולשמוע מרשעים, אך לא יודעים שעצם ההבטה בפני אדם רשע אסורה ומשפיעה השפעה שלילית.

בהקשר זה סיפר אחד מתלמידי הישיבה שפעם ביקש אחד משרי הממשלה מ.ק. לבקר בישיבת "קול תורה" ולא נמנעו מלהיענות לבקשתו למרות שהיה מראשי מפ"ם וניסה לחבל באידישקייט. מספר אותו תלמיד שהם למדו אז מרבינו איך להתייחס לדמות כזו. אותו שר נכנס עם נהגו ורבינו נתן שלום רק לנהגו ואילו אליו לא התייחס, אלא אמר את השיעור בלי להביט לכיוונם. גם כשיצאו אמר שלום רק לנהגו ועליו לא הביט ואף לא התייחס.

פעם לפני בחינה חודשית התבטא תלמיד ואמר לו כבר עברתי על כל החומר. רבינו העיר לו: איך תאמר "חומר" על גמרא? ואכן, רבינו עצמו הקפיד שלספר קודש יקראו ספר ולספרי חול "בוך" (כשמדברים בשפת האידיש).

על שטר כסף מסוים בארץ היתה תמונת מנהיג ציוני, והמון העם היו רגילים לקרוא לשטר זה בשם אותו אדם. אירע שאחד מן התלמידים שאל שאלה באמצע השיעור בנוגע לנאמר בשיעור ותוך דבריו הזכיר שטר זה, כמנהג העולם בשמו של אותו מנהיג. נחרד רבינו ואמר לו: האיך מזכירים שם זה כאן באמצע לימוד הגמרא?

ישבו לפניו שניים ודנו עמו על נושא רפואי ודעתו של רבינו לא היתה נוחה מביטויי לשון שנשמעו בשיחה. תחילה לא הגיב, אך כאשר אחד הנוכחים השתמש במילה חלופית בביטוי עדין יותר, מיהר לשבחו ואמר: "הער רעדט ווי א' איד" – "הוא מדבר כיהודי".

רבינו ישב פעם עם גיסו הגר"ש שבדרון ועם בנו הגר"מ, בתוך הדברים סיפר על הסבא קדישא מהרש"א אלפנדרי, שכאשר הגיע פעם לבקרו חכם אחד התבטא בפני מקורביו, הגיע חמור. התפלאו מקורביו מדוע מכהנו כך, וענה שבזוהר הקדוש (כי תצא, ערה:) כתוב שחמור הוא ראשי תיבות חכם מופלא ורב רבנן. רבי שלום הכיר את הסיפור ותוך כדי שרבינו מספר את הסיפור, גחן לעבר רבי מרדכי ואמר לו, שים לב דבר מעניין, רבינו לא יזכיר את המלה חמור, ואכן כך היה כשהגיע למלה זו אמר שקרא לו במילת "חי"ת מ"ם ו"ו וריש".

 עבודת המידות

במכתב הסכמתו לספר מצות השלום, כותב רבינו דברים שניכר בהם שנחצבו מתוך אישיותו המופלאה: "… דוקא אלה אשר תקוה נשקפת להם להיות גדולים בישראל צריכים להיות מקושטים בעדי המוסר ונועם המידות ולהיזהר מאד שלא יהא ח"ו רבב על בגדיהם החמודות, אלה הן מידותיו של האדם ולעשות כמצווה עליהם להרבות דעת ד' ושלום אמת בעולם".

והוא ממשיך – "רבים תמהו למה לא הזכירה התורה את החובה לקנות מדות טובות. ותירצו כי זהו היסוד של "דרך ארץ קדמה לתורה". אכן, באמת יש לומר כי כל חוקי התורה, אע"פ שיש בהם הידור וגם עניינים של לכתחילה ובדיעבד, בכל זאת עיקר קיום המצווה שווה לכל, מה שאין כן מדות דהנה בזה שאמר יוסף לשר המשקים שתי פעמים "זכרתני והזכרתני" (בראשית מ. יד) נענש להיות שתי שנים במאסר, על זה שלא שם בד' מבטחו, אשר ברור הדבר כי לגבי אחרים אין זה כלל בגדר חטא, וכן אפילו במידת הגאוה שתועבת ד' כל גבה לב, גם כן אמרו רז"ל שהתלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית".

ואכן, זכה רבינו והיה לסמל ודוגמא לדורות עולם לאיזה דרגת זוך ואצילות, עדינות ומידות טובות ניתן להגיע בעמל ויזע. היו במידותיו אצילות ואנינות הדעת שהשפיעה עצומות על כל מי שהתקרב ונכנס לד' אמותיו. והעיד הג"ר יצחק אזרחי (ראש ישיבת מיר) שהתגורר במשך שנים בשכנותו, והוא מעיד על עצמו שכל הימצאות שלו במחיצתו, נתנה לו התעוררות והתרוממות מחודשת, כאילו למד כמה שעות מוסר.

"ולשון הרע כנגד כולן…"

מדי יום ביומו כאשר היה אומר את משנת "אלו דברים שאין להם שיעור" לאחר ברכת התורה היה מסיים בדברי הירושלמי (שם פאה א.א) "וכנגדן ד' דברים שנפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן עבודת כוכבים, ג"ע שפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולן".

והיה מעורר שלא שמים לב די על החומרה הנוראה של עבירה זו. ויש להתבונן ששלש פעמים ביום הננו מתפללים ומבקשים "נצור לשוני מרע", גם דוד המלך התחנן וביקש (תהלים קמא, ג) "שיתה ד' שמרה לפי" שיהיה לו מחסום על פיו, ועוד הגדיל לבקש "נצרה על דל שפתי" שיהיו סגורים ונעולים מלדבר ח"ו רע ולדבר תמיד אך טוב.

אירע פעם שקמו בעלי לשון הרע וחרחרו ריב ומדון על ת"ח גדול בשכונתו, ואמר רבינו לאחר יוהכ"פ בטוח הייתי שאראה תור ארוך משתרך מביתו של אותו ת"ח עד הרחוב, מן הבאים לבקש מחילתו ולבסוף לא הבחנתי כי אם באדם אחד שיודעני בו שידו לא היתה במעל זה כלל.

כשדיבר פעם על עומק הפגם של חטא לשון הרע, הביא את הפסוק (דברים כג, ו) "ולא אבה ה' כו' לשמוע אל בלעם ויהפוך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך" ואמר שיש לתמוה ,למה היה צריך הקב"ה לעשות נס גלוי ולהפוך את המילים מקללה לברכה, הרי היה יכול לתת לו לקלל ולא להתייחס לקללתו או אדרבה ההיפך, לברכם? ואמר שזאת מתרצת התוה"ק עצמה, וזהו סיום הפסוק "כי אהבך ד' אלוקיך" ואבא לא מסוגל לשמוע כשמבזים ומקללים את בנו.

פעם התבקש לצרף חתימתו לקול קורא על דבר זהירות מלשה"ר בחתימת גדולי הדור ונוסחו היה שפונים הם לציבור להיזהר בעוון לשה"ר, אולם רבינו היסס ואמר להם בענווה מופלאה, מי אנכי שאפנה לאחרים להיזהר בכך, הלא גם אני בעצמי זקוק להתחזק בזה. והתקשר להגרי"ש אלישיב והאריך בשיחה איתו ויחד שקדו על שינוי הנוסח ואז חתם.

"אסור לי להאמין לך…"

אברך בא לרבינו לתנות צרה גדולה שעובר מזולתו, רבינו ישב איתו ושמעו בסבלנות מופלאה חיזקו והרגיעו, הלה המשיך ושפך את לבו ורבינו איתו בצרתו הגדולה וממש בכה איתו. בשלב מסויים נדרש להחלטות מסויימות בפעולתם, ואז אמר לו רבינו, הנני איתך בצערך הגדול, אולם דע לך שבפועל אסור לי להאמין לך, כי הדברים הם בגדר לשון הרע על זולתך, ואמנם למיחש מותר, אבל פעולה זו הינה בגדר קבלת לשה"ר וזה אסור לי.

ישב אדם בביתו והחל מלהג דיבורי לשון הרע על אדם אחד, רבינו זע באי נוחות בולטת, אך הלה המשיך בדיבוריו. בלית ברירה החל רבינו בעדינותו לרמוז לו ואמר לו "וידום אהרן", הלה המשיך הלאה בדיבוריו, ואז אמר לו רבינו מפורשות, "שתיקתך יפה מדיבורך".

הוא עצמו היה דוגמא חיה לזה, גם כשעשה לו מישהו עגמת נפש מרובה, התאפק והתאזר בגבורה ולא דיבר אודותיו. אירע פעם שמישהו פרסם ברבים פסק הלכה בשמו בענייני "השתלת איברים" שהיה מסולף לחלוטין ודעתו היתה הפוכה לגמרי. באותו שבוע הזכיר אחד שעסק בענין זה לפני רבינו רופא מסויים שפרסם את דעתו כמו אותו מסלף. נענה רבינו, הרופא הזה אינו מתכוון לשום דבר רע, הוא מאמין שכך המצב הרפואי, יש לו טעות אבל כוונתו אינה רעה, אבל… כאן קטע את המשך מחשבותיו בגבורה ולא המשיך מה שרצה לומר, כאשר על פניו נראה לאלו כוחות אדירים הוא זקוק שלא לדבר.

המדבר לשון הרע מעיד על דרגתו שלו

היה רבינו אומר שאדם שמדבר לשון הרע על זולתו, יותר משהו פוגע בחברו, הוא מעיד על מדותיו הרעות שלו. והיה מביא ראיה לדבר, שהרי לא לכל לשון הרע אנו מתפתים להאמין, שהרי גם אם יאמרו לנו שפלוני פגום במשהו בעניני צניעות ונאמין, עדיין לא נאמין שפלוני רצח שלשה ילדים ואכל את בשרם. מה הסיבה? מדוע לסיפור הזה נאמין ולספור אחר לא?

אלא, לכל אדם יש קנה מידה בקבלת לשון הרע. יש תחומים שהאדם יודע על עצמו שהוא עדיין לא שלם בהם ולכן הוא מסוגל לקבל שחברו עשה אותם, ויותר משזה מעיד על חברו, יש כאן עדות על מצבו שלו.

הוא לא הסתפק בזה שלא דיבר רע על אנשים, אלא היה מופלא בעינו הטובה ובראייתו החיובית היה כמה פעמים שבאו לשאול בשידוכים על אנשים שפשטו רגל או שנפוצו עליהם שמועות כאלו ואחרות, הוא לא לקח אמנם אחריות באמרו שאינו מכיר, אולם לאחר אומרו זאת פתח וסינגר ולימד צידי זכות וכשהכיר הציג בצורה היפה ביותר את אותו אדם או משפחה באופן נפלא ולפעמים אף אזר עוד ועודד ודחף אנשים לעשות שידוכים איתם.

כמה פעמים דיבר על משפחות פשוטות בעיני בשר שזכו שיוצאי חלציהם יהיו תלמידי חכמים וצדיקים, והיה אומר תראו כמה אי אפשר בעינינו לראות לכל העומק, הלא אם זכו לזאת כנראה יש להם שייכות לכל הטוב הנפלא של צאצאיהם. אחד מתלמידיו סיפר שמאז שמע זאת מרבינו השקיע בזה שכאשר ראה כזאת עקב ובירר על ההורים ובדרך כלל מצא דברים מיוחדים שלא נראים בעיני בשר שטחיות, והיה אף אחד שנראה היה פשוט מאד ושכאשר עקב אחריו ראה שהוא צדיק אמתי.

אירע שרבינו נקלע בחול המועד לשכונה אחת וראה על לוח המודעות שרב פלוני עומד למסור שיעור, אותו רב שהיה צעיר ממנו בהרבה נקלע תקופה קצרה לפני כן לסערה ציבורית שכרכה את שמו כמי שתמך בדבר מסויים שלילי, רבינו כנראה ידע שההאשמה לא מדוייקת והחליט לחזקו ונכנס וישב להאזין לשיעורו.

 

(קטעים מלוקטים מתוך הספר גאון ישראל)