הרב עמרם בינעט
חג הסוכות כבר כאן, שמיני עצרת מגיע בסמוך אליו, ובו אנחנו שמחים עם התורה הקדושה, ששים ושמחים רוקדים, מפזזים ומכרכרים בכל עוז ותעצומות לכבוד התורה הקדושה. נפלא מאוד.
אני רוצה לספר לכם על שיחה מעניינת, שקיימתי עם אחד מידידי שאמר לי דבר מאוד מעניין: "מדי פעם אני בוחן את הילדים שלי", הוא סיפר, "אני פשוט רוצה לבדוק אם הם 'מונחים' בלימוד, ואם לימוד התורה נמצא בראש מעייניהם, או שחלילה יש להם דברים אחרים שחשובים להם יותר מהלימוד…
אמרתי לו: באמת מעניין, איך אפשר לדעת דבר כזה? הרי סביר להניח שכל בחור ישיבה, אם תשאל אותו מה הכי חשוב לך בעולם, הוא יגיד שהתורה הקדושה. הוא לא יעשה זאת כי הוא משנה מן האמת בכוונה חלילה, אלא כי באמת לכל אדם בריא בנפשו יש דעה חיובית על עצמו, וכי מי מאתנו יודע לומר על עצמו ביקורת?
השיב לי אותו יהודי, שהוא שואל את הבחורים שלו שאלה מאוד תמימה: "איך היה היום בישיבה?".
אם הבחור מיד פוצח בהסבר מפורט על הסוגיא הנלמדת, ועל החידוש העצום שהמגיד שיעור חידש, נו… ברור שהוא מונח בלימוד.
אבל אם הוא מספר שהיום בארוחת הצהרים היו שניצלים, והבחור שיושב לידו בדיוק החסיר, ולכן הוא קיבל שני שניצלים – אנחנו מבינים שהראש של הבחור הזה מלא ב… שניצלים! גם אם הוא לומד גמרא, ואפילו לומד טוב, בכל זאת, הגמרא היא לא המקום בו הראש שלו מונח, למרבה הצער.
אגב, כדאי מאוד שנחשוב על זה היטב בכל ימות השנה, ובמיוחד בחג הסוכות, שבו אומרת לנו התורה "ושמחת בחגך", וכאן נשאלת השאלה: במה אנחנו שמחים בסוכות?…
האם אנחנו שמחים בזה שיש לנו חופש ולא צריכים ללכת לעבודה? אנחנו שמחים בזה שיש לנו בשר בקר טעים, ומנות עסיסיות של דג סלומון על השולחן? אנחנו שמחים בזה שיש את האורגניסט הכי טוב בעיר בשמחת בית השואבה של בית הכנסת שלנו?
או שאנחנו שמחים בזה שאנחנו זוכים לנענע בלולב ובאתרוג? אנחנו מתרגשים בקידוש של ליל החג כשאנחנו אומרים בקול מתרונן "אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון וקידשנו במצוותיו", "ותיתן לנו ה' אלוקינו באהבה מועדים לשמחה"?…
האם אנחנו שמחים בכך שאנחנו זוכים לקיים מצוות עשה חשובה ויקרה כל כך, בכל רגע שאנחנו שוהים בסוכה? או שאנחנו מאושרים עד הגג מהמאוורר החדש שקנינו השנה, שמתברר כרכישה מאוד מוצלחת???
כי, רבותי היקרים, כמו שאנחנו יכולים לדעת איפה הראש של הילדים שלנו מונח, גם הם יכולים לדעת את אותו הדבר עלינו.
גם אם אנחנו נאמר להם אלף פעמים שלקיים מצוות זה טוב, ושלעשות את רצון ה' זו התכלית של האדם, ושצריכים לשמוח בקיום המצוות, הילדים שלנו אינם מחוסרי דעה. הם מבינים טוב מאוד, בעצם יותר נכון לומר שהם מרגישים טוב מאוד, מה חשוב לנו ומה משמח אותנו.
ארוחת צהרים שחדרה לעצמות
אבל איך באמת אנחנו יכולים לגרום לילד שלנו שהראש שלו יהיה מונח בתורה? איך אפשר לגרום לילד שיחשוק בתורה וישמח איתה בכל עת מצוא?
כדי להגיע לכך, צריך לעבור מהלך שכולל שני חלקים. כמו אותה אמא שמאוד רוצה שהבן הקטן שלה יטעם את מרק הירקות הטעים שהיא הכינה. הילד סוגר את פיו ולא מעוניין לפתוח, מה עושים? פשוט! כל הורה יודע שעושים 'מטוס'. לוקחים קצת אוכל על הכף, מרימים גבוה גבוה, משמיעים קולות שונים ומשונים, גורמים לילד לפעור את פיו בסקרנות ו… הופ, מנחיתים את האוכל הטעים הישר לפיו.
אחרי שהילד טעם את המרק, הוא מבין שבאמת המרק טעים, ועכשיו אפשר לקחת את הצלחת מהשולחן ולהתחיל להתרחק. הילד כבר ירוץ אחרי אמו, וידרוש במפגיע לקבל טעימה נוספת. זאת, בתנאי שהמרק באמת טעים כמובן…
אותו הדבר אנחנו צריכים לעשות גם על לימוד התורה. אנחנו צריכים לפתות את הילדים שלנו ללמוד, לגרום להם להבין שבתורה הקדושה מונח כל האושר שבעולם. כשהילדים שלנו יבינו את זה ויאמינו בזה, הם ילמדו, ואם הם ילמדו בצורה נכונה, הם יזכו להרגיש שהתורה מתוקה, היא מלאה בנעימות, מתיקות ועריבות. או אז הם כבר ירצו בעצמם ללמוד בחשק ובהתלהבות.
בהקשר זה כדאי להזכיר, את מה שמסופר על נדבן גדול מאוד מארה"ב, שהיה תורם סכומי כסף גדולים מאוד להחזקת תורה ולביסוס הישיבות בארץ הקודש. שאלו אותו מה ראה על ככה, והוא השיב בסיפור:
"לאחר שמלאו לי 13 שנה, שלחו אותי ההורים ללמוד בישיבה", הוא סיפר. "אני לא מאוד אהבתי ללמוד, ולא ידעתי מה אעשה בישיבה. מה גם שהייתי מפונק למדי בבית הורי, וכשהגעתי לישיבה ראיתי שמדובר בבניין מוזנח, ושאני אצטרך ללכת בכל יום לאכול בביתה של משפחה אחרת, כל פעם יתנו לי שאריות של אוכל… בקיצור, התנאים היו שלא לרוחי, ובליבי גמלה ההחלטה לשוב הביתה.
"אבל הייתי צריך להישאר בישיבה, עד שתהיה לי הזדמנות לחזור הביתה, וכך אירע ששלחו אותי לאכול 'טעג' ('ימים') בביתה של משפחה המתגוררת בקצה העיר. נאמר לי שמדובר באלמנה המגדלת את ילדיה לבדה.
"הגעתי לבית שהיה נראה מזעזע, ממש בית מט לנפול, היססתי אם לדפוק על הדלת, אבל הילדים כבר ראו אותי מהחלון, ומיהרו לזעוק 'הנה התלמיד חכם הגיע', יצאו אלי וסובבו אותי מכל הכיוונים, כשהם מכניסים אותי אחר כבוד לביתם.
"כשנכנסתי ראיתי על השולחן שבע צלחות, בשש מהן היה אוכל, וצלחת אחת שהיתה בראש השולחן, היתה ריקה.
"באה אם הבנים, ושאלה אותם, 'נו מה עושים עכשיו?', והם כולם מיהרו לקחת את הצלחות שלהם, והפרישו כל אחד מהאוכל שלו, כדי שיהיה לתלמיד חכם מה לאכול, ובסופו של דבר היה לי יותר אוכל מכל היתר.
"השמחה שבה הם נתנו לתלמיד חכם מפת לחמם הדל", סיפר העשיר המופלג, "הפתיעה אותי. הם מאוד מאוד אהבו את התורה ואת לומדיה, ורצו בכל מאודם לזכות בכך שהתלמיד חכם יאכל מעט מהאוכל שלהם, ובכח האכילה הזאת אוכל ללמוד תורה. הם כיבדו אותי, דאגו לי, ונתנו לי מהאוכל שלהם, רק בגלל שאני לומד תורה.
"הכבוד העצום הזה שהם נתנו לי, האהבה הגדולה הזאת שהם אהבו את התורה, חדרו לי לעצמות", הוא סיפר. "אחרי אותה ארוחה חזרתי לישיבה והתחלתי להשקיע בלימוד, וב"ה זכיתי לעשות חיל. כשפרצה המלחמה נאלצתי ליטול את מקל הנדודים והגעתי הלום, שקעתי בעסקים ולצערי רוב היום איני לומד תורה, אבל את אהבת התורה שהיתה להם – לא אוכל לשכוח, היא חרוטה בליבי. עד היום בכל פעם שמבקשים ממני נדבה להחזקת ישיבה או כולל אברכים, אני לא יכול שלא לתת סכום הגון במיוחד".
הסיפור הזה מבטא את מה שאנחנו רוצים לומר בצורה הטובה ביותר. הילד, וגם הבחור, קולטים את האווירה, את מה שמסביב למעשה.
נניח שהבחור הזה היה מגיע לבית האלמנה, ועל הצלחת היה מוכן האוכל. כולם כבר אכלו והלכו לנוח או לשחק, והוא היה יושב ואוכל לבדו. מה היה קורה לבחור הזה?
הוא היה יוצא שבע, אבל הוא לא היה מקבל כזאת אהבת תורה…
הצורה שבה הם נתנו לו את האוכל שלהם בשמחה, בהתלהבות, כל אחד מהילדים רצה שה'תלמיד חכם' יאכל מהאוכל שהוא שם לו בצלחת, את האווירה הזאת הצליחה האמא האלמנה להחדיר בילדים שלה, והם בתורם הצליחו להעביר אותה לבחור זר שרק בא לאכול בביתם, והם השפיעו עליו למשך כל ימי חייו!
הגמרא במסכת שבת אומרת: "אמר רבא דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן, דמוקיר רבנן הוו ליה חתנוותא רבנן". כשאדם אוהב תלמידי חכמים הוא מראה לילדים שלו דוגמה אישית, כשהוא מכבד תלמידי חכמים, הוא מלמד את הבנות שלו להעריך תלמידי חכמים, וממילא הן רוצות להתחתן רק עם תלמידי חכמים.
זאת מציאות, ככה עובד חינוך הילדים, מה שהאבא מחשיב, הדבר שממנו הוא הכי מתלהב, זה גם מה שהילדים מרגישים.
מה שאתה אומר ומה שאתה משדר
ישנו סיפור ששמעתי בעבר יותר מפעם אחת, וכנראה שיש עוד אנשים שמכירים אותו, אבל בגלל שהמסר שלו כל כך חשוב, צריכים לספר אותו שוב ושוב, שנזכור את זה ושייחקק לנו בעצמות…
מעשה בשני חברי ילדות שאחד מהם היה תלמיד חכם, וחברו היה יהודי פשוט. השנים הקימו בתים ומשפחות לתפארת, והנה הילדים של התלמיד חכם, כולם יצאו לעבוד. הם היו יהודים כשרים וישרי דרך, אבל אף אחד מהם לא נשאר בלימוד.
לעומת זאת, הילדים של החבר השני, שהיה איש פשוט, נעשו תלמידי חכמים גדולים וכולם היו מרביצי תורה, וגם הילדים שלהם, כשהתחתנו, קבעו את מושבם בבית המדרש. זכה אותו יהודי להקים משפחה שלמה של לומדי תורה.
לימים הזדמנו השניים לפונדק אחד. שאל החבר התלמיד חכם את חברו מנוער, "במאי קא זכית? למה אתה זכית למה שאני לא זכיתי? הרי אני שוקד על התורה יומם ולילה, ואתה עסוק בעסקים שלך, ובכל זאת לך יצאו ילדים 'אחד אחד', ואצלי… נו, הלוואי שמהנכדים שלי יצא איזה תלמיד חכם אחד או שניים"…
השיב לו החבר: "כשאתה ישבת בשולחן שבת עם הילדים, על מה דיברתם? על הרב הזה שלא יודע לפסוק הלכות לדעתך, ועל הדיין ההוא שאתה חושב שיש לו ראש עקום, כי ככה לא מנהלים דין תורה, ועל המחלוקת בחסידות ההיא או ישיבה פלונית, והראש ישיבה ההוא מעשיו פסולים וכו' וכו'…
"אומנם ישבת ולמדת, אבל מה הילדים ספגו ממך? ביקורת על תלמידי חכמים! ביקורת על גדולי תורה, על דיינים, רבנים וראשי ישיבות!
"ומה אני עשיתי בשולחן שבת? אני סיפרתי סיפורי צדיקים, דיברתי עם הילדים שלי כמה שצריך לכבד לומדי תורה. בכל פעם שהזכרתי את שמו של אחד מגדולי הדור, העיניים שלי נצצו כשאמרתי, שהלוואי שה' יאריך את ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים, שנזכה ליהנות מזיוו ומאורו עוד רבות בשנים.
"הילדים שלי ראו שאני אוהב תלמידי חכמים, שאני מכבד תלמידי חכמים. אומנם לא למדתי הרבה לידם, אבל מה הם קלטו? מה הדבר הכי חשוב? מי הם האנשים הכי מכובדים בעולם? לומדי התורה! נכנס להם בלב חשק אדיר להיות בעצמם לומדי תורה, כי הרי כל אדם בריא בנפשו, רוצה להגיע אל השיא, ובעיני הילדים שלי, השיא היה… להיות תלמיד חכם!
"גם אתה, חברי היקר, אמרת לילדים שלך שלהיות תלמיד חכם זה השיא. גם אתה הסברת להם שלומדי תורה הם נזר הבריאה, אבל מה שידרת להם בתת מודע, איזו דוגמה הם קיבלו ממך כשדובר על תלמידי חכמים וגדולי תורה???"…
להעביר לילדים משנה סדורה
עד כאן דיברנו על השלב הראשון. איך גורמים לילד לרצות ללמוד? קודם כל משדרים לו שהתורה היא הכבוד הכי גדול, היא האושר הכי גדול, הרכוש הכי גדול. כשהבחור ירגיש את זה, הוא ירצה ללמוד.
אבל לא פחות חשוב שיהיה לו גישמאק בלימוד! כי גם אם הבחור מבין ש'כבוד חכמים ינחלו' וש'עץ חיים היא למחזיקים בה' וש'יקרה היא מפנינים' וש'כל חפציך לא ישוו בה', וש'תורת ה' תמימה משיבת נפש' ועוד כהנה וכהנה, אבל הוא לא ירגיש טעם בלימוד, לא הרווחנו כלום! הוא ילמד יום, יומיים, אולי אפילו שבע שנים שבהן הוא נמצא בישיבה, אבל ברגע שתהיה לו אפשרות להתחמק מזה, הוא לא ישב על יד הגמרא יותר ממה שהוא חייב. למה? כי הלימוד לא ערב בפיו ולא מתוק לחכו…
אז איך באמת מגיעים למתיקות הזאת? הרבה תשובות בעניין, בארגון 'אחינו' – זרוע החיזוק של 'דרשו' הקימו מוקד מיוחד שעוסק רק בנושא זה, ובאמת מדובר בנושא רחב מיני ים.
אבל אני חושב שאחד הנושאים החשובים ביותר, כדי להגיע למתיקות בלימוד, זה בהירות. הבנת הנלמד בצורה בהירה. ההורים ובעיקר המלמדים ומגידי השיעורים, צריכים להיות ברורים במסרים שאנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו, ובתורה שאנחנו מלמדים אותם.
ברשותכם, אני אקח דוגמה ממקרה שאירע בשבועות האחרונים: אחד מחברי זכה להתמנות כמגיד שיעור בישיבה. הוא מאוד התרגש, ויצא לדרך בשמחה, התחיל למסור שיעורים וכו'. אבל באיזשהו שלב הוא קצת נתקע, הוא הרגיש שהבחורים לא איתו כל כך.
הוא פנה אלי ואמר לי: "הרי אתה מוסר שיעורים ב'דף היומי' כבר לא מעט שנים, בטח יהיה לך איזה 'טיפ' לתת לי, מה עושים כשמגיעים לגמרא קשה"…
אמרתי לו: שמע ידידי, מהניסיון שלי, כדאי להתחיל מאפס. אל תסמוך על הידע של הבחורים, וגם לא על הידע שלך. אם אתם לומדים על שדה אחוזה ושדה מקנתו, תפתח חומש ותתחיל ללמוד איתם את הפרשה.
לומדים 'אלו מציאות'? במשך כל השנה הילד שומע מושגים, ואין לו מושג איפה הפסוקים האלו כתובים בתורה. כנ"ל ב'כיצד הרגל' או ב'ארבעה אבות'. פתח חומש, ותלמד עם הבחורים את הפסוקים הרלוונטיים לעניין.
הוא אמר לי שהוא חושש שהבחורים בישיבה יצחקו עליו. יחשבו שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. אבל הוא ניסה את זה, כמה ימים אחר כך הוא התקשר אלי ואמר לי: "זה עבד כמו קסם. הבחורים פשוט היו מרותקים כל השיעור, הם הבינו על מה מדובר, הם היו מחוברים לנושא. הכל היה נראה אחרת".
ועכשיו אני רוצה להגיע גם לחלק של ההורים בבית. הילדים שלנו רואים אותנו מקיימים מצוות, זה טוב וזה חשוב. אבל לא תמיד הם מבינים את ההקשר. למה אתה עושה כך? מה הרעיון? מי אמר לך שכך צריך לעשות.
אסור לחסוך מהילדים את המידע החשוב הזה! אנחנו יכולים וגם צריכים להסביר להם בשיחה נעימה, לא בצורה של הטפה או הרצאה. סתם, לספר לילד בשבת שהסיבה שעכשיו אתה חותך את הבצל בחתיכות גדולות זה בגלל שאם תחתוך דק דק, יש בזה איסור של 'טוחן', והסיבה שבגינה אתה שותה עכשיו לפני ברכת המזון, היא כי כדי להדר ב'ושבעת', שיהיה גם אכילה וגם שתיה.
למה לחסוך מהילדים את המידע החשוב הזה? למה אנחנו יכולים לראות לפעמים אנשים מבוגרים, שיודעים שאבא שלהם היה עושה כך וכך, אבל אין להם מושג אם זה מנהג, או דין, או חומרה או אולי סתם צורת התנהגות וכדו'.
ה'אלף בית' של חינוך הילדים, זה לנדב להם מידע, בשפע! להסביר מה אתה עושה, להכניס היגיון במעשים שלך, שיבינו, יתחברו ובעזרת ה' גם יגדלו ויצעדו בהתאם לחינוך שהענקנו להם. ועוד רבות יש להאריך בעניין אבל קצרה היריעה, ובעזרת ה' יהיו הזדמנויות נוספות.