סיפר הגר"ד יוסף שליט"א: לפני שנים רבות, כשהיית צעיר לימים, היתה לי הצלחה בס"ד, הייתי מוסר שיעורים, ראש כולל וכו', הרגשתי טוב עם המצב שהייתי, עד שבאה הסערה. בתי חלתה במחלה קשה מאוד, הלכתי למקובלים וצדיקים שיברכו אותה, אך אאמו"ר כעס עלי ואמר שזה ביטול תורה, ושאני צריך להתחזק ולפשפש במעשי.
מצבה של בתי החמיר, עד כדי שהגיעה למצב גסיסה ואז רצתי לאאמו"ר וסיפרתי לו שהמצב חמור מאוד. "אני מגיע מיד אליך", אמר לי, ותוך זמן קצר יצא מן הבית והגיע לבית חולים הדסה. הוא חיבק ונישק אותי וכשחיוך על פניו אמר: "לרופא נתנה רשות לרפאות – ולא לייאש! אל תתייאש! מי שנותן חיים הוא רק הקב"ה! אני יודע שקיבלת על עצמך קבלות, ובעזרת ה' אתה תראה שהיא תהיה בריאה!"
הוא נכנס לחדר ועמד ליד המיטה שלה. הוא הפנה את פניו כדי שלא נראה מה הוא עושה, אבל אני בכל זאת ראיתי: הוא פרץ בבכי מר. כך עמד במשך דקות ארוכות והתפלל לידה, אחר כך ניגב את הדמעות ושוב התחיל לחייך. יצא אלי ואמר: "הכל יהיה בסדר".
כמה שעות לאחר מכן היא כבר פתחה עיניים והבריאה בניגוד לכל התחזיות הרפואיות הקודרות. אני זוכר, שכאשר היתה בת חמש הלכנו לבית החולים לביקורת שגרתית. הרופא שטיפל בה, שהיה אדם לא דתי בכלל, התרגש מאוד, פרץ בבכי, הניח ידו על הראש ואמר: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם מחיה המתים". עדי כדי כך.
בכל פעם, עד החודש האחרון של אבא, כשהיתה מגיעה הבת הזו עם ילדיה, היה אבא אומר עליה כשדמעות בעיניו את הפסוק שאמר יעקב אבינו ליוסף: "ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלוקים גם את זרעך". ותמיד היה שב ומדגיש: "לא הברכות ריפאו אותה – אלא הקבלות והחיזוק בתורה וביראת שמים!"
(וקראת לשבת עונג)