בעוד כמה שעות ניגש כולנו לאמירת 'סליחות'.
נצייר לעצמנו מה היה קורה אילו היינו צריכים לגשת לחבר, וכל שכן אל רב, אחרי שהכרנו באמת בעובדה שפגענו בו, ולבקש ממנו מחילה. הרי ודאי היה הדבר קשה בעינינו ובלתי נעים עד מאוד.
ישנו מעשה מופלא שסיפר אחד מגדולי תלמידי הסבא מסלבודקא, תלמיד חכם גדול.
בצעירותו למד בישיבת סלבודקה, ובאותה תקופה היה הגאון רבי נפתלי אמשטרדם זצ"ל, מאדירי התורה שבאותו דור, מגיע מידי פעם לישיבת סלבודקה ולומד עם בחורים. גם למיודענו, בעל המעשה, היתה קביעות של לימוד עמו.
והנה שקידתו ויגיעתו בתורה של אותו בחור היו לשם דבר. כל כולו היה שקוע בלימוד, והיה שוכח עולם ומלואו. לפעמים גרם הדבר ששכח להתפלל תפילת מנחה. הדבר העיק עליו, והלך הוא לרבי נפתלי לבקש תיקון על כך.
הוא פנה אל רבו ושאל ממנו לתת לו עצה וסגולה נגד השכחה. "מה אתה שוכח?", שאל הגר"נ, והבחור ענה: "אני שוכח לפעמים להתפלל מנחה".
נעץ בו רבי נפתלי שתי עיניים תמהות, מבטו היה איום ואמר בחרדה: "לגמרי שוכח אתה להתפלל, או רק בציבור אתה שוכח להתפלל?"
מרוב פחד ממבטו החודר מיהר הבחור לענות: "אני רק שוכח להתפלל בציבור"… נרגע קצת רבי נפתלי ואמר: "שעבד עצמך להתפלל תמיד בישיבה".
לאחר שיצא מלפני רבו, חש הבחור נקיפות מצפון. סוף כל סוף הוא שיקר לרבי נפתלי. הלך אל הסבא מסלבודקה וסיפר לו את הדברים.
שמע הסבא את הדברים, וגער בו: "שקרן! הונית דעתו של אדם גדול וצדיק. לך לרבי נפתלי והודה על האמת!"
בתחילה ניסה לסרב מרוב הפחד ממבטו של רבי נפתלי, כשישמע שלא אמר את כל האמת, אבל הסבא גזר עליו שבאם לא יציית לו, אסור לו לדרוך על מפתן ביתו!
קיבל הבחור את גזירת הסבא בהכנעה, ופנה ללכת אל רבי נפתלי ככלי מלא בושה.
ההליכה עד ה'קלויז' של רבי נפתלי היתה ארוכה מהלך של שעות רבות בדרך מושלגת, וכל הדרך – כך הוא מתאר – הרגשתו היתה נוראה. הוא צייר לעצמו כיצד הוא עומד לפני רבי נפתלי וכולו מסמיק מבושה ולאחר מכן מחוויר מרוב פחד, ובסוף בקול רועד ובאימה יתירה הוא מוציא מפיו את המילים: "שיקרתי לכבוד הרב".
כך הוא הולך והולך, כאשר כל פסיעה עבורו היא מעשה של מסירות נפש, שנעשה אך ורק מכיוון שכך ציוה עליו הסבא לעשות.
כשהגיע למקומו של רבי נפתלי, וכבר עמד להיכנס אליו, השיגו בחור מהישיבה שהמתין לו, ואמר לו: "הסבא שלח אותי לכאן כעת בכרכרה מיוחדת כדי להשיג אותך ולומר לך שתחזור מיד"…
חזר הבחור אל הסבא כשכולו אומר תמיהה, והסבא הסביר לו: "לא רציתי לגרום לך בושת פנים, רק רציתי לנקותך ולעקור ממך את זוהמת השקר. כיון שראיתי שהיית מוכן במסירות נפש ללכת – אזי די בזאת!".
בעל המעשה היה מסיים ואומר: "זו היתה דרך החינוך של סלבודקה!"
כשמתבוננים, מבין כל אחד שלבוא לפני גדול הדור כרבי נפתלי ולומר לו: "שיקרתי לך" או "לא התפללתי מנחה", זהו דבר איום ונורא.
והנה עוד זמן מועט יעמוד כל אחד מאיתנו לפני הריבונו של עולם, ימנה לפניו רשימה שלימה של עוונות וחטאים: "אשמנו, בגדנו, כזבנו וכו'", ויבקש ממנו מחילה עליהם. היה צריך להיות, אם כן, שנחוש לכל הפחות כמו אותו בחור ששיקר לרבי נפתלי ונדרש להודות בפניו על כך. כיצד יתכן שאיננו חשים כך? הלא דבר הוא!
התשובה היא, שרגשות הבושה והביזיון שחש אותו בחור, נבעו מכך שחשב שהוא אמור לעמוד לפני רבי נפתלי פנים מול פנים, ואז להתנצל בפניו. אם הסבא היה מצוהו ללכת לביתו הפרטי, ולומר שם בינו לבין עצמו עשר פעמים ששוב לא יאמר שקר, רק אמת, היה אומר זאת בכל הרצינות, והיה מחליט את הכל בהחלטות אמיתיות, אך הרגשת בושה לא היתה לו!
זוהי התחושה שחסרה לנו באמירת הסליחות! אדם צריך להרגיש בזמן אמירת הסליחות שהוא עומד לפני ה' אלוקיו.
ואכן כך היא צורת הגישה אל הסליחות. הרי עצם הסליחות נאמרות רק בסוף, ובתחילה פותחים באמירת פסוקים של מלכויות: "רוממו ה' אלקינו והשתחוו להדם רגליו… לך זרוע עם גבורה תעז ידך תרום ימינך… אתה הצבת כל גבולות ארץ… כי א-ל גדול ה' ומלך גדול על כל אלקים… ה' צבא-ות אלקי ישראל ישב הכרבים אתה הוא האלקים לבדך", ועוד.
רק אחרי שמכירים לפני מי עומדים, ניתן לבקש סליחה!
עיקר עבודת ימי ה'סליחות' היא, אפוא, להגיע למצב של "נצבים לפני ה' אלקיכם", ואמירת פסוקי המלכויות מציבה את האדם לפני הקב"ה. אחר שאדם מכיר ש"לך ה' הצדקה" – ריבונו של עולם, אתה צודק! אז הוא מכיר כי "ולנו בושת הפנים".
(מתוך הספר 'דורש טוב' אלול)