אחד המשפיעים בדורנו סיפר את הסיפור דלהלן:
זה היה ביום שישי אחה"צ, הוא עמד בטקסס אי שם ברחוב שקט וצנוע, כשממולו שוכן "מקווה טהרה". רגע לפני שנכנס פנימה, נעצרה מכונית פאר יקרה מאד, צבועה בצבע אדום, מתוכה יצא אדם עם שערות שגלשו לכתפיו, על ידיו היו צמידי זהב, שרשרת זהב עם תליון גדול ומרשים היתה ענודה על צווארו, לבושו היה רחוק מלבוש יהודי. הוא פנה אל האברך ושאל היכן הכניסה למקווה?
לאחר שהראה לו את הכניסה, המשיך האדם המוזר ואמר לאברך: "אתה בודאי שואל מה לכמעט גוי ולמקווה טהרה? – אשיב לך".
"נולדתי בעיירה אי שם ברומניה. כילד חמוד עם פאות מסולסלות על לחיי השתובבתי יחד עם כולם. יום אחד וערב שבת היה, סיפר לי אבי כי הרבי מויז'ניץ בעל 'אהבת ישראל' יגיע לשבות בעיירה, ובליל שבת יערוך את השולחן הטהור (הטיש) בבית הכנסת הגדול בעיירה. אבי ביקש ממני שאלך לישון, כדי שאוכל להיות עירני בעת עריכת השולחן, ואכן ישנתי היטב ויחד עם אבי, ידי בידו צעדנו אל בית הכנסת הגדול.
"מה שהיה שם קשה לתאר: היו שם מאות רבות של אנשים כשכל אחד מנסה למצוא מקום יותר קרוב שיוכל לראות את הרבי. הלחץ היה עצום, ואבי חשש שימעכו אותי. ואז נפל ברעיונו דבר, הוא אמר לי להתכופף ולזחול אל מתחת לשולחן של הרבי, שם אין לחץ ואוכל אף להביט אל פניו הקדושות של הרבי.
"נפרדתי מאבי, וזחלתי אט אט אל מתחת לשולחן. המתנתי מעט, ולפתע הושלך הס, ובין רגע נעלמו הקולות ושקט מדהים השתרר במקום. הרבי נכנס באיטיות ופסע אל השולחן, התיישב על כסאו, כשאני ממש כמעט צמוד אליו, הרבי הבחין בי ומידי פעם ליטף את לחיי, ואף נתן לי מידי פעם מאחת הקערות שהיו עמוסות בכל טוב, דבר מה לאכול.
זכור לי ששרו מספר שירים ואז החל הרבי לומר דברי תורה אותם לא הצלחתי להבין, לפתע קם הרבי ממקומו ופרץ בבכי קורע לב, והוא זעק ואמר: 'יהודים יקרים, הקשיבו למה שאני אומר לכם עכשיו, פעמים מרגיש אדם רצון לקיים מצווה, בא היצר הרע ואומר לו 'השתגעת? את מי אתה מנסה לרמות, והלא כך וכך עשית בעבר והכעסת את בורא עולם, וכל התוכניות שלך לעתיד גם הם ידועים לפניו יתברך, מה לך כי החלטת לקיים מצוה? הגם שאול בנביאים'?!?'
"'יהודים יקרים' זעק הרבי, 'תאמרו לו בשמי – נכון, מה שעשיתי עשיתי, ונכון שכך וכך הם התוכניות שלי לעתיד, שאינם לפי רצונו יתברך, אך עתה ברצוני לקיים את המצווה, לך ממני ואל תפריע לי!'
"כשסיים הרבי את זעקתו התיישב, הניח ידו על ראשי, ליטף אותי בחיבה ושאל בלחש: 'הבנת את מה שאמרתי?' נעניתי לו בראשי לאות 'הן'. לעולם לא אשכח את הבכי והזעקה ששמעתי כשהייתי מתחת לשולחן, והיא חילחלה עמוק עמוק בתוכי.
"מספר שבועות לאחר מכן עזבה משפחתי את העיירה כשהמלחמה כבר היתה בפתח, משפחתנו היתה מהאחרונים שהיגרו לאמריקה ערב פרוץ המלחמה.
"לא אתאר בפניך את כל הגלגולים שעברתי במשך שנות חיי. אני חי בטקסס, עזבתי את הדת לחלוטין, לא שבת ולא תפילין (רח"ל), אין דבר שאני מקיים, אך קורה פעמים שאני מרגיש רצון עז לקיים מצוה מסויימת, או אז נזכר אני בהיותי ילד מתחת לשולחן של הרבי, והבכי והזעקה שקרא ליהודים לומר ליצר הרע בשמו, שיתן להם לקיים את המצווה מבלי להסתכל על הסובב, לא על מה שעשה ולא על מה שרוצה לעשות, ואז אני מתמלא עוז ומקיים את המצווה בכל ליבי.
"היום התעורר בי רצון לטבול במקווה טהרה לכבוד שבת קודש. נכון שהתדרדרתי עד להיכן שהגעתי, אבל לא אכפת לי מאומה, עכשיו אני עושה מצווה או מעשה טוב, ללא שום התייחסות למעשי האחרים, זו הסיבה שאני כאן", סיים אותו יהודי את סיפורו ונכנס למקווה להיטהר לכבוד שבת.
והמשפיע סיים את הסיפור גם הוא עם קול זעקה ואמר: "אנו נמצאים אחרי תקופת 'בין הזמנים', מטבע הדברים, במצב ובזמן זה, משנס יצר הרע את מתניו, ומנסה להתיש ולייאש את הרצון הפנימי של כל אחד, באומרו, כך וכך עשית בין הזמנים, היו ימים שכמעט לא פתחת ספר, ועתה הפכת את עורך, את מי אתה מנסה לרמות?
הבה נפנים את זעקתו של הרבי שנאמרו מתוך בכי רב:
"מה שהיה היה, מה שיהיה יהיה, עכשיו ונכון לרגע זה, נשקיע את הראש בלימוד תורה ובקיום והידור מצוות, מבלי להאזין ליצר המנסה לזרוע גרעיני ייאוש בכל אחד ואחד, ובעזרת השם אור התורה וקיום המצוות הם יעטו עלינו רוח קדושה וטהרה".
(הרב יצחק ברבר שליט"א, הובא בגיליון 'כולנו יודעי שמך')
הסיפור המקורי..
הרב קרליבך (סיפורי נשמה חלק ב עמ' 319):
פעם נזדמנתי לעיירה אחת בטקסס, ביום שישי אחר הצהריים, ולהפתעתי ענו לי: ׳כן, יש כאן מקוה׳.
ואתם מבינים שבדרך כלל, במקומות כאלה, אני לבד במקוה, וטובל בתחושה חגיגית שאני הראשון שעושה זאת במאה השנים האחרונות…
שמחתי שיש מקוה, והלכתי לשם לפי ההוראות שקיבלתי. כפי שצפיתי, טבלתי שם לבדי. עמדתי כבר לצאת, כשפתאום נכנס אדם. מה אומר לכם… לא רק שהאיש לא נראה כמו יהודי שטובל במקוה – אם הייתי פוגש אותו ברחוב, קרוב לוודאי שלא הייתי יודע שהוא יהודי.
היה בו איזה חיספוס כזה. הוא היה חבוש כובע קאובוי גדול, ועל חזהו התנדנדה לה שרשרת עם תליון…
׳האיש הזה הולך למקוה??' אמרתי לעצמי, ׳אולי בטעות הגיע לכאן׳.
כנראה שלא יכולתי להסתיר את הפתעתי, כי הוא מיד פנה אלי. וכאן באה ההפתעה השנייה: הוא דיבר ביידיש! לא יידיש אמריקאית-יידיש אמיתית, יידיש של מזרח-אירופה… והוא אומר לי: 'ומה אתה עושה כאן?׳ לא יכולתי להתאפק. שאלתי מיד: ׳מי אתה? מה הסיפור שלך?׳ ׳חכה לי כמה דקות', אמר.
הוא התפשט, טבל במקוה, התלבש, אחר כך הציע לי להחזיר אותי למלון שלי ברכב שלו. בדרך, פתח האיש עם כובע הקאובוי ואמר: ׳אתה בטח שואל את עצמך מה אדם כמוני מחפש במקוה, נכון?׳
אתם מבינים, חברים? אדם לא הולך למקוה ביום ראשון בשביל שיהיה לו יום שני נפלא. והוא לא הולך למקוה ביום שני לכבוד יום שלישי. יהודי הולך למקוה ביום שישי – בשביל שיזכה לשבת הכי נשגבה.
אמר האיש: ׳אם אני הולך למקוה ביום שישי, אתה מניח שאני שומר שבת, נכון? אבל האמת היא שלפעמים אני שומר שבת ולפעמים אני לא שומר שבת׳.
המשיך וסיפר: ׳נולדתי בכפר קטן ברומניה. כשהייתי כבן שמונה, לקח אותי אבי לעשות שבת אצל ההייליגר ר׳ ישראל מוויז׳ניץ׳.
בטח שמעתם על וויז׳ניץ, וויז׳ניץ היא שושלת חסידית קדושה מאוד שמקורה ברומניה, והיא מתמחית בשני דברים: בשמחה הכי גדולה, ובשבת הכי עמוקה.
ושני הדברים קשורים, כמובן: אם אתה לא יודע מהי שמחה, איך תדע מהי שבת? ואם לא טעמת את עומק טעמה של השבת, מה אתה יודע על שמחה…
וגם כן, הכל יודעים שהרבי מוויז׳ינץ האחרון שלפני השואה, ההייליגר ר׳ ישראל – בעל ספר ׳אהבת ישראל׳ – היה אדם עניו מתוק ועמוק באופן מיוחד…
המשיך האיש לספר: ׳זאת הפעם היחידה בחיי שהייתי אצל רבי חסידי, ותרשה לי לספר לך מה קרה שם. היו שם אלפי חסידים, הצפיפות היתה נוראה. כולם דחפו את כולם, בשביל להיות קרוב לרבי. אבא שלי, שידע מראש מה הולך לקרות, פחד שירמסו אותי, לכן עוד לפני שהתחיל ה׳טיש׳ אמר לי: ׳בוא ואושיב אותך מתחת לשולחנו של הרבי. שם תהיה מוגן ויהיה לך קל לשמוע מה הוא אומר. אך גם אם תהיה עייף, אין בעיה – תוכל לשכב שם ולהירדם'.
וכך היה. מצאתי לי מקום מתחת לשולחנו של הרבי. לא הייתי לבד – היתה שם ׳ממלכה׳ שלמה של ילדים והיה מאוד נחמד… והרבי היה כל כך מתוק. הוא ראה שיש ילדים מתחת לשולחן, ודאג להם כל הזמן: הוא נתן לנו חלה וגם דגים, ומכל השיריים שחילק לחסידים חילק גם לנו. ומאחר שישבתי הכי קרוב אליו, לא היה חסר לי כלום. הרגשתי שהרבי זוכר כל הזמן שאני שם, והוא משגיח עלי.
אתם יודעים, חברים, כמה זה חשוב לילדים ששמים אליהם לב?
אין לנו מושג, זה יותר מחשוב. זה חיוני ממש.
המשיך הייד׳לה לספר: ׳ובכן, אני יושב מתחת לשולחן, והרבי מתחיל לומר תורה. הוא לימד, מן הסתם, דברים עמוקים מאוד על הפרשה, אבל הייתי רק בן שמונה ולא הבנתי דבר. אך בשלב מסוים הרגשתי שמשהו מיוחד קורה. הרבי החל לדבר לאט בהתרגשות גדולה. ופתאום הבנתי כל מילה. וכך אמר הרבי:
׳שמעו נא, אחים יקרים, אני רוצה לומר לכם דבר חשוב ביותו, ואני רוצה שתזכרו אותו לתמיד: ישנם עיתים בהם אנחנו מרגישים טהורים כפי שהיינו כשיצאנו לאוויר העולם, ואנחנו ממש רוצים לעשות משהו קדוש. אבל אז מופיע השטן – ׳הצד האחר׳ שבתוכנו, והוא אומר לנו: ׳אני מכיר אותך, אח שלי. אני יודע מה עשית אתמול, ואני גם יודע מה אתה מתכנן לעשות בעוד שעתיים. אז את מי אתה חושב לרמות? מה קרה לך פתאום? התקף קטן של קדושה, אהה? תהיה כן עם עצמך! אל תנסה להיות מה שאתה לא!׳ ופתאום קם הרבי על רגליו וזעק ממעמקי לבו: ׳תקשיבו לי, יהודים! תגידו ל׳צד האחר׳ שלכם: ׳תעזוב אותי לחמש דקות! תן לי לשכוח לרגע מהעבר שלי ומהעתיד שלי. זה לא מעניין אותי עכשיו! בחמש דקות הקרובות, אני רוצה להיות קדוש ולעבוד את השם'!
הרבי התיישב במקומו, ופתאום הרגשתי את ידו נחה על ראשי הקטן. הוא הביט בי מתחת לשולחן, עיניו היו אדומות מבכי, והוא אמר: ׳שמעת מה שאמרתי, ילד מתוק שלי? אנא, אל תשכח׳.
סיים האיש עם כובע הקאובוי: ׳אחרי כשנה שנתיים היגרה המשפחה שלנו לאמריקה. קרה איכשהו שבקושי קיבלתי חינוך יהודי. אני חי כאן בטקסס, כמעט כמו גוי. אני לא יודע הרבה, וגם את מה שאני יודע לרוב אני לא שומר. לרוב אני לא שומר שבת ולא אוכל כשר. אבל מדי פעם, משהו עמוק מתעורר בי. מדי פעם אני מרגיש שאני רוצה להיות קדוש, שאני רוצה לעשות מצוה. כמובן שמיד לוחש לי קול ציני בתוכי: ׳השתגעת? זה לא מתאים לך. תהיה אמיתי! תהיה מה שאתה!׳
ואז אני נזכר בדבריו של הרבי…
גם היום, כשהתחשק לי פתאום לנהוג כמו החסידים שהכרתי בילדותי וללכת למקוה, שמעתי את הקול הזה בתוכי: ׳מקוה? השתגעת? אתה אפילו לא שומר שבת בקביעות!׳ והאמת היא שאני לא יודע אם יהיה לי הכוח לשמור את השבת הזאת. אולי כן ואולי לא. אבל רציתי ללכת למקוה, וזכרתי מה ששמעתי מתחת לשולחנו של הרבי׳.
כך אמר לי המקוה-ייד׳לה הזה עם כובע קאובוי, בעיירה נידחת בטקסס.
אין לכם מושג כמה שמחתי לפגוש אותו… ׳גוואלד, גוואלד!' לא הפסקתי לומר לעצמי. אלף פעמים 'גוואלד׳״.
אתם שומעים, חברים? אפילו אם בעוד חמש דקות אשוב לשפלות שלי, לשכחה שלי… מה רע בלהיות קדוש חמש דקות? אתם יודעים מה הבעיה שלנו?
הבעיה שלנו היא שבכל פעם שאנחנו מתעוררים לעשות משהו טוב, משהו קדוש, אנחנו חושבים שזה חייב להיות לתמיד. כשיש לי ׳התקף נשמתי׳ קטן, אני מיד אומר: ׳ריבונו של עולם, אני נשבע לך שאהיה טוב לתמיד'.
ואז, בפעם הראשונה שאני נכשל, אני נשבר. אני אומר לעצמי: ׳לא הולך לי. לא אצליח. זה לא בשבילי'.
אבל תארו לכם שהיה לי את האומץ לומר: ׳ריבונו של עולם, אני רוצה לעשות את רצונך. רק שבינתיים, אני לא יכול להבטיח לך יותר משתי דקות,,.. מה רע בשתי דקות?
אתם יודעים, רבותי, לעומת הנצח – מה ההבדל בין שתי דקות לשבעים שנה?
[ר׳ שלמה צוחק, נוטל את הגיטרה ואומר:]
׳אז חברים, בשביל ניגון טוב, האם תוכלו להיות קדושים לחמש דקות?׳