שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. (ט"ז, י"ח)
בפסוק זה, מלמדת התורה על החיוב להקים בכל עיר ועיר בית דין, שישפטו את העם על פי חוקי התורה. אלא שלכאורה, עלינו להבין: הלא ציווי זה מוטל הוא על כלל ישראל, מדוע איפוא, משתמשת התורה בלשון יחיד: 'שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ', ולא בלשון רבים – 'תתנו לכם בכל שעריכם'?
את התשובה נוכל להבין, באמצעות המעשים הבאים, מבית מדרשו של ה'חפץ חיים' זצ"ל:
המעשה הראשון אירע, כאשר ה'חפץ חיים' נסע פעם בעגלה עם סוחרי בהמות. לאורך כל הדרך המייגעת שוחחו הסוחרים ביניהם בדברים העומדים ברומו של עולם. הם דנו בכובד ראש על מחיריהם של עגלים ושוורים, וגילו בקיאות מדהימה בהבדלים הקיימים בין הזנים השונים של הסוסים. כל אותה העת, ישב ה'חפץ חיים' בעגלה שקוע במחשבותיו. הקולות הרמים שעלו מהגיגיהם לא הטריד אותו כלל.
פתאום העלה אחד הסוחרים בשיחתו, דברי לעג וזלזול בכמה מן הסוחרים שלא נסעו עמהם בעגלה. הדברים נפלו, ככל הנראה על אוזניים קשובות, כיון שחבריו הנהנו בראשם במרץ, ואף הוסיפו משלהם עוד כהנה וכהנה. רבי ישראל מאיר הכהן, כמו ננער משנתו, פנה אליהם והעיר בנחת: "אחים! עד כה עסקתם בשיחה נאה על סוסים ושוורים הנוגעים לפרנסתכם. אך מדוע עברתם כעת לשוחח בעסקי הבריות? הלא יש בזה חשש חמור של לשון הרע ורכילות!"
שכניו בעגלה, שהיו אנשים פשוטים, לא הכירו את הסבא קדישא. הוא נדמה להם כסתם הלך, המדבר גבוהה גבוהה. "מה לך כי תתערב בענייננו, ומי שמך להטיף לנו מוסר?" הגיבו לדבריו בלעג ובוז, "לו רק נרצה, שמורה לנו הזכות לשוחח על כל מה שעולה בדעתנו".
הם המשיכו עוד זמן מה לחרף ולגדף את ה'חפץ חיים', אך ניכר היה שאין זה כלל מטריד אותו. להיפך, יודע הוא שבשעה שמחרפים אותו, נמנעים הם מלדבר לשון הרע כלפי חבריהם הסוחרים. אך כשסיימו את מנת הלעג כלפיו, שבו הסוחרים לשיחתם הקודמת. רבי ישראל מאיר פנה אליהם בשנית, וביקש כי יחדלו לדבר על חבריהם, אבל תחנוניו לא התקבלו.
משראה שדבריו לא הועילו, ביקש ה'חפץ חיים' מהעגלון להוריד אותו מהעגלה. מוטב לו להישאר באמצע הדרך, מלהישאר בחברתם של מספרי לשון הרע ורכילות.
עד כאן מעשה זה המלמדנו על זהירותו הרבה של ה'חפץ חיים' שלא יכנסו לאזניו דיבורים אסורים. ומכאן למעשה נוסף, ממנו נוכל ללמוד על ההקפדה היתרה שיש לאדם להקפיד על מה שיוצא מפיו.
פעם נפגש ה'חפץ חיים' בעיר מוסקבה עם אחד הנדיבים הידועים, ושוחח עמו על עניינים שונים. בזמן הפגישה שהה במקום חתנו, רבי צבי לויסון, שליווה אותו במסעו. הוא ישב על השולחן לצידם, ועסק בניסוח של מברק דחוף. מכיוון שבשליחת מברק, התשלום הוא עבור כל מילה, עשה רבי צבי מאמצים לצמצם במספר המילים, כדי לחסוך בהוצאות המשלוח.
תוך כדי השיחה עם הנדיב, חש ה'חפץ חיים' כי עלולים הם לבוא, חלילה, לידי דיבור שיש בו משום לשון הרע, וחיפש עצה כיצד להתרחק מחשש זה. פנה ה'חפץ חיים' לנדיב ואמר לו: "שים לב, כיצד יושב פה חתני, ומדקדק בניסוח מברק עד כדי ספירת כל תיבה ותיבה. וכל כך למה? משום שיודע הוא שעל כל תיבה הוא צריך לשלם כסף.
"ואם בדברים הנוגעים לענייני ממון בלבד, הבריות מדקדקים כל כך, כמה עליהם לבחון ולספור כל מילה בטרם שהם מוציאים מהפה, שמא היא נוגעת לאיסורים חמורים של לשון הרע ורכילות…"
הרי לנו, כמה צריך האדם לשים לפיו ולאוזניו שמירה, פן יכשל חלילה, באיסורים חמורים.
ומכאן תשובה לשאלתנו:
אמנם על פי פשט הפסוק, המדבר על חובת העם להקים בתי דין, היה ראוי להיכתב בלשון רבים, אלא שרמז רמזה לנו התורה, על ענין נוסף בו נזקק האדם היחידי לשופטים ושוטרים, ולפיכך נכתבו הדברים בלשון יחיד.
ומהו אותו ענין? מבאר הצדיק רבי חיים ויטאל, כי לכל אדם יש כמה 'שערים' בגופו, דרכם עוברים ונכנסים לאדם כל ענייני העולם, בין הדברים הרצויים והטובים, ובין הדברים הרעים העלולים להביאו, חלילה, לידי חטא. השערים הם, כמובן, חמשת החושים הקיימים בגופו של אדם: שער הראיה, שער השמיעה, שער הריח, שער הדיבור ושער המישוש.
חובת האדם בעולמו, היא להציב על אותם שערים 'שופטים ושוטרים'. על האדם לשמש בעצמו כ'שופט' ו'שומר', המשגיח לבל ייכנסו ויחדרו לגופו דברים שאינם ראויים. הוא צריך גדר ושמירה בכל שעריו, לבל יראה מראה אסור, לבל ישמע דיבור אסור, לבל יריח ריח של דבר איסור, וכן בכל אחד מהשערים הקיימים בגוף האדם. לכך נאמר בלשון יחיד: 'שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ'.
(מתוך הספר 'ללמדך')