"ונתתי דברי בפיו" (י"ח, י"ח)
סיפר רבי אליהו מן בשם ד"ר רוטשילד, שבזמנו קרא לו הסטייפלר, וביקש ממנו תרופה עבור בעיה כלשהי במעיים. ד"ר רוטשילד נתן לו תרופה מסוימת. הסטייפלר פתח את הקופסה, הריח ואמר: "נודף מכאן ריח של יין נסך". אמר לו ד"ר רוטשילד: "רבי משה סולוביצ'יק משוויץ משתמש בתרופה הזאת". אמר לו: "אם כך, גם אני אשתמש בה". עד כאן סיפור המעשה.
רבי אליהו מן סיפר מעשה זה לרבינו ושאל אותו: "כבוד הרב, ממה נפשך – אם היה בתרופה יין נסך – מה בכך שר' משה סולוביצ'יק משתמש בה? ואם לא היה יין נסך – מה בכלל הבעיה?"
אמר לו רבי חיים: "כתוב שאין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים, בפרט בענייני מאכלות אסורות. באמת היה שם יין נסך, אבל אם רבי משה סולוביצ'יק שתה מהתרופה הזו, על כרחך שהיה שם ביטול ברוב, והריח נובע משם".
שאל רבי אליהו: "וריח לבד אינו מטמטם?"
אמר לו רבי חיים:" כתוב ב'פתחי תשובה' (יורה דעה סימן קטז): 'מי שרוצה להחמיר לנהוג אסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראים, כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני, הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו'.
"היו כאן, אפוא, שני ריחות: ריח של יין נסך וריח של אפיקורסות, והסטייפלר העדיף את ריח יין הנסך, על פני ריח האפיקורסות"…
עייפות מן השמים
מרן הגראי"ל שטיינמן הקפיד לא להשתמש בחשמל המיוצר בשבת על ידי יהודים, והחשמל בביתו הופעל מדי שבת על ידי גנרטור.
ערב שבת אחת, שכחו בני הבית לחבר את הגנרטור. בני הבית הצטערו על התקלה ולא רצו לספר לו על כך, כי ידעו שאם ישמע זאת יצטער מאד.
עם תום סעודת ליל שבת, שלא כהרגלו, נפלה עליו עייפות גדולה, והוא התנמנם על הסטנדר במהלך לימודו, כך יצא שהוא לא קרא לאור החשמל באותו ליל שבת.
כשסיפרו את הדברים לרבינו הגיב ואמר: "בוודאי מן השמים הביאו על הגראי"ל את העייפות הגדולה, כדי למנוע ממנו שימוש בחשמל שאינו כשר".
"להבין ולהשכיל" שהעיקר "ללמוד וללמד"
שח רבי חזקיהו מישקובסקי: כמה בחורים באו לשאול אותי: בדרך כלל הם משתדלים לא לקרוא עיתון. אבל כעת, כשיש מלחמה בעולם בין רוסיה לאוקראינה, וזה מסקרן לדעת מה הולך שם, האם הם יכולים להקל ולקרוא? כמובן, המדובר הוא על עיתון חרדי שלנו.
השבתי להם בסיפור: בחור אחד בא לגאון הגדול רבי דוב לנדוי בפורים ושאל אותו: "היום יש מזוודות שנוסעות על גלגלים, ונעשה קל לסחוב גם מזוודות כבדות מאד. אמנם כל החידוש הזה התחיל רק בשנים האחרונות. בשנים עברו היו סוחבים במאמצים רבים מזוודות כבדות מאוד. ושאלתו: איפה היה השכל שלהם? מדוע אז הם לא חשבו על הרעיון הזה? זו המצאה כל כך פשוטה! השיב לו רבי דוב: "זו שאלה אווילית. מה אכפת לך? למאי נפקא מינה?"
וכמו כן, השבתי לבחורים, מה אכפת לכם מה קורה ברוסיה ובאוקראינה? מה הידע הזה מוסיף לכם? זוהי סתם סקרנות ללא שום תועלת.
בזה, הוספתי ואמרתי להם, נבין את מרן עד הסוף: שום דבר בעולם לא עניין אותו. מה אכפת לי איך קוראים לרחוב? ומה אכפת לי איפה זה קוקה קולה: מה זה מוסיף לי? רבי חיים ידע להשקיע במקומות שבאמת כדאי להשקיע בהם.
בסידור של רבי חיים הקשה על נוסח התפילה: "ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד", שלכאורה היה צריך להיות הפוך, קודם "ללמוד" ואחר כך "להבין ולהשכיל" את מה שלמד. אלא, מבאר רבי חיים, שכוונת התפילה שנזכה "להבין ולהשכיל", שהדבר החשוב והטוב ביותר הוא עסק התורה – "ללמוד וללמד". חוץ מזה – הכל שטויות.
רכב שנקנה מכספי הלואה בריבית
סיפר נכדו רבי מרדכי צביון סיפור שהתרחש בשנת תשנ"ג: יהודי אחד הגיע אל רבינו ושטח לפניו את בקשתו: זמן קצר קודם לכן הוא רכש לו מכונית חדשה, ועל מנת שתשרה בה הברכה, הוא מבקש להסיע בה פעם אחת את הרב.
ואכן, כעבור זמן לא רב המתינה המכונית למטה, ורבי חיים נכנס לתוכה. היהודי מאושר כולו, נפנה להתניע את הרכב, אולם למרבה הפלא, לא הצליח לעשות זאת. הוא ניסה שוב, משוכנע שהפעם הכל יהיה בסדר, אולם הניסיון כשל שנית.
"מה כבר קרה לרכב?", מלמל לעצמו, "הלא לפני דקות ספורות הוא עבד כרגיל!", אולם הרכב לא הותנע. רבי חיים, שהבחין בכך, הרגיע אותו שלא קרה דבר, ופעם אחרת הוא ייסע אתו, ויצא מן הרכב.
בדיוק ברגע שבו יצא רבי חיים, הצליח היהודי להפעיל את המנוע. הוא סימן בהתרגשות לרב שיכנס בחזרה, הרב נכנס, והיהודי העביר הילוך כדי להתחיל בנסיעה, והנה, מעשה שטן, שוב כבה המנוע, וכל הניסיונות להתניע שוב – נכשלו.
שוב הרגיע אותו רבי חיים: "לא נורא!" ויצא החוצה, ובדיוק כאשר יצא, הצליח היהודי להתניע. שוב הוא קרא: "הרב, הרב, אפשר להיכנס!", ושוב דמם המנוע בדיוק כשרבי חיים נכנס.
בשלב זה פנה אליו רבי חיים ושאל: "למי שייך הרכב הזה?", -"לי", השיב האיש. "ומנין הכסף לרכישתו?", המשיך רבי חיים לחקור. "מהבן שלי", סיפר האיש. "וממה מתפרנס הבן?", לא הירפה הרב. "הוא מלווה בריבית", השיב האיש בשפל קול.
הרכב אמנם נסע, אך 'ספר תורה' הוא לא הצליח לשאת בתוכו…
בקורו של הנשיא וסיום המסכת
שח הרמ"ש גרליץ: התורה הקדושה תפסה את כל ישותו ועצמיותו של רבינו, עד כדי כך שלא היה יודע מימינו ומשמאלו בכל הבלי העולם הזה, שלא תפסו אצלו שום חשיבות, אפילו לא כקליפת השום.
זכורני שהרבנית ע"ה סיפרה לי כמה פעמים בהתפעלות, שרבינו מדבר דברי תורה אפילו בתוך שנתו, ולפעמים היה אומר 'שטיקלאך' גמרא תוך כדי שינה, בהיותו 'אין שטיק תורה' [חתיכת תורה]…
הוא מוסיף ומספר מעשה נפלא שבדידו הוה עובדא:
"מחמת קרבתי הגדולה אצל רבינו, זכו גם צאצאי להיות קרובים אצלו, והתקבלו במעונו תמיד בחביבות רבה. ארע פעם באחד הימים שהגיע נכדי שיחיה, לערוך אצל רבינו סיום מסכת שלמד וסיים, וכפי הידוע, רבינו היה מחבב מאוד ושמח ביותר להשתתף בסיומי מסכתות שנערכו על ידי תלמידי חכמים צעירים. באותו ערב, להבדיל בין קודש לחול, ביקר אצל רבינו נשיא המדינה למשך כמה דקות.
"בהיותי אצלו במהלך אותו ערב, אמרתי לרבינו בהתפעלות: 'רבי! 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך'… שמעתי שנשיא המדינה היה כאן מקודם…
"רבינו הגיב בקצרה ומשך בכתפיו: 'איך געדענק גארנישט, איך וייס פון גארנישט' [איני זוכר כלום, איני יודע מכלום]. אבל רגע לאחר מכן נענה ואמר לי במאור פנים: 'דיין אייניקל איז געווען דא, מאכן א סיום מסכתא' [נכדך היה כאן לערוך סיום מסכת]…
"היה זה כאמור באותו יום! את ביקורו של הנשיא העדיף לשכוח ולא לזכור, ואילו את סיומו של הנכד הצעיר זכר ושיבח להפליא!".
הבחינות לתואר וקבלתו
שח רבי חזקיהו מישקובסקי: היה פעם בעל תשובה מתקדם ששמע סיפורים על רבי חיים, ושאל את החברותא שלו:
"איך זה יתכן שאדם כל כך גדול יהיה כל כך מופקע, שלא שומע ולא רואה מה שמסביבו?"
"קיבלת פעם תואר אקדמאי?", השיב לו בשאלה.
"ודאי", השיב. "ולא רק אחד אלא כמה תארים".
"איך קיבלת אותם?"
"יש בחינות. בחינות קשות מאד. וברוך ה' הצלחתי בהן!".
"תאר לי, איך היית נראה אצלך יום לפני הבחינה?"
"לא היה שייך לדבר איתי. אשתי דיברה אלי, ואני אפילו לא שמעתי. לא שלא התייחסתי אליה, אלא פשוט לא שמעתי אותה! גם לא את הילדים. כולם ידעו שביום שלפני הבחינה אין מה לנסות לדבר אלי. הייתי במתח נורא, הייתי מחושמל! לא ידעתי להיכן אני הולך, מה אני מדבר, ומה אני אוכל…"
"אצל רבי חיים ככה זה כל יום! הוא חי בהרגשה שיש לו מחר בחינה, והוא צריך לדעת את הכל…"
"אז איך הוא חי? לא שייך לחיות בכזה מתח…"
"איך אתה היית נראה ביום אחרי שקבלת את התואר?"
"אוהו… הייתי מאושר ושמח. רגוע ונחמד. יכלו לדבר איתי על כל מה שרצו…"
"אצל רבי חיים ככה זה כל יום! הוא חי בהרגשה שבכל יום הוא קיבל את התואר!"…
(קטעים מתוך הספר 'ומתוק האור פניני ר' חיים')