"כי תעשה הטוב והישר" (י"ב, כ"ח)
איש ציבור נכנס להתייעץ (הרב יעקב גוטרמן). בין הדברים סיפר כי קשה עליו מאד שליחות ציבור מסוימת שראש הישיבה הפקיד בידו, והיא לוקחת ממנו הרבה כוח גוף ונפש.
מרן חייך אליו לאמור:" משל למה הדבר דומה למלך שביקש להעניק 'מתנת הערה' לאחד משריו. קרא לו והוציא מגנזיו יהלום רב ערך והושיט לאמור: 'כאות הוקרה על מעלותיך, על פעולותיך ועל מעשיך, קח את היהלום להערכה ולמשמרת'.
"השר הודה למלך ונטל את היהלום. אך הנה מאותו יום חייו נעשו כבדים וקשים מכפי שהיו עד אז. היו לילות שלא יכול היה להירדם, מחשש שמא היהלום ייגנב ושמא ושמא… ע"כ.
"נשאלת השאלה", אמר רֶבּ אהרן-לֵיבּ, "המלך היטיב עמו או הרע לו בנתינת היהלום…?
"אתה בדווקא נבחרת בס"ד לפי כוחותיך, ליבך ונפשך – למען הכלל, אך וודאי שהקושי הוא גדול – בעקבות תפקיד היהלום שקיבלת וקשיים נוספים!".
ואידך זיל גמור.
מי הזוכה במפעל הפיס?
נכנס לבית מנכ"ל 'מפעל הפיס' לברכה על פעילותו למען הציבור. הוא סיפר לרב בהתרגשות, כי אפשר להרוויח בהגרלת הלוטו אפילו עשרים מיליון שקלים.
שאל אותו רֶבּ אהרן-לֵיבּ: "מה עושים עם כל כך הרבה כסף?! כנראה שלוקחים את הכסף לקבר או משאירים אותו כאן כדי שיהיה ליורשים על מה לריב.
"אחר כך סיפר המנכ"ל, כי כדי להגביר את הסיכויים לזכות בהגרלה, יש שבוחרים מספרים לפי המזלות שלהם ולפי תאריך הלידה".
רֶבּ אהרן-לֵיבּ ביטל את הרעיון מכל וכל באומרו: "אין כזה דבר בעולם שמספרים זוכים, אלא, אנשים שנגזר עליהם הם זוכים, ולכן המספרים והפטנטים זה כלום. היה כמה פעמים ש'עסקים' שמאד הצליחו ואחרים שרצו להתעשר רכשו את העסק, וברגע שהבעלות עברה לבעלים החדש העסק הפסיק להצליח. כי לא העסק מצליח אלא האיש שעליו נגזרה הצלחה". ע"כ.
אולי הוא הבין מה שהרב אמר לו…
על החולים ועל האמונה שלנו
נכנס לבית אחד מנכדי מרן הרב מבריסק, ודיבר בלימוד במשך רבע שעה (בסוגיית 'אם עלו לא ירדו' ומה שנכתב בה ב'איילת השחר' זבחים). לפני שיצא אמר לו רֶבּ אהרן-לֵיבּ:
"הנה סבךָ הרב מבריסק קיבל מחותנו בנין גדול בוורשה, כדי שיוכל להתפרנס ממנו בשקט ובשלווה וללמוד תורה. לאחר זמן לא ארוך הפסיד את הכל.
"באותם ימים התיישב ולמד 'חובת הלבבות' שער הביטחון במשך שבועיים ימים, ולאחר מכן אמר: 'הכל חושבים כי עשיר הוא זה שיש לו בנין גדול בוורשה אבל באמת עשיר הוא מי שלומד שער הביטחון', וכידוע שמרן הגרי"ז היה גדול מאד בביטחון". סיים רֶבּ אהרן-לֵיבּ: "העובדה עם סבא שלך הייתה לפני מלחמת העולם הראשונה, ויתכן מאד שבכל מקרה כבר היה מפסיד את הבנין וכל נכסיו בימי המלחמה, ואילו את מה שרכש במידת הביטחון – את זה לא הפסיד ונשאר עמו לנצח נצחים, מה טוב חלקו וחבלו".
הסרטות וצילומים למען הכוללים
לכל הם ציפו, אך לא לזה..
ראשי הכוללים 'נחלת משה', נכנסו בסך הכל כמו תמיד, לקראת יציאה למסע מעבר לים להתרים יהודים אמידים למען הכוללים, שהם מתאמצים להחזיקם.
הם ציפו שכמו תמיד יברך אותם בחום יעודד, ידריך ויעצים את כוחותיהם, אלא שהפעם הם עשו טעות, הם הכניסו איתם מי שיסריט את ברכותיו של ראש הישיבה ואיחוליו.
הטעות לא הייתה – הצילום והצלם, לא, אלא מילים בודדות שהוציאו מפיהם…
מרן שאל אותם, מדוע הבאתם צלם, השיבו: "היום בלי תמונות אנשים לא תורמים, וזה בגדר השתדלות".
עד כאן! מרן לא וויתר. כי הוא היה סבור, שיהודים גדולים כמותם, המוסרים נפש להשיג כסף לאברכים, עליהם להיות בדרגה גבוהה יותר של אמונה כדי לזכות. לפיכך הצליף בהם, בחיבה:
"אם לא יהיו תמונות לא יתרמו לכם? לא תשיגו כסף לכוללים?!", אמר בלעג והניף את ידו בביטול: "אינכם מאמינים בקב"ה, אתם מאמינים בצלם… זו לא אמונה, אין זו השתדלות!". הם נותרו נבוכים.
רֶבּ אהרן-לַיבּ המשיך והבהיר שוב ושוב בתוכחה נמרצת, כי הכסף אינו מגיע בזכות התמונות אלא ברצון ה', הצילומים אינם חלק מ'חובת השתדלות'.
"הנסיעה עצמה, הטרחה, היא השתדלות מספקת, הלימוד עצמו של האברכים בשקידה, התפילות להקב"ה שיצליח דרככם להחזיק את התורה שלו – הן הם ההשתדלות והכוח להשגת תקציבים, וכי אין די להקב"ה בבנק שלו מיליון שקל וגם מיליון דולר, להביא לכם בנסיעה זו גם ללא הסרטות?!".
משסיים את תוכחתו, שנאמרה בנעימות, הציע 'ראש הכוללים': אם כן אולי נבטל את הנסיעה לחלוטין ובוודאי גם את הצלם.
התגובה הייתה: "לא זה מה שאמרתי. תיסעו, אבל תהיו אמיתיים, אל תאמרו שיש לכם אמונה רק שהבאתם את הצלם כי זו ההשתדלות. הצלם זו לא השתדלות, תיסעו ותצליחו בעזה"י!", וברכם בחום. (הצלם עצמו כמעט ברח, בעת שראה ושמע את התוכחה, אמר לו רבנו: "לא אליך אני מדבר, זו הפרנסה שלך"… יצויין, כי מי שהיה באותם רגעים הבחין בהערכה האמיתית שיש לו לאותם ראשי כוללים והתוכחה הנאמרת בחיבה ללא הרמת קול ובעיקר באמונה אמתית, כמי שרואה לפניו את נותן התורה הקב"ה שהבטיח להוריד 'מן' לאברכים, ובסך הכל יש לצאת לחו"ל להתאמץ כדי לאסוף את המן).
בתנאי שאתה מוחל
איש עסקים נכבד מאד, בר אוריון ומורם מעם במעשיו הטובים, סיפר דברים כהווייתן: (מפאת צנעת הפרט שונו מעט פרטי הסיפור).
הוא סייע רבות לישיבות ביעוץ שיש בו תועלת רבה, וברוב המקרים ללא טובת הנאה.
והנה הגיע רגע, שהחליט אישית לסייע לאשה מתושבי שכונתו להכניס את בנה לישיבה גדולה. הוא היה בטוח שכל הדלתות יהיו פתוחות לפניו. נכון, הבחור לא היה מאלו שרצים אחריהם, אבל היה בחור נחמד וטוב.
הוא הגיע בימים האחרונים של זמן הרישום, בעת שרוב הישיבות הטובות כבר עמוסות וסגורות, ועומדות בלחצים רבים מכיוונים שונים, כך שלא היה חסר להם לחץ נוסף. ואכן הוא נתקל בתגובות מתחמקות ובנעילת דלתות.
הוא ניסה במקומות שנעזרו בו רבות, אך ללא הצלחה.
הוא היה כאוב ולא האמין: "הרי סייעתי לאותן ישיבות לא פעם אחת, והרי הן עוד יצטרכו את עזרתי".
אם נבחן את הדברים במבט עמוק יותר, נוכל לראות כי אדרבה, זה מוכיח כי הסיבה להתחמקויות נובעת ממצוקה אמיתית, שבאמת בלתי אפשרי לשלב את הבחור במסגרות שביקש. אלא שהם צודקים מבחינתם, והוא צודק מאד מבחינתו, מגיעה לו הכרת הטוב.
כיון שכאבו עלה לגרונו, נכנס לרֶבּ אהרן-לֵיבּ ואמר לו דברים כהווייתן ואת הכאב הצורב: "עזרתי להם, וכעת ביום פקודה לא עומדים לי פעולותיי למענם, וכי אין הגינות?!"
רֶבּ אהרן-לֵיבּ הרהר ואמר: "גם אצלנו ב'אורחות תורה' נסגר כבר הרישום אבל אני אברר, ואם הוא בחור טוב אכניס אותו אצלנו!".
הוא יצא בתחושת רוגע קלה.
לאחר כשבוע הוא קיבל טלפון, כי הר"מ של ישיבת 'אורחות תורה' רוצה להיכנס אליו בעניין הבחור שדיבר עליו עם מרן ראש הישיבה, כי יש לנו תנאי מסוים לפני שיקבלו את הבחור לישיבה.
האיש, שהיה בעל ממון, הבין לתומו ובצדק, כי הם מעוניינים לשבת אתו ולרמוז, או אפילו לסכם, על שכר חודשי גבוה – מעט יותר מבחורים אחרים, או על תרומה חד פעמית לטובת הישיבה. מדוע הם רוצים להיכנס, אם החליטו לא לקבל שיאמרו, ואם הוחלט לקבל אותו אפשר לומר כן בטלפון קצר, מסתבר שהם רוצים משהו שקשור איך שהוא ליסוד הגדול שנקרא: "תן וקח"…
לא הייתה לו ברירה והוא לא דחה את הפגישה, אבל הכין את עצמו אליה, עם זעם סמוי, ועם תכנית לשפוך את מה שיש לו בלבבו פנימה…
הם הגיעו לביתו המפואר.
ר"מ הישיבה דאורחות תורה ומלווהו שליט"א התיישבו. הוא קיבל אותם בפנים עצובות, והם דווקא התיישבו בפנים רציניות אבל שמחות.
שקט שרר בחדר הגדול.
הוא לא הצליח לקרוא על הפנים שלהם את הכוונות…
ר"מ הישיבה התיישב ואמר לו כך:
"תשמע" אמר לו ר"מ הישיבה. "התבקשנו מפי ראש הישיבה הרב שטיינמן לקבל את הבחור, אבל הוא ביקש מאיתנו להגיע אליך במיוחד, ולומר לך כי מקבל אותו בתנאי שאתה מסכים לעמוד ולומר כי אתה מוחל וסולח 'הריני מוחל וסולח לראשי הישיבות שעזרתי להם עשרות פעמים, והם לא הכניסו את הנער לישיבתם, וגם אשתדל להמשיך לסייע ולעזור להם כאשר יהיה ביכולתי!'".
האיש שלא האמין לשמע אוזניו, הניח את ראשו על השולחן והחל בוכה קמעה.
לאחר שיצאו, נכנסה רעייתו לחדר, וראתה את בעלה נרגש מאד.
הוא פתח ואמר לה: "הבחור התקבל לישיבה, ואני התקבלתי לתוך עולם של רחמים וחסדים. לא העליתי ברעיוני בקשה כזו. רק אדם כרב אהרן-ליב יכול להעלות ברעיון את הבקשה הזו ממני".
"הריני מוחל וסולח ולא תהיה לי קפידא כלל!".
(מתוך הספר חכימא דיהודאי)