לכבוד יומא דהילולא של בעל 'שבט הלוי' מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זי"ע, בחרנו להביא בפניכם קטעים מובחרים בדרכי החינוך ואצילות הנהגותיו, כפי שמתאר הרב יעקב פרץ לוי שליט"א מחבר הספר 'אבי ההוראה". וכך הוא כותב:
'אגלה נא את אשר עם לבבי ומעשה שהיה כך היה: בחורף שנת תשס"ד, זמן קצר לאחר שנתמניתי ע"י רבינו זי"ע לעמוד לימינו בניהול הישיבה, נקראתי אל הקודש פנימה בביתו נאוה קודש. רבינו פתח אז בנועם שיח קדשו וסיפר באריכות עובדה כלשהי שהתרחשה עשרות שנים קודם לכן ואשר רבינו היה מעורב בה. השיחה נתארכה יותר מן הרגיל, כשבלבי פליאה גדולה על מה ראה ככה לשתפני? מה גם שדרכו של רבינו היתה בקוצר אמרים, ואילו הפעם בא בארוכה.
טרם היפרדי הימנו לשלום, בעומדי נבוך ותוהה מלפניו ובעוד מחשבותי מתרוצצות בקרבי, פונה אלי רבינו כקורא מחשבותי והגיגי ליבי ועונה על תמיהותי בזה הלשון וכקובע עובדה: "דו וועסט נאך אמאל שרייבן מיין היסטוריה, דו דארפסט וויסן פון דעם"… [הן עוד תכתוב אי פעם את קורותי, עליך אפוא לדעת עובדה זו].
חלחלה עברה בקרבי, ופחד ורעדה אחזו בכל גופי. מרן רבינו היה אז זקן ושבע ימים אך מבחינה גופנית היה בתוקפו וגבורתו, ואנכי כנער צעיר לימים, שומע דיבורים כאלו על ימים שלאחר מאה ועשרים.
בעודי משתאה, השתדלתי בכל כוחי להסיח דעתי מכל הענין, ולא לעלות אפילו במחשבתי עת כזאת, כי כל תפילותינו ומשאת חיינו היתה לזכות לאריכות ימיו ושנותיו בנעימים של רבינו, וניסיתי להרגיע את רוחי שכנראה כך הוא דרכם של צדיקים לדבר ולהזכיר לסובבים שכל ימינו הם כצל עובר. השכחתי מראשי את כל הענין, וצפנתי זאת בעמקי לב בלווי תפילה לנורא עלילה שיהיה זה להלכה ולא למעשה, כשתקוותי שנזכה ביחד עם רבינו זי"ע לקבל פני משיח צדקנו ומלכנו בראשינו.
והנה בהגיע היום הקשה מנשוא שעליו אמרו חז"ל (ר"ה יח, א) שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו, ונוטל כבוד מבית חיינו ונתקיים בנו 'יתומים היינו ואין אב', לא נותרה בידינו הברירה והבחירה כי אם לקיים את דבריו הגדולים. ומי יבוא בסוד צדיקים.
והאמת תיאמר, שלא עשיתי עבור קיום בקשה זו ח"ו שום פעולה בחיי רבינו זי"ע כמוסבר לעיל. אך זאת עמדה לי לימיני למלאכת הקודש זו, שמאז ימי בחרותי הצעירים זכיתי בחסד ה' עלי להיות דבוק מאוד מאוד ברבינו זי"ע, וזכר לי זכות אבות ואהבת קדומים מאז, עת זקני הר"ר מרדכי משולם זצ"ל היה נמנה בין שומעי לקחו בהיות רבינו אבר"ך בעיר פרשבורג והיה קשור ודבוק כל ימיו בקשר איתן לרבינו זי"ע ואף ציוה זאת לבניו אחריו, וכמו"כ אבי יבלחט"א היה מראשוני התלמידים בישיבת חכמי לובלין, ובגלל אבות קרבו בנים בקרבה מיוחדת, ומטבע הדברים תמיד שאפתי וחקרתי לדעת כיצד היו נראים חיי רבינו בימי ילדותו ובחרותו, ובתור אברך בתחילת דרכו בעולם הרבנות וההוראה וכרב זכרון מאיר וראש ישיבת חכמי לובלין, ותמיד שאלתי וחקרתי את זקני המקורבים וראשוני התלמידים איך היו נראים פני הדברים, וגם הרבה דברים שמעתי מרבינו זי"ע בעצמו בהזדמנויות שונות, בנסיעות ובשהותי עמו בנאות דשא.
ומה עוד, שזכות גדולה נפלה בחלקי להיות ממעתיקי וממסדרי כתבי רבינו והדפסת ספרי 'שבט הלוי', זה כ"ח שנים בחיי רבינו זי"ע, וכעבדא קמיה מרא בבד"צ 'זכרון מאיר', ואף נקראתי אל הקודש לסייע בניהול הישיבה, כל אלו עמדו לי לשמוע במשך השנים סיפורים מסיפורים שונים, ולהיות עד לעובדות שונות, וכבר אמרו חז"ל (פרקי דר"א פכ"ה א) על מאה"כ (משלי יג, כ) "הולך את חכמים יחכם. למה הוא דומה, למי שנכנס לבית המרקחים, אף על פי שלא לקח ולא נתן כלום מכל מקום לקח ריח טוב והוצא עמו. כך כל מי שהוא הולך עם הצדיקים לוקח מדרכיהם וממעשיהם הטובים". וממילא לא זכיתי ב"ה שנשתמרו הדברים אצלי, והרבה מרגליות טובות הקשורות מובאים לפניכם בברכה.
ידוע היה רבינו בקרב שלומי אמוני ישראל כמוכיח בשער, בהיותו ניצב חגור חרב גיבור על משמר קדשי ישראל, לעודד ולהתריע, לזעוק, לגדור ולתקן פרצות. אלפי דרשות ומשאות קודש נשא רבינו בימי חייו בעניינים שונים שעל הפרק, אך הצד השווה שבכולם היה הנועם בו הן נאמרו, הטון המתנגן שפילס מסילות היישר אל הלב, ונימת התחנונים הרכה שנשזרה בקולו כזקן מלא רחמים.
עוד רבות יסופר לדור על הנהגה זו, עמה רומם המונים מבית ישראל, אך גם בין כתלי ישיבתו היה אוחז רבינו בשבט התוכחה והמוסר בדרכו הייחודית, שנבעה ממעמקי לב טהור המלא באהבת ישראל ללא כחל וללא שרק. כבנים יחידים נחשבו תלמידיו בעיניו, ובאהבה וחמלה של אב רחום כמו היה קורא באוזניהם: "שמע בני מוסר אביך"…
"ביקורת זאגט מען פאר וועמען וואס מ'האט ליב'" [-ביקורת אומרים למי שאוהבים], אמר פעם רבינו לאחד מתלמידיו, לאחר שנאלץ להעיר לו על דבר מסויים.
אבל כאמור, יותר מכל היתה הופעתו וגינוניו כספר מוסר חי הפתוח בפני כל, עד כי לעיתים רחוקות בלבד היה צריך להשמיע דברי תוכחה באופן ישיר למאן דהו.
ככלל היתה דעתו, כי בענין אמירת דברי מוסר יש לשקלם היטב בפלס.
מה לומר, כמה לומר ואיך לומר. היה פעם שעל הפרק עמדה הזמנתו של דרשן מסוים לשאת דברים בכינוס כלשהו. אך רבינו התנגד לכך, באמרו כי דרכו של אותו דרשן היא בצעקות – ו"ואילו דרכינו היא לומר בלי פעולות כאלו בדיבור, כי אם באופן של דברים הנאמרים בנחת ובכל לב, כי דברים היוצאים מן הלב חזקה שיכנסו אל הלב"…
אצילותו של רבינו והקפדתו לא לפגוע בזולת כמלוא הנימה באו לידי ביטוי רחב בשדה החינוך. רבינו גרס כי יש לנקוט בגישה עדינה רגישה ומתחשבת עם כל תלמיד ותלמיד, וחלילה מלהביא את התלמיד למצב כלימה ומבוכה. בשעה שהיה רואה לנכון שיש צורך להעיר, סבר רבינו כי הדרך הנכונה היא שלא לטעון כנגד התלמיד ישירות, כי אם לעורר את הנושא הטעון חיזוק ברבים, וכך בעקיפין יגיע הדבר לאוזני התלמיד ויפעל את פעולתו. והיה אומר בשם החתם סופר זי"ע, כי ברבים יש סיכוי כי ייכנסו הדברים אל הלב, מה שאין כן ביחיד, פנים בפנים עלול התלמיד להתבייש ולחוש מושפל.
ואף כשדרש בפני רבים שאז אין כל יחיד מרגיש את הביקורת כמופנית ומכוונת כלפיו, גם אז היה רבינו ברגישות נפשו נזהר מאד מצל צילה של פגיעה בשומעים, על אף שהיו המה תלמידיו ושומעי לקחו, והיה משקיע מאמץ אדיר לכוון את הדברים אל לבותיהם, מתוך זהירות מופלגת בכבודם. פעם אף התבטא רבינו לאחר דרשה, כי נדרשים ממנו כוחות עילאיים בהכנתה, בהסבירו כי הרבה יותר קשה לו להחליט מה לא ראוי לומר, ולהמנע מלומר אף דברים נצרכים בכדי לא לפגוע ולבייש את השומעים, מאשר לקבוע מה כן צריך לומר, כדי שתהיה אמירה נעימה הנכנסת ומתקבלת בלבות השומעים.
דרכו בחינוך היתה, כי כאשר נהג בהנהגה מסוימת, משתדל היה להסביר את מניעיו ואת הסיבה לכל לדבר. "דו ביסט א תלמיד", אמר לא פעם לבחור, "על כן אני רוצה שתבין למה אני נוהג כך".
אולם מעל הכל סבר רבינו, כי כאשר על הפרק ישנן בעיות חינוכיות, יש לצוות הישיבה לבדוק תחילה את עצמו. הוא היה אומר, כי התביעה היא באותה מידה גם כלפי אנשי החינוך, שכשלו לכאורה במלאכתם ועליהם לתקן את הטעון תיקון, בהקשר לכך הביא התבטא פעם, כי על מגיד השיעור לבדוק אצל תלמידיו בכל עת האם הם מבינים את הנלמד, ולא, הוסיף רבינו, "הריהו חלילה בכלל עושה מלאכת ה' רמיה".
אחד מכלי החינוך בהם החזיק רבינו היה משמעת. ידוע היה בהקפדתו היתירה על סדרי וחוקי הישיבה, אם זה בזמני התפילה והשכמת הבוקר, אם זה בסדרי הלימוד או בשאר זמנים. כך למשל, בחג השבועות דרש רבינו כי הכל יהיו נוכחים בישיבה. ארע פעם שקבוצת בחורים נסעה מן הישיבה לחג השבועות ללא רשותו. כאשר שמע זאת רבינו הפטיר בצער את לשון הכתוב: "ופורץ גדר…" ובזהירותו המופלגת נמנע מלהשלים לשון הכתוב "…ישכנו נחש". אלא שהיה די בזה כקללת חכם שאפילו על תנאי היא באה, ועוד באותו יום הופיע נחש גדול ואימתני בחצר הישיבה, בחסדי שמים הוא אמנם לא עשה דבר, אך הדבר נעשה לשיחת היום והכל ראו איך 'דברי חכמים כדרבנות' ולא יפול מדבריהם ארצה.
למרות עמידתו על המשמר בענייני משמעת וסדרי הישיבה, העדיף רבינו תדיר לנקוט בגישה של "שמאל דוחה וימין מקרבת", להבליג ולנסות מלכתחילה דרכים אחרות בטרם יסלקו את הבחור מן הישיבה, מה שנהוג בקלות יתר במקומות אחרים, באומרו כי "תפקידה של הישיבה הוא להוציא ממנה הערליכע בחורים", ואת תפקיד זה יש למלא בנאמנות.
רבינו היה בדעה, כי תכלית הישיבה היא לטעת יראת שמים טהורה בתלמידים, והיה אומר כי "שווה להחזיק ישיבה שלמה בשביל בחורים כמו"… כאן נקט בשמותיהם של שניים ושלושה תלמידים שנחשבו לפשוטים מאוד, אך ברבות הימים, אכן יצאו מהם דורות מפוארים של יראים ושלמים.
אשמורת הבוקר
את מפתח הזהב להצלחה בכל תחום שהוא, הן ברוחניות והן בגשמיות, ראה רבינו בהשכמת הבוקר. כך חינך את תלמידיו בין כתלי הישיבה, וכזו היתה הצידה לדרך אותה העניק להם בטרם צאתם אל העולם להקים את ביתם.
"אומר לך דבר אחד ולא יותר", משחזר אחד התלמידים את ששמע מרבינו כהדרכה לקראת נישואיו. "תלך לישון בשעה מוקדמת ותקום בשעה מוקדמת. או אז יהיו לך רוחניות, גשמיות ושלום בית". אחר הוסיף רבינו והסביר: כאשר האברך קם מאוחר, מביטים אחריו בני ביתו מלמעלה למטה. מה שאין כן באם משכים הוא קום, היחס משתווה".
באותו ענין כותב רבינו באגרת הדרכה לחתן מתלמידיו: "… ברצוני ללוות אותך בהנהגת חיים החדשים ועצה טובה קא משמע לן. כבר שמעת כמה פעמים ממני שהיום של תלמיד חכם וירא אלוקים מתחיל בהשכמת הבוקר, לכל הפחות שעה או שעתיים לפני התפילה – בזמן תפילה, ואז ההכנה לעבודת הבוקר על ידי טהרת הגוף, נקיון הגוף ולעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. בדוק ומנוסה דעל ידי זה נמשך כל עבודת היום כרצון אבינו שבשמים"…
וארחות צדיקים תשמור
בחכמת החיים העשירה שבו, מלאת התבונה והניסיון בהם ניחן, מחנך היה רבינו את תלמידיו לדרכי יושר ואמונה, למען יפלסו רגליהם בנתיבות חייהם, מתוך נקיון כפיים ודרך ארץ.
איש משטר עצמי וסדר היה רבינו. אמר פעם כי "אדם ישר, הריהו מתנהג ישר, לומד ישר, ומחבב שגם השולחן, הספסל והמפה יעמדו ישר". כך למשל בעת ששהה בימות הקיץ בפסגות שווייץ, הפליא את יערות העד המעטרים את ההרים, בציינו את העובדה שכל העצים צומחים ישר ומיתמרים לגבהים בסדר מופתי,
אחד מסממני ההיכר שבלטו בו היו ניקיונו וניקיון בגדיו, על כך הקפיד כל ימיו עד זקנה ושיבה. תלמידיו זוכרים היטב כיצד היה מעיר לבחור שמצא אצלו כתם על בגדו, או שלבושו היה מרושל, באמרו כי על תלמיד חכם להיות נקי ומסודר בכל עת.
כך גם כאשר פגש פעם בבחור ששרוכי נעליו לא נשרכו כיאות, נעמד מולו בדממה כשעיניו ננעצות בנעליו של הבחור. משניסה הבחור להצטדק באומרו כי השרוכים גדולים המה ועל כן הם נפתחים, השיבו רבינו קצרות כי יש לחתכם, שכן "זה מסוכן ואפשר להיתקל בהם"…
הזכיר פעם את דברי המשנה, המחלקת בדין רבב הדבוק בבגד לענין חציצה כי של בנאים חוצץ מצד אחד ושל בור רק משני צדדין. והביא על כך את דברי הגמ': מאי בנאין? אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיה". דהיינו שאצל תלמידי חכם המכונים בנאים אף כתם שאינו עובר את שני צידי הבגד הרי זה חציצה, מה שאין כן אצל בור שאינו מקפיד על כך. ותמה רבינו, מדוע תיאר התנא את הת"ח כבנאי דווקא במשנה זו? וביאר, כי התלמיד חכם, הריהו משמש דוגמא כלפי העולם, אשר ממנו יראו וכן יעשו. על כן כאשר מתייחסים לרבב המצוי על בגדו, בא התנא לרמוז כי עליו להיזהר בכך שבעתיים, שכן הוא "עוסק בבניינו של עולם", ועיני הבריות צופיות על מעשיו והתנהגותו.
בקרב תלמידיו החדיר רבינו את ההתנהגות בדרך הממוצעת, דהיינו, דרך מיושבת, הוא לא דגל בהתנהגות יומרנית, קיצונית ובלתי מקובלת. משהבחין בתלמיד המתנהג בדרך קיצונית, גם אם זו נטתה לצד החיובי, היה מברר היטב את המניע לכך, היה מצטט מרבו הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע, ש"מתמיד נקרא מי שלומד בזמן, אוכל בזמן וישן בזמן". רק במקרים מיוחדים מאוד הסכים רבינו להתמדה קיצונית, וכפי שנהג כלפי בחור מסוים שהיה מופלא בהנהגתו וכל עיתותיו היו מוקדשות לתורה – פשוטו כמשמעו, אשר רבינו הכיר בו כי התנהגותו זו אכן נובעת ממקום אמיתי וטהור.
מתיבתא דרחימותא
זכה רבינו להעמיד לגיונות של תלמידים לאלפי אלפים הפזורים בכל קצווי תבל, בהם גם שניים ואף שלושה דורות של אבות ובנים ובני בניהם שלמדו בישיבה, תלמידים הנושאים בליבם ובנפשם את דמות דיוקנו של רבינו, כשהם זוכרים אותו בהליכותיהם, בהנהגותיהם ובאורחות חייהם, כפי שחינכם ביראה ובאהבה.
כעדרי הצאן ההולכים אחר רועם הנאמן מבלי נטות ימין ושמאל, תוך שהם סמוכים ובטוחים כי ינחם במעגלי צדק אל משכנותיהם, כן חשו עדרי תלמידי רבינו כלפיו, ולא זזו פסיכה בחייהם מבלי להיוועץ בו או לאמץ את הדרכתו. ואף רבינו, כבקרת רועה עדרו היה מעביר צאנו תחת שבטו, כן היה נושא כל אחד ואחד מהם על לוח לבו, בהעניקו תחושה מרוממת של בן יחיד.
מצביע היה רבינו על דברי בעל החרדים: "כמו שיש בעולם הזה ישיבות של תורה כך יש ישיבות בגן עדן. ואמר בזוהר בפרשת שלח לך, שישיבתו של אהרן שהיה אוהב שלו ואוהב את הבריות נקראת מתיבתא דרחימותא, רוצה לומר של אהבה, ותרגום ואהבת ותרחם, ובהיות אדם עושה כאהרן, לימדו הלל שיהיה מישיבתו של אהרן", והיה מוסיף רבנו כי מכאן שהישיבה ובית המדרש, הם כמו גן עדן. ואכן, ההרגשה שחשו בצילו של רבינו היתה כאין "מתיבתא דרחימותא", מקום שאהבה.
בחלקת גן העדן של ישיבת חכמי לובלין אותה טיפח ועיבד במסירות משך קרוב לשבעים שנות קיומה תחת הנהגתו, נטע רבינו שנה אחר שנה שתילים רכים, בחורי חמד נטעי נעמנים, תוך שהוא משקה את נפשותיהם הרכות בדמעות ובתפילות, כי יצמחו הנטיעות מתוך ערוגותיהן ויפרחו לאילנות מלבלבים הנותנים פירות הטובים – משאלת לב שאכן נתקיימה, כשאין קץ לשמחתו של רבינו לראותו את תלמידיו מקימים בתים נאמנים על אדני חינוכו, וצאצאיהם זרע ברך ה' ההולכים ברוחו ובדרכו.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'אבי ההוראה')
כתבה מאד מאד יפה
מחנך, מעצים .יישר כח