אייזיק רוזנבלום
שנים אחדות אחרי העלייה הגדולה מרוסיה, שהחלה עם התפרקותה של ברית המועצות בשנים תש"ן ואילך, יצא לי פעם לקנות כרטיס לוטו באחד הדוכנים הפזורים בעירי.
המוכר בדוכן לא היה אדם חרדי, אבל אידיש התגלגלה על לשונו כשפת אם, במבטא רוסי כבד כמובן.
בכל פעם שהיה רואה אדם בעל מראה חסיד, מיהר לברר איתו אם הוא דובר אידיש, וזאת למרות שגם עברית לא רעה בכלל היתה שגורה בפיו: "זאת שפת האם שלי", הוא אמר, "אני מנצל כל הזדמנות שיש לי לשוחח בה, להיזכר במילים הללו, להיזכר באמא שלי ובאבא שלי, זכרונם לברכה".
על ראשו היה קסקט, והמראה שלו לא הסגיר אם הוא שומר מצוות או לא. החלטתי לבוא כמה פעמים נוספות ולבדוק אתו את העניין הזה בזהירות. אולי אוכל לזכות אותו בהנחת תפילין, אם חלילה אינו מניח…
אחרי כמה ימים הגעתי בשנית. הפעם נפתחה השיחה במקום בו הפסיקה בפעם הקודמת. שאלתי אותו על ילדותו, על מקום מגוריו, על משפחתו, כמה ילדים יש לו…
עד שלבסוף הגיעה השאלה המתבקשת והבלתי נמנעת: "ר' ייד", אמרתי לו, "שבת שומרים אצלכם? אתם עוד זוכרים את ההלכות והדינים???".
הפנים שלו אפילו לא התכרכמו כשהשיב לי בשלילה: "סטאלין לקח לנו את השבת", הוא אמר לי ביבושת.
"ומה לגבי כשרות??? מקפידים לקנות רק כשר? מפרידים בשר וחלב???…". התשובה היתה די דומה.
הצטערתי מאוד לשמוע, אבל החלטתי שלא לוותר: "יש לי כאן תפילין. הנחת פעם תפילין? אולי תניח לפחות פעם אחת…".
הוא צחק בהנאה: "תפילין אני מניח כל יום", הוא אמר, "עוד ברוסיה הקפדתי על זה…". הוא הראה לי זוג תפילין שידע ימים יפים יותר, ואני כבר התחלתי לתכנן איך להציע לו לבדוק אותן ואולי גם להחליף בזוג יותר מהודר.
אבל לפני שהספקתי לשאול שאלות, הוא החל לספר לי את סיפורו…
ירושה מתגלגלת
"אתה יודע למה אני מניח תפילין??? הרי גם את התפילין סטאלין לקח לנו. כל החברים שלי לא יודעים מה זה תפילין ולא רוצים לדעת. רק אני מניח, אתה יודע למה? אני אספר לך.
"הבית שלנו היה בית אפרורי מאוד. שום דבר מיוחד לא קרה אף פעם. לא היו שבתות וחגים, לא היו ימי פגרא מיוחדים. בכל בוקר בשעה שש אבא שלי היה יוצא מהבית לעבודה במפעל ענק של מתכת, אמא שלי היתה יוצאת בשעה שבע לעבודה במפעל שייצר מוצרי סידקית, שניהם חזרו הביתה בשעה חמש אחר הצהרים, כשהם עייפים ומותשים.
"היינו אוכלים ארוחת ערב, קצת 'קרטוצ'קס' עם 'בורשט', אבא היה יוצא לשתות וודקה עם חברים ואנחנו היינו נשארים עם אמא לעשות שיעורי בית, בתקווה שנהיה רופאים כשנגדל ולא נצטרך לעבוד במפעלים כמו ההורים.
"אבל יום אחד, כשהייתי כבן עשר, אבא שלי חזר הביתה כשהוא מאושר! הוא פשוט היה מאושר, שמח ומרוצה. אני לא מגזים כשאני אומר לך שהוא אפילו זמזם לעצמו שיר כלשהו. זה היה חריג מאוד לראות אותו מחייך. בדרך כלל פניו היו זועפות ועצובות.
"לא רק שהוא חייך, אלא שהוא גם תפס את היד שלי ושל אחי, והתחיל לרקוד איתו. היינו המומים, השמחה היתה חריגה כל כך בנוף המשפחתי שלנו.
"אמא שאלה את אבא, למה אתה כל כך שמח? מה קרה לך היום? המציאו סוג חדש של וודקה?
"ואבא שלי פח את התיק הקטן שלו, והוציא ממנו שתי קוביות שחורות שמחוברות לחוטים מעור.
"אמא שלי החווירה!!! ראיתי שהיא מאוד מתרגשת אבל גם מאוד חוששת: "תחביא את זה מייד", היא צעקה על אבא, אבל הוא חייך ואמר לה, "אני אחביא את זה, אבל במקום שבו הילדים שלי יראו את זה. זה יזכירו להם שאנחנו יהודים.
"אבא סיפר לנו שהוא קיבל את התפילין מחבר יהודי שאביו נפטר והוריש לו תפילין. החבר פחד להחזיק אותן בבית וחיפש יהודי אחר שיסכים לקחת אותן. אבא שלי שמח על כך מאוד, והביא אותן הביתה.
"מאז האווירה בבית השתנתה. התפילין היו חלק בלתי נפרד מסדר היום. אבא היה מקפיד להניח אותם כשחזר מהעבודה. לפעמים זה היה אחרי רדת החשכה, הוא אמר שצריך להניח ביום, אבל הוא מניח כשהוא חוזר מהעבודה, כדי שאנחנו נראה ונזכור שאנחנו יהודים.
"כשגדלתי ונהייתי בן 13, התחלתי גם אני להניח את התפילין, ואחר כך כשאבא שלי נפטר הן עברו אלי. תמיד ידעתי שהתפילין זה דבר שלא מוותרים עליו, גם כשזה מסוכן ולמרות שברוסיה למדנו שאסור לחשוב לבד ושאסור לעשות מעשים שאולי לא ימצאו חן בעיני השלטונות".
לא נתחרט על כך
שמעתי את הסיפור וניגבתי דמעה של התרגשות. זכות גדולה היתה לו, ליהודי הזה, שאביו קיבל במתנה זוג תפילין. מיליונים אחרים לא זכו לכך, ורבים מהם איבדו כל קשר ליהדות רח"ל.
אחרי תקופה פתחתי את ספרו של הרה"ק מפיאסצנא, 'חובת התלמידים', וראיתי שהקדמה הוא כותב דברים נפלאים.
באותה הקמה שפונה להורים ולמחנכים, כותב הרבי מפיאסנצא שהמצב של החינוך מדורדר, לא הרי דורות האחרונים כדורות הראשונים, פעם היה להם כבוד להורים ולתורה. היום הילדים מתבגרים בגיל צעיר, לפני שהספיקו להפנים ולספוג את החינוך בבית ובבית המדרש, הם פורקים עול ומגחכים על הוריהם המיושנים…
בנקודות רבות נראה כי ההקדמה של ה'חובת התלמידים' נכתבה בדורנו אנו. מומלץ לכל הורה ומורה לעיין בה וללמוד אותה מתחילתה ועד סופה.
אחרי שהוא מגולל את הבעיות הקשות בחינוך, מציע הרבי מפיאסצנא הצעה מעשית: לחנך את הילדים עם רגש!
את הרגשות הם לא שוכחים. היהודי שעמו שוחחתי לא ראה את אבא שלו כבר הרבה מאוד שנים, הוא לא זוכר שום דבר שלמד ממנו, אבל אותה התרגשות, אותה שמחה של מצווה ששמח האב בזוג התפילין, הותירו בלבו של הבן חותם בל יימחה שנשאר לאורך עשרות שנים.
רבותי!
כשאתם חוזרים הביתה בליל שבת מבית הכנסת, תחייכו! תשמחו! תצאו בריקוד קטן עם הילדים! כשאתם יוצאים לשיעור בערב, תפגינו החוצה שמחה, "אה, ברוך ה' אני הולך לקבוע עתים לתורה. איזה כיף לי שזכיתי לכך!".
כשאתה קונה אתרוג, לולב, מצות, שמן זית לחנוכה או חבילות של וופלים למשלוחי מנות בפורים… אל תעשה את זה בפנים חמוצות, אפילו לא בפנים חתומות. עם חיוך! עם התרגשות! עם שמחה!
זה מה שיישאר לילדים שלך בלב!
אף אחד אינו יודע כמה שנים הוא יהיה כאן כדי לחנך את הילדים שלו. אף אחד לא יודע כמה שנים הילדים שלו יסכימו לשמוע אותו, מי אומר שבעוד שנתיים או שלוש הדיבורים שתדבר איתם יעניינו אותם בכלל? גיל ההתגברות הוא גם גיל של מרד של הילדים בהוריהם, הם כבר לא מוכנים לשמוע ולקבל כמו שהיו מסוגלים קודם לכן.
אבל את שפת הרגש הם מבינים בכל גיל, ההתרגשות, השמחה, ההתלהבות, זה החינוך הכי איכותי והכי אפקטיבי. הוא שומר על עצמו לאורך שנים רבות, והוא עמיד אפילו אל מול הקג"ב והיבסקציה הסובייטית.
בואו נשתמש בכלי העוצמתי הזה. אני בטוח שלא נתחרט על כך.