מר הווארד שולץ, מיליארדר אמריקני עם לב יהודי חם, אוהב את ארץ ישראל ומבקר בה מעת לעת, הודיע בקיץ תשע"ח, כי יתפטר מתפקידו כיו"ר ענקית הקפה האמריקנית "סטארבאקס", לטובת עיסוק בנושאי חסד ועזרה לנזקקים. על אף שהידע שלו ביהדות בסיסי למדי, להווארד שולץ כבוד גדול לתורה וללומדיה.
את אחת התובנות החשובות ביותר שלמד בחייו – אותה הוא יישם בחייו העסקיים ועתה הוא הולך ליישם גם בחייו האישיים – למד מר שולץ מהגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל, ראש ישיבת מיר. וכך סיפר שולץ עצמו בכמה הזדמנויות מעל במות, ובאוזני אנשי עסקים בכירים, על הביקור המרגש שזכה לו בביתו של ראש ישיבת מיר במאה שערים, ועל הלקח המהדהד שלמד מראש הישיבה, המלווה אותו עד היום:
"באחד מביקורי בישראל הלכתי לשכונת מאה שערים, שבירושלם. לי ולקבוצת אנשי עסקים שהייתי בחברתם ניתנה ההזדמנות לפגוש ראש ישיבה שהתגורר שם, הרב פינקל שמו. מעולם לא שמעתי עליו קודם לכן ולא ידעתי עליו דבר. נכנסנו לחדר עבודתו והמתנו כ-10 דקות. לבסוף נפתחו הדלתות. הוא התיישב בראש השולחן ואמר: 'יש לי רק כמה דקות בשבילכם, כי אני יודע שכולכם אנשים עסוקים'. אתם מבינים – זו היתה עקיצה קטנה… ואז הוא שאל: 'מי יכול לומר לי מה הלקח שלו מהשואה?
הרב פנה לבחור אחד, שלא ידע מה לעשות – הרגיש כאילו הוא תלמיד בכתה החמישית שהמורה שואל אותו שאלה בפומבי ואינו יודע את התשובה. הבחור אמר משהו פושר כמו: 'לעולם, לעולם לא נשכח…' הרב לא קיבל את דבריו".
"הרגשתי נורא בשביל עמיתי, עד שהבנתי שהרב פינקל מתכונן לפנות למישה ונוסף. כולנו הסתכלנו למטה אל השולחן, לצדדים – ימינה ושמאלה, אתם יודעים, בבקשה, רק לא אני… הזעתי. הוא לא קרא לי. הוא קרא למישהו אחר, שהיתה לו תשובה פנטסטית: 'אנחנו לעולם לא נהיה עוד קורבנות או צופים מן הצד'. ואז הרב אמר: 'מכובדיי, אתם פשוט לא תופסים את הענין. בסדר, הרשו לי בבקשה להסביר מהי מהות רוח האדם היהודי'. וכאן, פתח הרב פינקל בתיאור:"
"כידוע לכם, בזמן השואה הועברו האנשים בקרונות רכבת בתנאים הגרועים והבלתי־אנושיים ביותר שניתן להעלותם על הדעת. הם חשבו שהם הולכים למחנה עבודה. אולם כולנו יודעים שהם הלכו למחנה השמדה. אחרי שעות על שעות שנסעו במכלאה הבלתי־אנושית הזאת, בלי אור, בלי שירותים, בקור, הם הגיעו למחנות. גברים הופרדו מנשותיהם, אימהות – מבנותיהם, אבות – מבניהם. הם הלכו לישון במחנות. כשנכנסו לאזור השינה קיבל רק אחד מכל שישה 'שמיכה', והיה עליו להחליט אם לדחוף את השמיכה לחמשת האחרים שלא קיבלו שמיכות ולנסות לחלוק עימהם – גם אם כל אחד יכניס רק חלק מגופו תחת השמיכה – או להתכסות בה בעצמו לבד כדי לשמור על חום גופו'. אז המשיך הרב פינקל ואמר:"
"זה היה הרגע המכריע שבו למדנו על עוצמתה של רוח האדם, משום שאותם יהודים מיוסרים הדפו את השמיכה שקיבלו, גם לחמשת האחרים. זהו המסר שעלינו להפנים', ובאמרו זאת הוא קם על רגליו ואמר: 'קחו את השמיכה שלכם… קחו אותה בחזרה לאמריקה ותהדפו אותה לעבר חמישה אנשים אחרים!!'"
הסיפור הזה, המסר המהדהד והעוצמתי, כפי שהעיד שולץ, משפיע עד היום על החלטות שהוא מקבל בעסקיו. הגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל, בחכמתו העצומה וברגישותו הרבה, ידע היטב מהו המסר המתאים לקבוצת אנשי העסקים העשירים שבאה לביתו הקטן במאה שערים. מהו הלקח העשוי להיקלט בהם ולהועיל בכך שישתדלו לנהוג ברגישות ובהתחשבות. ואלם לספור זה יש גם המשך, הווארד שולץ ממשיך ומספר:
"יצאנו מהפגישה נפעמים. חזרנו למלון 'המלך דוד' ובמשך כשעתיים, לא הצלחנו להירגע מהמסר החריף אותו העביר לנו הרב. פתאום הבנתי את מהות האדם, ואת החובה שיש לאדם ביחס לחברו. מיד התקשרתי לנהג הקבוצה, וביקשתי ממנו שיקח אותי בחזרה לרב פינקל. הנהג התקשר לאיש הקשר מהישיבה, וזה אמר כי השעה מאוחרת לפגישה. לקחתי את הטלפון", מספר שולץ, "ואמרתי: 'אני הווארד שולץ, הייתי לפני שעתיים בפגישה אצל הרב, וברצוני לפגוש את הרב בדחיפות'. לאחר כחצי שעה התקשר העוזר, ואישר לי להגיע. עליתי אל הרב בשנית, התיישבתי מולו נרגש ונסער ואמרתי לו: 'כבוד הרב, אני מנכ"ל חברת 'סטארבאקס', יש בידי ממון רב, ריגשתי אותי מאוד, והחלטתי, 'שאני רוצה לזרוק את השמיכה שלי עליך'. הוצאתי את פנקס הצ'קים שלי, פתחתי אותו והגשתי אותו לרב בצירוף כלי כתיבה ואמרתי: 'הרב ירשום איזה סכום שהוא רוצה בדולרים! וחזרתי והדגשתי, איזה סכום שהרב מחליט!!!' הרב פינקל הביט בי, הקשיב בסבלנות, וכשסיימתי את המונולוג שלי, הוא שאל אותי: 'מה שמך אמרת?' 'הווארד שולץ' – עניתי. ואז, קרה הדבר המדהים הבא:"
"הרב פינקל לקח את פנקס הצ'קים שלי, וכתב על הצ'ק בשורה 'לפקודת': את השם שלי! ובשורת הסכום: 1,200 דולר! תלש את הצ'ק, והגישו לי, ואמר: 'ידידי הווארד שולץ, אני החלטתי ש'אני זורק את השמיכה שלי עליך'. החיים שלנו גדולים, ויש לנו הרבה מה להעניק לכבודו! קח את הצ'ק, ורד למטה לרחוב, תיכנס לאחת החנויות ותקנה לך סט תפילין מהודרות!' הייתי בהלם! נסיתי להגיד משהו, אולם הרב קטע אותי וחזר ואמר לי הפעם בחיוך: 'לך קנה תפילין, סופרי הסת"ם במאה שערים עובדם בעיקר בשעות מאוחרות אלה'…" בהשפעת הביקור המיוחד בביתו של ראש ישיבת מיר, החל שולץ להניח תפילין! ומאז חייו היהודיים השתנו מן הקצה לקצה.
פרשת תרומה שקראנו זה עתה היא פרשת הנתינה של התורה. זאת הפרשה היחידה שקרויה על שם המצוה לתת – "תרומה", והתורה מצוה את בני ישראל להתגייס למען בניית המשכן ולתת את כל מה שיש להם, עם ישראל מתגלה בגדלותו. הלבבות והכיסים נפתחו עד כי יצא קול מן המחנה להפסיק לתרום.
רבים מן המפרשים תמהים על עצם הדרישה של הקב"ה מעמו לתת מכספו למען בניית המשכן. הרי המשכן נועד להיות משכנו של הקב"ה בזה העולם מוקד השראת השכינה בעולמנו, כמו שנאמר "ויקחו לי תרומה… ועשו לי מקדש", וכיצד יתכן שהבורא יתברך עליו נאמר "לי הכסף ולי הזהב נאום ד'", מבקש כביכול תמיכה כלכלית מבני האדם? וכי לא היה הרבה יותר מרשים אילו המשכן היה יורד בנוי מהשמים כמו שאנו מצפים שיקרה בבית המקדש השלישי בקרוב ממש?!
הרמב"ם בהלכת סעודת פורים כורך את כוח הנתינה בכוח השמחה, ומלמדנו את היסוד הגדול הטמון בכוח הנתינה של היהודי. כוח הנתניה מעלה את היהודי לזכות להיות דומה לשכינה הק', וז"ל:
"חובת סעודת פורים שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי שתמצא ידו… וכן חייב לחלק לעניים ביום הפורים… שנאמר ומתנות לאביונים… ומוטב להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר: 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
מה מסתתר מאחורי המילים: "דומה לשכינה"?
במה בן אנוש בשר ודם יכול להיות דומה לשכינה? התשובה היא: "כוח הנתינה". הכוח המרומם של התינה הטהורה, הופך את האדם מ"מקבל" ל"נותן", ובכך מביא אותו להגשמת תכלית חייו. הנתניה היא הדרך שלנו להפוך את החיים לבעלי ערך ובעלי משמעות, אנו נדמים בה לבורא עולם שהוא רק נותן ולא מקבל.
מחקרים רבים בעולם העוסקים בכוחות הנפש, דנים כבר שנים ארוכות מהו הצורך האנושי הכי עמוק שיהפוך את האדם להיות מאושר? יש אומרים הנאות, יש אומרים כוח, ויש אומרים כבוד. אך התורה מגלה שנפש האדם מחפשת משהו אחר לחלוטין: ליצור, לתרום, להשפיע, לחולל שינוי. האדם נברא בצלם א־לוקים, ולכן כמיהתו העמוקה ביותר היא להיות דומה לא־לוקים, להיות מנברא המקבל מהבורא, לנברא הדומה לבורא, מה הבורא נותן, אף הוא נותן. אם ראית אדם מאושר, יש לכך רק סיבה אחת: הוא נותן לזולתו משל עצמו, נתינה שכזו מביאה תועלת לא רק למקבל כי אם לנותן עצמו. ולכן חייו הם בעלי ערך.
רעיון זה מצאנו אצל אברהם אבינו ע"ה בעת שהקב"ה ביקר אותו בחוליו, ופתע הגיעו אורחים. אברהם אבינו עזב את הקב"ה כדי לקבלם, ומכאן למדו חז"ל ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה". שואלים בעלי המחשבה, הרי המטרה של כל המצוות להיות קשורים ודבוקים להקב"ה, כי מצוה היא מלשון: "צוותא" – היהודי אל הקב"ה. והנה כאן אברהם אבינו נמצא בקשר הגדול ביותר: הוא מקבל את פני השכינה! אך הוא עוזב את השכינה כדי לקיים מצוה שהיא תקשר אותו שוב אל הקב"ה?? הרי הוא כעת נמצא בקשר הגדול ביותר שקיים! התשובה היא שיש דרה גבוהה מלקבל פני שכינה, והיא: להיות דומה להקב"ה! בזה שהוא מכניס אורחים הוא דומה לשכינה.
בציווי של "ויקחו לי תרומה" לעם ישראל ניתנה הזכות ע"י כוח הנתינה לא רק להיות דומים א הקב"ה, אלא להיות גם שותפים ממשיים בבניית משכן להקב"ה. ניתן להמתיק זאת במשל. ילד חמד שעמל בתורה בהצלחה רבה, וסיומה של שנה נתן לו אבי וסכום כסף נכבד שירכוש לעצמו מתנה כלבבו. ילד חמד זה רכש בכסף כורסא אורטופדית מעור משובח וסטנדר מפואר כדי שאביו יוכל ללמוד בשלווה וברוגע. כשקיבל האב את המתנה שמחתו הרקיעה שחקים, אמנם הכסף יצא מארנקו, אך התרגשותו ושמחתו היא שזכה להיות אבל ילד ששותף עמו בחייו הרוחניים.
(יתד נאמן ב' אדר א' תשפ"ב)