הוא היה נשמע החלטי מאוד בטלפון. "ביום שישי אחרי חצות אני לא עובד בשום אופן"!
וכאשר ניסינו לגשש על מוצאי שבת, הוא שוב ענה בנחרצות נדירה: "אין על מה לדבר. אני לא עובד לפני צאת השבת לשיטת רבינו תם, כמנהג בית הכנסת שבו אני מתפלל. אף שבמקור מצד משפחתי לא מקפידים על כך".
היה זה בעת שפנינו לצלם מקצועי, לרגל אירוע משפחתי, כאשר הזמן המתאים ביותר היה בערב שבת או מוצאי שבת.
כאמור, נתקלנו בחומה נחרצת של הקפדה יתירה על קדושת ותוספת שבת.
משהו היה מסקרן בכל הסיפור. אמנם מדובר בצלם ירא שמים מאנ"ש. אך מנין לו הקפדה נחרצת הזו, עד שניכר היה מנימת קולו כי נפשו תלויה בדבר?!
לאחר שסיים את מלאכתו נאמנה, כמובן ללא שום התגמשות אף קלה בגינוני חומרותיו – אזרנו עוז לנסות ולדובב אותו במה דברים אמורים.
התשובה שלו איששה את תחושתנו הקודמת. אכן נפשו קשורה וכרוכה בקבלה זו.
במסגרת עבודתי כצלם אירועים, הוא פתח, אני נקרא תמיד לאירועים מגוונים סביב השעון וסביב מעגל השנה.
באחד מערבי השבתות לאחר חצות היום הוזעקתי בדחיפות לבוא ולתעד את אחד מגדולי ישראל שהופיע באירוע השקה של מפעל רוחני מסוים.
לאחר סיום המלאכה בנקודה אחת, המשיך אותו גדול בישראל בנסיעה לנקודה נוספת להמשך האירוע, בעודי דולק אחר רכבו.
באחד העיקולים, עליתי בטעות על כיכר. רכבי כמעט התהפך לגמרי. כפסע היה ביני לבין אסון מר חלילה.
ראיתי בכך אות ורמז משמים על העניין של עשיית מלאכה בערב שבת קודש לאחר חצות היום, אך עדיין לא ייחסתי לכך חשיבות גדולה.
כאשר הגיע המקרה הבא, בעודי מוזמן לתיעוד אירוע מיד בצאת השבת, והנה לפתע נתפס לי הצוואר ואני לא מסוגל להחזיק את המצלמה ביד – קישרתי כבר בין שני המקרים והחלטתי שעליי לעשות מעשה ולקבל עליי התחזקות בקדושת תוספת שבת.
בהתייעצות עם רב חשוב, קיבלתי על עצמי שלא לקבל שום עבודה בערב שבת לאחר חצות, וכמו כן במוצאי שבת, להחמיר על עצמי ולא לצאת לשום אירוע טרם זמן צאת השבת של רבינו תם הנהוג בבית הכנסת שאני מתפלל בו.
מכאן נובעת הנחרצות שלי בנושא זה, כי בנפשי הדבר, וכפי שחשתם בשיחת הטלפון עמי – הפטיר הצלם, ואנו נטלנו את החיזוק לעצמנו ולמען הקוראים הנכבדים. בעיקר לקראת הזזת השעון בשבוע הבא בעזרת ד'.
(אהרן ברגמן, המבשר)