היה זה לפני מספר שנים.
ישי, שם בדוי כמובן, התחיל ללמוד אצלי בשיעור. בעוד שכל הבחורים מתחילים ישיבה חדשה במלוא המרץ והרצון להתעלות, להצליח, להוכיח את יכולותיהם, הרי שישי היה עסוק בענייניו, כותב ומצייר, משרבט ומאייר.
לימדתי אז בשיעור א' וכיון שלא הייתה לי שום ידיעה והערכה על יכולותיו משנים קודמות, לא ידעתי, בעצם, מי הוא ישי מיודעינו, מה יכולותיו, כשרונותיו ושיחו ושיגו הלימודי. למה הוא מסוגל ולמה לא. וכן, מבחני העיון השבועיים שלו חזרו כמעט ריקים.
בשבועות שבתחילת השנה הייתי עסוק בכל אלו שכן רצו ללמוד, להקשיב ולשאול, לפלפל ולהתעלות בהבנת הסוגיות. שיעור שלם של בחורים תוססים ומלאי ענין העסיקו אותי. כך חלפו כמה שבועות, כשאני עוקב אחריו מקרוב ומרחוק ומגלה שהוא שקוע, ראשו ורובו, במשחק 'ארץ עיר, חי צומח דומם'.
הוא מילא עמודים שלמים לפי סדר הא'-ב של ערים וישובים, בעלי חיים, שמות משפחה, צומח ודומם, שמות ספרים וסופרים, בעלי מקצועות ועוד ועוד. הכל לפי סדר אלפביתי, בצורה שיטתית. בקיצור: הבחור נהנה מאד מהמשחק 'ארץ עיר'…
הערתי לו פעמים רבות, לעיתים בנועם ולפעמים ביתר תקיפות. אך הוא המשיך עם המשחק, ממלא עמודים שלמים בשמות, עצמים, בעלי חיים וישובים…
ואז, ב'סדר' אחד שהוא החל אותו במילוי דף עם משהו לפי א'- ב, ניצנץ לו רעיון לא שגרתי. ניגשתי אליו ולחשתי לו: "ישי יקירי, אני עושה איתך הסכם. אתה עושה השבוע את המבחן השבועי הרגיל. אם אתה מגיע ל70%, אני בוחן אותך על עוד כמה שאלות קשות ב'ארץ עיר חי צומח דומם' ואם תצליח לענות על ה'ארץ עיר'- תקבל 100% במבחן בעיון".
"הרב רציני?", הוא הביט בי כיצור זר שהגיע מהמאדים.
"רציני לגמרי. אם אתה מקבל שבעים במבחן עיון, תקבל תוספת של עוד שלושים נקודות על 'ארץ עיר'. אבל תדע לך, שאני הולך לשאול אותך שאלות ממש קשות ב"ארץ עיר"!!….
מאותו הרגע, ואינני משקר או מגזים, הוא החל ללמוד ברציפות, בכובד ראש, בשיא ההתמסרות לדף הגפ"ת והמפרשים. שואל ומתעניין, כותב לעצמו סיכומים (כנראה לא לפי סדר א'-ב'…). במבחן באותו השבוע הוא קיבל 85% והוספתי לו עוד 15% על שאלות לא קלות בכלל, על שמות של ערים בארה"ב…
בשבוע שלאחר מכן, הוא התעניין האם ההסדר קיים גם השבוע. "השבוע תצטרך לקבל 80% בשאלות על הגמרא, כדי לקבל 'בונוס' של השלמה מ'ארץ עיר'. בסדר?".
הוא הסכים, והפעם הוא קיבל 100% על שאלות קשות ומסובכות בסוגיא לא פשוטה בכלל, ללא צורך בשאלון נוסף על 'ארץ עיר'. אביו התקשר אלי מיד כשישי שב הביתה, בידו מבחן מושלם, גדוש בעמל וביזע, וסיפר לי בהתרגשות: "זה המבחן הראשון בחייו שישי מקבל בו מאה"….
מאז הוא פורח ועולה, מצליח מאד בלימודו ורואה ברכה בעמלו. בזמני הארוחות בישיבה הוא ישב ופתר חוברות תשבצים, וכשעברתי לידו, הייתי מחמיא לו ופותר לו קצת הגדרות בתשבץ. מיד לאחר מכן, בשיעור הבא או ב'סדר' הבא, הוא סגר את חוברת התשבצים ונשאב ללימוד, מקשיב, מתעניין, כותב ומסכם, עולה ומתעלה לתפארת.
ואני חשבתי אז לעצמי בצער: מי יודע עוד כמה בחורים הפסדנו בגלל שלא הצענו להם הצעות לא שגרתיות כאלה, רוממנו את רוחם והחמאנו להם על הדברים היפים והמתוקים שיש להם.
גיליתי את הסוד הקטן הזה למגידי שיעורים ומלמדים מקרב ידידי, הם ניסו את זה והעובדות החלו לדבר בעד עצמם. "יש לי ילד בכיתה, שקט ומופנם, שמצייר באופן מעורר השתאות", סיפר לי חבר טוב, מלמד בכתה גבוהה, "הוא משרבט דמויות בדיוק מדהים על כל פיסת נייר שהוא מוצא. עד כה לא הקדשתי לזה שום תשומת לב, אך לאחרונה התחלתי להחמיא לו על איוריו. התעניינתי בציוריו ואפילו ביקשתי ממנו שיצייר לי ציור מסוים. מאז הילד פורח בלימוד, מקשיב ומתעניין, שואל ומתרץ, יודע ומבין. וכל זה כי התחלתי להעריך אותו בקול רם, הקדשתי לו תשומת לב גדולה, למרות שלא בנושא הלימודי, אלא ביחודיות של חוש הציור שלו".
ר"מ אחר סיפר לי על בחור חסר אמביציה, שכל הנסיונות לרוממו עלו בתוהו. "ואז חנוכה התקרב ואני הצעתי לו לכתוב קונטרס על ענייני חנוכה. לא על הסוגיות הנלמדות בישיבה, אלא על ענייני חנוכה דווקא. באישור ראש הישיבה, הודעתי לו שהישיבה תממן את הדפסת הקונטרס. "מאיפה אביא חומר?", הוא שאל ואני ניגשתי לארון וסימנתי לו מהיכן להעתיק ומה להביא, הבאתי לו קונטרסים וחוברות בענייני חנוכה וסימנתי לו מהיכן ללקט ובאיזה נושאים להתמקד. הבחור ישב וכתב, ישב וכתב, והקונטרס יצא לאור ברוב פאר והדר, עטור בהסכמותיהם של רבני הישיבה. לא היה גבול לאושרו ואנחנו עודדנו ושיבחנו. ומאז הוא לומד ולומד, התרצן לגמרי וכל כולו שקידת ואהבת התורה".
מו"ר הגר"ח שינקר שליט"א, ראש ישיבת 'דרכי משה', רומם ושיבח תמיד בחורים שכתבו בחרוזים, שכתבו סיפורים ואפילו כשציירו ציורים משורבטים על שולי מחברות הסיכומים. כך הוא רומם את רוחם והביאם למעלות רמות בתורה. וכך מרגלא בפומיה דראש ישיבת 'דרכי משה' בשם מרן הגרמ"י לפקוביץ זצוק"ל, שאמר: "החזון איש אמר שכל יהודי צריך חצי כפית כבוד בכל יום- ואני אומר שהיום כל יהודי צריך משאית של כבוד בכל יום"…
&&&&
כשנחטף בשעתו מטוס ע"י טרוריסטים פלשתינאים, עליו שהה מרן הגר"י הוטנר זצוק"ל, הורכבו החוטפים ממחבלים ערבים ומטרוריסטים גרמניים. בניגוד לפלשתינאים שהפגינו רשעות ואכזריות מרובה, הפגינו השובים הגרמנים יחס של דרך ארץ בפני הגר"י הוטנר זצוק"ל, כשדמותו הרבנית עוררה בהם כבוד והערכה. באותם ימים תהה ה'פחד יצחק' מדוע הישמעאלי אינו מסוגל לכבד אויב. נכון, הם חטפו יהודים כדי לנסות ולשחרר במשא ומתן מחבלים הכלואים בישראל. אך מדוע הם, הפלשתינאים, אינם מסוגלים להתנהג לשבויים בדרך ארץ ובכבוד?
והגר"י הוטנר זצוק"ל השיב שמקור התסביך הערבי סביב כבוד ובזיון, נובע מ"גרש את האמה ובנה". ההשפלה ותחושת אי הכבוד העצמי שישמעאל עבר ב"גירוש האמה ובנה" הטביע בנפשו חותם שהשריש בקרבו את תחושת הנחיתות לדורות. "עשיו האָט גֵיהאַט אַוַורִימעֶר שְׁטוּב…" ("לעשיו היה בית חם"), יצחק אביו אהב אותו"…, אמר הגר"י הוטנר זצוק"ל.
הזוהר הקדוש (פרשת תזריע מו:) מבאר את עונשו של מצורע, הצריך להביא שני ציפורים חיות. מדוע שניים? כותב הזוה"ק: "כַּמָּה דְּעֻנְשָׁא דְּהַאי בַּר נַשׁ בְּגִין מִלָּה בִּישָׁא, כָּךְ עֻנְשֵׁהּ בְּגִין מִלָּה טָבָא דְּקָאָתֵי לִידֵהּ וְיָכִיל לִמְלָלָא וְלָא מִלֵּיל", ובתרגום: כמו העונש על מילה רעה שאמר, כך עונשו על מילה טובה שבאה לידו, ולא אמרה!!!
כדי לרומם ילד יהודי, בן תורה או כל אדם, די במחמאה כנה, במילה אחת טובה, בהערכה אמיתית. למצוא את הנקודה בה העומד ממולנו טוב ומיוחד בה- ולרומם בה את רוחו. לא משנה במה הוא מיוחד, העיקר לרומם אותו על כך ולהביא את הרוממות הזאת לאפיקים של תורה ומצוות, עלייה והתאמצות. אתה הרי באמת טוב. אנחנו באמת מעריכים אותך, אז…
&&&&
כל מחנך באשר הוא, בפרט מחנכי גיל העשרה, בני ישיבות תוססים ומלאי מרץ נעורים, יכולים לזהות בקלות את הבתים מהם הגיעו הבחורים. כאשר הבית חם ויציב וההורים מעניקים הרבה חום ואהבה לילדיהם, מקדישים להם תשומת לב ומתעניינים בתכיפות בשלומם הגשמי והרוחני, הדבר משפיע באופן ישיר על הצאצאים.
כשילד או נער אוכל ארוחת צהרים מזינה וטובה, כשהוריו מפקחים על אורח חייו בנעימות רבה ומקדישים לו, בסבלנות ואכפתיות, זמן, הרי נפשו יציבה ובריאה ומכאן ניתן להפיח בלבבו אהבת תורה ויראת שמים.
נכון, ההורים אינם הכל. ישנם רבים שהוריהם השקיעו בהם כל מאמץ, סבלנות ותשומת לב, בדרכי חינוך נכונות ונאותות, ובכל זאת הם לא צעדו בדרך שהוריהם סללו להם. הלא כל אדם נברא עם נפש ולב משל עצמו. כל יהודי מתמודד לבדו עם הקשיים והנסיונות האישיים שהקב"ה קבע בעבורו, ואם לא יתעורר האדם לבדו- מה יועילו המוסרים. אך בוודאי שהאוירה הביתית החמימה מוסיפה לכל אחד במאד מאד. גם אם היא לא הגורם היחיד בעיצובו של הילד או הנער, אך היא מהווה גורם משמעותי ביותר בהתפתחותו הרוחנית.
&&&&
בשנה שעברה התכנסו אבותיהם של בני ישיבת "תורת חסד" באלעד לשיחת חיזוק בעניני הריחוק והשמירה בענייני הטכנולוגיה ומכשיריה ההרסניים והקשיבו לשיחה שמסר ת"ח המתמחה בתחום. לפני השיחה ביקש ראש הישיבה הגר"מ בן שלמה שליט"א לומר בפני האבות מספר דברים בקצרה. ראש הישיבה ביקש שכל הורה יתקשר אליו, לפחות פעם בשבועיים- שלשה, כדי לברר את מצבו הלימודי והרוחני של בנו. והלא זוהי חובה וזכות כה פשוטה ויסודית, שלעיתים נשכחת בתוך מירוץ החיים וקשיי היום- יום. אנו מוסרים את ילדינו לידי מוריהם ומחנכיהם, בחיידר ובישיבה, ולעיתים אנו שוכחים לרגע שנכון שחז"ל דרשו (בספרי, וכמובא ברש"י דברים ו, ז) ש"ושננתם לבניך" – אלו התלמידים". אך בודאי שקודם כל מוטלת מצוות החינוך והשינון על ההורים עצמם, כפי שדרשו חז"ל עצמם וכפי שנפסק בהלכה. קשר רצוף עם המחנכים והרמי"ם, גם בישיבה גדולה, משלים אחד את השני. ההורים יודעים מה מצבו של הבן בישיבה ואילו המחנכים שומעים מה קורה עימו בבית, האם ישנם אי אלו קשיים משפחתיים העלולים להשפיע עליו במוסד החינוכי ואיש את רעהו יעזורו, כדי לחזק יחדיו את הבן ולייצב את דרכו.
סיפר לי הרה"ג רבי אליעזר הכהן פישר שליט"א, מחברם של מספר ספרים חשובים: "לפני שנים רבות, כשבני למד בישיבת "מאור התלמוד" ברחובות, נהגתי לנסוע בכל ליל שישי מירושלים לרחובות, להביא לבן יקיר עוגות שאמא הכינה ולשוחח עם צוות הישיבה, הר"מ והמשגיח, לעקוב אחר עלייתו הרוחנית. באחד הימים התנצלתי בפני ראש הישיבה הגאון רבי חיים נפתלי זלבנסקי זצ"ל על כך שאני "מנדנד" בכל ליל שישי ומתעניין על התקדמותו של הבן. האיר הגר"ח זלבנסקי פנים ואמר: "אדרבה ואדרבה. אשמח שכל אבא יתעניין בתמידות על מצב בנו". ואז סיפר לי ראש הישיבה: "הגעתי פעם לסדר קידושין לאחד הבחורים בישיבה. לאחר החופה ניגש אלי אביו של החתן ודיבר בכאב גדול על התנהגותו של החתן כלפיו במספר תחומים.
"שאלתי אותו- סיפר הגר"ח זלבנסקי זצ"ל- כמה שנים בנו למד אצלנו בישיבה והאב השיב: "ארבע וחצי שנים".
שאלתיו: "וכמה פעמים הגעת לישיבה בעצמך, לעקוב אחר עלייתו? כמה פעמים עמדת איתי, או עם אחד מצוות הרמי"ם והמשגיח, על התקדמותו?". והאב ענה: "זאת הפעם הראשונה שאני פוגש ומשוחח עם מישהו מצוות הישיבה".
"אם כך"- אמר לו הגר"ח זלבנסקי- "הרי לך הסבר ליחסו החוזר של בנך כלפיך"…
(בימים אלו יצא לחנויות ספרו החדש של הגרש"ב גנוט, 'מחשבה בפרשה', על סדר פסוקי חומש בראשית, ובו לקחי מוסר ותבונה, סיפורי מופת, עובדות מגדולי ישראל, הגיונות מחשבה ופניני תורה והלכה, בצירוף הליכות והנהגות ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. מאמר זה מתוך הספר החדש.).