למה מתחילים ב'אלו מציאות'
שמעתי דבר נאה מהגאון האדיר רבי משה פיינשטיין זצלה"ה בעמח"ס אגרות משה,
כשפנו אליו המחנכים בישיבתו תפארת ירושלים על הנהוג שכשמתחילין ללמוד עם הילדים גמרא, מתחילין בפעם הראשונה ללמוד עמהם פרק אלו מציאות, ושאלו ממנו אולי כדאי לשמוע לעצת האומרים שראוי להתחיל עמהם מסכתות אחרות כגון מסכת ברכות, כי בתחילת לימודו קשה על הילד לקלוט את המושגים של פרק אלו מציאות העוסק בדיני ממונות.
והשיב להם רבי משה שלא ישנו מהנהוג ויתחילו ללמוד עם הילדים פרק אלו מציאות דייקא, ונענה ואמר "תדעו נאמנה כי היסוד הראשון שצריכים ללמוד לילד הוא: זה שייך לי, וזה אינו שייך לי. כלומר שידע להבחין בין חפץ שלו, שהוא רשאי להשתמש, לבין חפץ שאינו שלו שאסור לו להשתמש בו, וזה טעם שמתחילין פרק אלו מציאות שהמשנה פותחת 'אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז', ומזה יוודע לו יסוד זה!
ומזה נוכל להתבונן עד כמה כל מנהג שהנהיגו קדמאי יסודותיו בהררי קודש, ויש לו טעמים נשגבים בגבהי מרומים וכל דבריהם קילורין לעיניים וכל המשנה ידו על התחתונה…".
(בדידי הווא עובדא – פרק ד')
המגפיים של המהר"ם שפירא
מביא כ"ק אדמו"ר מ'תולדות משה' שליט"א
שמספר במתק לשונו על הגאון רבי מאיר שפירא זיע"א, שבמסעותיו לאמריקה, כשהיה מתדפק על דלתות נדיבים ומקבץ מעות להחזקת הישיבה שהקים בלובלין, נוהג היה לשאת דברים בפני הקהל בבתי הכנסת השונים, והלא ידוע היה רבי מאיר בדרשותיו המופלאות ובלשון הזהב אשר לו, ואכן הגיעו חברי הקהילה לשמוע את הדרשה, ולאחר מכן היה מתרים אותם כדרכו לצרכי הישיבה שייסד בעמל וביגיעה רבה.
"ויהי בשעה שעמד ודרש כדרכו באחד מבתי הכנסיות, הבחין באמצע דרשתו בזקן אחד היושב ובוכה ללא הפוגות כשמעיניו זולגות דמעות כמים", כותב האדמו"ר מ'תולדות משה' שליט"א.
"משסיים לשאת את דבריו ניגש רבי מאיר זיע"א אל אותו זקן ושאלו לפשר בכיו: "יאמר נא לי כבודו" פנה אליו בלשום שאילה: "בשל מה הסער הזה? איזה חלק בדרשתי ריגש אתכם כל כך?".
"נענה הזקן ואמר: לא הדרשה היא אשר הביאה אותי להתרגשות זו, אלא כשהבחנתי במגפיים אשר כבוד הרב נועל על רגליו התרגשתי עד עמקי לבבי, יען כי דומים הם עד למאוד למגפיים של אבי ע"ה שהיה נושא על רגליו…".
"וכל המתבונן בסיפור זה", מסיים האדמו"ר מתולדות משה את דבריו, "יתעורר בעצמו שלא לנהוג כאותו זקן כסיל ובער, ולא לשית אל ליבו רק לחיצוניות החג, אלא לחשוב ולהתבונן מה עשה היו"ט לגופו ונפשו פנימה, להפיק ממנו את התועלת הראויה, כי חובה קדושה היא להתחדש בהזדמנות המיוחדת הזאת, ולהיות משכיל ליקח מהארת החג ולהכניס בעצמו דביקות בה' להיות מקושר באילנא דחיי לעץ החיים לתורת חיים, "מיט א נייעקייט אין א פרישקייט" (בתחושת התחדשות ובתחושת רעננות).
דמעות של אמא
שמעתי בשם הגה"צ רבי חיים חייקין זצ"ל, ראש ישיבת עקסלבן בצרפת שהיה תלמידו של מרן החפץ חיים זיע"א,
שפעם אחת בא יהודי אחד אצל החפץ חיים שהיה זקוק לישועה וביקש מהח"ח שיתפלל בעדו שיוושע. ושאל אותו החפץ חיים האם אתה בעצמך כבר התפללת להשי"ת על כך, והשיב היהודי שכבר התפלל. ואמר לו הח"ח לך נא והביא אלי את ספר התהילים שלך ואראה האם התפללת כהוגן. והלך היהודי והביא את ספר התהילים שלו. ופתח אותו החפץ חיים והביט בדפי התהילים אחת הנה ואחת הנה, אמר לו החפץ חיים "הרי דפי התהילים נאים וחלקים בלי כתם ואין כאן סימנים של דמעות. הלזו תקרא תפילה כהוגן? המתן רגע ואראה לך כיצד יש להתפלל".
הלך החפץ חיים והביא סולם וטיפס ועלה לארון הספרים שלו והוציא מלמעלה ספר תהילים ישן ומקומט, ופתחו והיה מלא כתמי דמעות בדפי התהילים. ואמר לו "ראה! לזאת יקרא תפילה! זה התהילים של אמי ע"ה, אשר בו התפללה ושפכה הרבה דמעות שנשרו והרטיבו את ספר התהילים שלה".
(בדידי הווא עובדא – פרק ח')
ה'מה רבו' של מרן הגראי"ל שטיינמן זיע"א
ביקשנו מהגר"ש גלאי שליט"א שיספר לנו אולי איזה סיפור שהיה עד לו או שמע, בעניין של השגחה פרטית ונפלאות הבריאה, שהרי הציבור בימינו צמא לסיפורים מהסוג הזה.
הרב מחייך חיוך רחב ומספר לנו סיפור קצת שונה מזה שביקשנו לשמוע…
"אתם יודעים שהרב שטיינמן פעם נסע לשוויץ. כדרכו לא הרים את עיניו אל מחוץ לד' אמותיו ולא התבונן בכלל בנופים היפים שהקיפו אותו. אמרו לו אולי הרב יסתכל קצת, הרב יראה 'מה רבו מעשיך ה'… רואים את הרי אלפים היפים כל כך'.
"הצביע הרב שטיינמן על הגוף שלו, "כדי לראות 'מה רבו מעשיך', אני לא צריך לראות את האלפים. אני רואה את זה פה! בגוף שלי. כמה ניסים ונפלאות יש בגוף שלי!!!".
"כשאדם מתבונן באמת, אפילו אדם פשוט, רק ההתבוננות הזאת בכל רגע מהחיים אנחנו רואים השגחה פרטית ו'מה רבו מעשיך'.