חלם כמרקחה. גם הלילה פרץ זעליג הגנב לבית נוסף בעיר, ולא רק שהוא 'גילח' מהוויטרינה היפה שבסלון הבית את כל כלי הכסף, אלא שבדרכו פנימה הוא ניפץ את זגוגיות החלונות והותיר אחריו פתיתי בדולח זעירים ודוקרניים.
"זה לא ייתכן" זעקו כמה מבאי בית הכנסת לאחר תפילת שחרית. "חייבים לעשות לזה סוף. כל לילה הוא שובר חלונות ופורץ לבית אחר. זעליג נלקח אל 'חדר הקהל', שם הוא נכלא עד שיחליטו מה לעשות עמו, וחכמי העיר התכנסו לאסיפה שנמשכה שבעה ימים ושבעה לילות, ובסופה התקבלה ההחלטה הכי הגיונית בעולם.
"כדי למנוע מזעליג הגנב לפרוץ לבתים", הודיע הכרוז בשמם של חכמי העיר, "הוחלט פה אחד שכל תושב בחלם יעניק לו מפתח לדלת הראשית של הבית, וכך לא יזדקק זעליג לשבור עוד חלונות, ובא לחם גואל".
רעיון מבריק! אין ספק!
איך לא חשבנו על זה קודם?!
עברו ימים ושבועות והנה צצה לה בעיה חדשה. חמורה עוד יותר מקודמתה. מתברר שזעליג החל לצלוע, ובפניו נראו חבורות אדמדמות וסגלגלות למכביר. כששאלו אותו התושבים מה קרה, השיב זעליג בעיניים מושפלות שמאחר ותושבי חם נהגו עמו בצורה כל כך יפה, הוא משתדל לגנוב מבתיהם מבלי להעיר אותם. בגלל זה הוא עובד בחושך ומדי פעם הוא נתקל ברהיטים או בקירות, ונחבל פעם אחר פעם.
התכנסו חכמי העיר, ישבו שבעה ימים ושבעה לילות, ובסיומו של סיעור המוחות הממושך הוחלט פה אחד להקים מרפאת לילה שבה יועמדו רופאים הכן להגיש סיוע רפואי לזעליג מייד כשייפצע בפעם הבאה. הרי אי אפשר שהוא יגנוב בלילה, ויקבל את הטיפול הרפואי רק בבוקר. נכון??
עד כאן המשל, ומכאן ואילך הנמשל.
אני, אתה ועוד הרבה אנשים אחרים מתנהגים לפעמים כמו חכמי חלם. 'זעליג הגנב' מהמשל, הוא 'היצר הרע' בחיים האמיתיים. היצר בא אלינו בחשאי, שובר את ההחלטות הטובות שלנו, מפצח את הקבלות הטובות שקיבלנו וגונב לנו מהמצוות והמעשים הטובים, מפתה אותנו ללכת בדרכו הקלוקלת והעקלקלה.
במקום לגרש את היצר הרע וזרוק אחריו אבנים, במקום לתפוס אותו ולכלוא אותו לאורך ימים ושנים בכלא מצחין הרחק מהלב והרחק מהעין שלנו, אנחנו מרחמים עליו ועוזרים לו. קונים מכשיר טכנולוגי שיקל על היצר את העבודה, או לחלופין מתחברים לחבר רע שעוזר לזעליג לגנוב כאוות נפשו. אנחנו נותנים לו את המפתחות ללב שלנו.
אולי באמת הגיע הזמן שנתחיל להתנהג כמו בני אדם אחראיים, ונעניק לזעליג את הטיפול המגיע לגנבים כמותו??
עוד יבוא האביב
מעשה היה באיש זקן וחכם ולו ארבעה בנים. האיש אהב את בניו מאוד, ובכל עת חיפש דרכים ללמד אותם להסתכל נכון על החיים, לחיות נכון ולדעת איך להתמודד עם מצבי החיים.
בוקר אחד זימן האב את ארבעת בניו והורה להם כי בשנה הקרובה עליהם לצאת לדרך ולחפש את עץ האגס הגדול שנמצא באזור הצפוני ליד הכפר החרב.
'על כל אחד מכם לצאת לדרך לבדו!' הורה האב.
'אתה תצא בתחילת החורף!' אמר לראשון.
'אתה תצא בסוף החורף, לקראת האביב!' הורה לשני.
'אתה, בני השלישי, תצא באביב!'
'ואתה, הצעיר מכולם , תצא בחופשת הקיץ!'
'בתחילת החורף הבא נתכנס כאן שוב וכל אחד מכם יספר לנו מה ראה'.
כעבור שנה, בתחילת החורף, התכנסו כולם ביחד.
'מה ראית?' שאל האב את הראשון.-'ראיתי גזע נמוך ועקום, עייף וחסר צבע, לא היו בו לא עלים ולא פרחים, לא ניצנים ולא פירות. הוא בקושי ראוי להסקה. סתם גזע עץ עלוב.'
'ואתה, מה ראית?' פנה הזקן לשני.- 'ראיתי עץ מלא בניצנים ירוקים, הוא נראה די עלוב, אבל הייתי אומר שיש לו תקווה'.
השלישי לא חיכה שישאלו אותו. בעיניים בורקות הוא תיאר את העץ הכי יפה שראה מימיו. 'הוא היה ירוק כולו, ומבריק בברק יפה של גווני ירוק בהירים וכהים. היו עליו פרחים לבנים מרהיבים בעלי ריח מתקתק ומדהים. זה היה העץ הכי יפה שראיתי מימי. אבל כשרציתי לאכול משהו, לא מצאתי עליו כלום.'
'על מה אתה מדבר?!' קפץ הרביעי, 'אני ראיתי אותו מלא חיים. הוא היה עמוס בפירות עסיסיים, בשלים, מתוקים ומלאי נוזלים. היה תענוג. מלאתי את התרמיל שלי בפירות ואכלתי כל הדרך'.
הם היו בטוחים שכל אחד מהם ראה עץ אחר. שאולי טעו ולא הבינו למה התכוון האבא. אבל האב העמיד אותם על טעותם: 'כולכם ראיתם את אותו העץ בדיוק, עץ האגס הגדול שהתכוונתי. אבל כל אחד מכם ראה אותו בעונה אחרת של השנה. לא שלחתי אתכם לחינם. רציתי ללמד אתכם משהו חשוב. לעולם אל תשפטו מישהו או משהו לפי מה שאתם רואים פעם אחת.
כן, לכולם יש עונות. לכל דבר. וגם אתם, בחיים שלכם אל תמהרו להתייאש בחורף הקשה, כשהכל נראה אפור. כששום דבר לא הולך. הייאוש מתמקד רק בעונה הנוכחית, הקשה. התקווה רואה גם את האביב ואת הקיץ. הייאוש הורס ומרפה ידיים. התקווה מחזקת ונותנת כוח ומעוף. אז חבר'ה בבקשה, אל ייאוש, וגם אם הכל 'על הפנים'. הנה הקיץ לפנינו, השמש זורחת, ויש תקווה לכולם.