חייב אדם לדון את רעהו לכף זכות. ראשית, הרי זו מצוה מן התורה, שנית, שלישית ורביעית – כאשר אדם דן את זולתו לכף זכות, רבים הסיכויים שאכן שיפוטו נכון הוא. ולהיפך, מי שנחפז להסיק מסקנות חסרות בסיס, עלול להאשים לשווא את זולתו. הסיפור הבא ממחיש את הדברים.
ביתה של משפחת גודלשטיין בשכונת בית וגן בירושלים הוא בית שבו מקויימות מצוות באהבה רבה. מטבע הדברים, מקפידים בבית זה על שמירת הלשון. וכפי שכולנו יודעים, הדרך הטובה ביותר להימנע מלשון הרע היא לדון את זולתנו לכף זכות.
מרים ט. היא אורחת של קבע בבית המשפחה. על רקע בעיותיה האישיות דואגת משפחת גולדשטיין להעניק לה הרגשה טובה, הרגשה שנוכחותה בבית רצויה בעיני המארחים. והנה, באחד מימי שישי, הופיעה מרים בבית משפחת גולדשטיין כשהיא לובשת סוודר אשר בלה גולדשטיין בת השש עשרה היתה בטוחה שהוא שלה! אמנם קורה ששני אנשים קונים בגד זהה, אבל הסוודר הזה באמת היה אחד במינו, עבודת-יד מעוטרת בפרווה.
לשבחה של בלה ייאמר שמיד ביקשה לדון את מרים לכף זכות וחשבה שהאורחת בטעות ארזה את הסוודר יחד עם יתר חפציה בביקורה הקודם. אבל, כששאלה על כך את מרים, התעקשה מרים שהסוודר הוא שלה.
עקשנות זו הכעיסה לא רק את בלה, אלא גם את אמה, היות ושתיהן חיפשו את הסוודר נואשות למעלה מחודש ימים. בכל זאת, ליתר ביטחון חיפשו שוב בארון ובכל המגרות בין בגדיה של בלה, אך לא מצאו את הסוודר החסר.
בליל שבת, אחרי הסעודה, שוחחה בלה על הענין עם אביה. ד"ר גולדשטיין היה מוטרד מנחישותה של בתו. לא זו בלבד שלא מצא סיבה מספקת להאשים את מרים, הוא גם חשש שעצם החשד עלול להרעיל את אוירת הכנסת האורחים בביתו.
"אין לנו הוכחה של ממש", החליט האב.
בסעודת השבת למחרת נזכה בלה שבאמצע הסוודר בגב, היה קשר מפותל בצמר ורוד באמצע השורה. היא תיכננה לתקן זאת באמצעות מסרגה, אך טרם הספיקה. עכשיו יעזור לה הקשר הזה בזיהוי הסוודר שלה. אם יימצא קשר כזה בסוודר "של מרים", אזי תהיה זו הוכחה מוחצת שהאורחת אכן לקחה את הסוודר האהובה של בלה.
כאילו במקרה, ניגשה בלה ועמדה אחרי הכסא של מרים, כשהיא מתבוננת היטב בגב הסוודר. ואכן, הקשר הורוד היה שם!
עד כה התנהגה בלה בטבעיות, כאילו נשכח כל נושא הסוודר, אך עתה כבר לא יכלה להתאפק ושאלה את מרים: "מרים, איפה מצאת כזה סוודר נחמד?"
"קיבלתי אותו", השיבה מרים.
חשדותיה של בלה גברו עוד יותר. מובן שמרים פקחית למדי ולא תאמר שקנתה אותו בחנות מסויימת, היות ואין להשיג סוודר כזה בשום חנות בעולם.
עם צאת השבת הודו בלה ואמה למרים על ביקורה, אך נותרו בהרגשה שיש כאן ניצול לרעה של אדיבותן. מסתבר שהדבר לא נעלם מעיניה של מרים. למחרת בערב טילפנה אמה לגב' גולדשטיין וביקשה לדעת מדוע הן חושבות שמרים לקחה את הסוודר של בלה.
גב' גולדשטיין היססה לרגע, ואז אמרה: "אם נדבר גלויות, אנחנו בטוחות שזהו הסוודר של בלה. זהו הסוודר החביב עליה מכל והוא נעלם לנו כבר לפני חודש ימים. את מוכנה לגלות לי היכן השגת אותו?"
"קיבלנו אותו מהרבנית סגל", אמרה בפשטות אמה של מרים.
תשובה לענין, חשבה לעצמה גב' גולדשטיין. הרי ידוע שהרבנית סגל מחלקת בגדים למשפחות נזקקות ואין שום דרך לגלות אילו פריטים חולקו על ידה.
הדיון בנושא הסוודר המשיך גם למחרת, בארוחת הבוקר, כשחני גולדשטיין בת הארבע עשרה כמעט הפילה את צלחתה בהתרגשותה. "אמא! נזכרתי… בלי כוונה הכתמתי בדיו את הסוודר של בלה ומסרתי אותו לניקוי יבש, אבל שכחתי לקחת אותו משם!"
גב' גולדשטיין נחפזה למכבסה, כשהיא מקווה שלמרות חוסר הסיכויים בכל זאת תמצא שם את הסוודר של בתה, אבל הסוודר לא נמצא שם!
"מתי נמסר הסוודר לניקוי?" שאל אותה בעל המכבסה.
"בערך לפני חמישה שבועות".
"אני מצטער מאד מאד", השיב, "אבל כל בגד שנשאר כאן יותר מחודש ימים ואין באים לקחתו נמסר לרבנית סגל. את יודעת, זוהי אותה אשה מסורה המחלקת בגדים לנזקקים…"
(סופר ע"י בלה. הובא בספר קולמוסו של הלב מאת: חנוך טלר מתוך ספרו: The Best of Story Lines)