חתן הבר מצוה נ"י עלה למפטיר בבית המדרש, ורבינו [רב בית המדרש!…] ארגן בצנעא מנין מצומצם לקריאת התורה בחדר הצדדי
רבינו זצ"ל היה מדבר רבות על כך, שהחפץ חיים הקדוש זיע"א היה אומר: כך למדתני אמי, בן אדם צריך תמיד להזיז את עצמו הצידה!… וכל אימת שמתהווה איזו שהיא התנגשות בינו ובין אחר, עליו לפנות את עצמו בשמחה ולוותר לטובת השני!
ומי עוד כרבינו זצוק"ל אשר נאה דורש היה ונאה מקיים, ואציין בזה דוגמא קטנה, קרה פעם שאחד מהמתפללים בבית המדרש "ירחי כלה" ערך שבת עליה לתורה לרגל שמחת הבר מצוה של בנו נ"י, אבל הנה בדיוק באותה השבת היה צריך רבינו לעלות לתורה ל"מפטיר" מחמת היארצייט של אביו זצ"ל שחל בשבוע שלאחריו.
רבינו, זך המידות לא הראה שמץ של קפידא, חתן הבר מצוה נ"י עלה למפטיר בבית המדרש, ורבינו [רב בית המדרש!…] ארגן בצנעא מנין מצומצם לקריאת התורה בחדר הצדדי ושם סידר את העליה של המפטיר, והכל בשמחה ובטוב לבב, בלי שום שמץ של תרעומת וקפידא!
אומנות מיוחדת ממש – פרי מוחו וליבו – החזיק רבי משה מרדכי בידיו ובפיו, ובה היה מרומם ומשמח את הבריות. עניינה של אומנות זו: לשים תמיד את השני במרכז… במרכז הענין, במרכז נושא השיחה. וכל זאת, בטבעיות גמורה ופשטנית.
תופעה המוכרת היטב בקרב הוגי ספרי רבינו, הינה האיזכורים הבולטים של שמות לומדי השיעור בהערות רבות המובאות משמם. באות מודגשת הוא מציין מפי מי יצאה שמועה נאה זו, ובעת הופעת ספר חדש מצוי היה שיגיש את הספר במתנה לזה ולזה, עם סימניה תחובה במקום בו נזכר שם המקבל ודבריו… בהבנתו העמוקה קלע בכך אל נקודה פנימית במיוחד, כפי ששחו הלומדים לא פעם על תחושת התרגשות עילאית שחוו לנוכח החזיון הזה של דברי תורה שלהם הכתובים על יספר.
כאשר היה מגיע אורח אל שולחן-שבת, כל שיחו של רבינו, סובב היה על עניינים הנוגעים אל האורח, שנהיה למרכז ה'שולחן' ממש…
"כאשר היה מגיע אורח אל שולחן-שבת, יהיה מי שיהיה", תיאר חתנו הרב שלמה רוזנפלד, "הרי כל שיחו של רבינו – ויכול היה לדבר שעה שלימה – סובב היה על עניינים הנוגעים אל האורח, שנהיה למרכז ה'שולחן' ממש… כמו מאליהם עלו ובאו יחוסו הרם, מקום לימודיו בעבר או בהווה, וכל תחום שעשוי להוציא את האורח מפינת ה'רואה ואינו נראה' ולהעמידו באור רצוי וחשוב…"
"כך בעת נישואי בנו הצעיר, בסעודת שבת ה'שבע ברכות' נשא דברי ברכה סב הכלה, שהפליג בדברים על מעלת לימוד חומש עם פירוש אור החיים הקדוש, והשיח את כאבו על כך שרבים מבני התורה אינם זוכים לנהוג בלימוד זה של האוה"ח שהוא מספרי היסוד. אחרי דקות אחדות כאשר נתבקש חותני לדרוש, פתח לאלתר בציטוט מן הזכרון של דברי אור החיים הקדוש על פרשת השבוע… בהמשך, אף נשא דברים ארוכים מאוצרות אדמו"רי בית גור, ה'בית ישראל' וה'פני מנחם', לשמחת לבב סב הכלה והדודים, חסידי גור, והמה יושבים ומתמוגגים… כך, בידיעותיו הנרחבות ובהתבטלותו לרצון איש ואיש, ידע תמיד למצוא מסילות ולדבר את מה שיעשה טוב לשני על הלב…"
פעם אחת ניגשתי למרן זצוק"ל לקבל ברכה ושאלני איפה אני לומד, ובאותה דקה לא שמעתי את שאלתו ושאלתי את מרן מה שאל, חשב כנראה שאני מתבייש בישיבה שבה אני לומד ומיד שינה את שאלתו והתחיל לברכני בפנים מחייכות מטוב לב. ואחר כך אמר לי: "דע לך! שהישיבה שאתה לומד בה היא הישיבה הכי טובה שיכולה להיות בעולם…" ואז הוסיף, "…בשבילך!" – –
רגעים של עונג צרוף הניכר במוחשיות על פני רבינו, היו בעת שקיבל לידיו ספר חדש
רגעים של עונג צרוף הניכר במוחשיות על פני רבינו, היו בעת שקיבל לידיו ספר חדש שיצא לאור עולם, פרי תנובת עמלם של מבחר הברואים – צורבי דרבנן ותלמידי חכמים. כי על כן רגשי אהבת התורה ואהבת הבריות ניצתו אז יחדיו, והמה משתלבים לכדי אבוקות אש של שמחה עילאית כפולה.
בשורה טובה של ממש ראה וחש רבי משה מרדכי – ראשית כל – בעצם הופעתו של ספר חידושי תורה. באהבת התורה הטהורה היוקדת בו, עיניו מביעות גיל לנוכח החזיון המרנין הזה, של מעיין נוסף מדברי תורה המפכים בעולם. כך כאשר נלהבת רוחו לשמע ידיעה על הוצאת ספר חדש של גאון מדורות קודמים, וכך גם המידה כלפי מחבר צעיר בן זמננו – ממהר היה לשלוח לקנות את הספר, להביא ברכה אל ביתו. ארונות הספרים שגדשו את קירות חדרו לכל אורכם עמוסים זה מכבר, אף בחדרי הבית הנוספים בצבצו מדפים וארוניות, אבל הצמאון לכל דבר חידוש בתורה הרחבה מני ים כה גדול הוא, כמשלי חז"ל על דגים שבים שכל טיפה וטיפה שנופלת עליהם "הרי הם מקבלים אותה בצמאון כפי שלא טעמו טעם מים מימיהם"…
"נשלחתי פעם אל רבי משה מרדכי למסור לידיו ספר חדש", סיפר פלוני, "ויצאתי נפעם מן ההתלהבות שאחזה בו ומעוצמת ההודאה הכנה על השמחה הגדלה שגרמתי לו. לא היתה כאן כוונה של נתינת עידוד על החיבור, שכן ידע הוא יפה שאינני המחבר… היתה זו שמחה פנימית על ריבוי התורה בעולם".
עלעל בספר ושמח כ"כ וכמעט רקד עם הספר וחבקו ונשקו
על זאת נוספה ונצטרפה, כאמור, אהבתו הנפשית לתופשי התורה, הוגיה ועמליה, מקשטיה ומפאריה מחברי הספרים.
– והמה מעידים, כי בשעה שנטל רבי משה מרדכי את הספר בשתי ידיו, הקריבו והצמידו ברטט של רגשות-קודש אל פיו, ואזי הטביע עליו נשיקה רותחת מנשיקות פיו… חשו המה את אותה הנשיקה כאילו היא מצטלצלת על פניהם, וגל סוחף של הערכה, חיזוק ועידוד, עשה את דרכו אל תוככי ליבם…
הנני כותב סיפור שאירע לפני שנים רבות, בהיותי אברך צעיר ממש, חיברתי ספר על מסכת יבמות והבאתי להגאון זצ"ל. נכנסתי לביתו והיה אז באמצע שיחת טלפון בענין חשוב, הנחתי הספר על השולחן, ואז רמז לי לשבת, וברמיזה הוא שואל אותי אם הספר הזה אני חיברתי, והשבתי שכן, ואז הוא כ"כ שמח עם הספר חיבקו ונישקו, ומיד שסיים השיחת טלפון, שוב עלעל בספר ושמח כ"כ וכמעט רקד עם הספר וחבקו ונשקו וגפפו והיה זה נורא לראות איך הוא שמח בספר חידו"ת.
אח"כ אמר לי שזה כ"כ שמחה ותענוג שאברכים עמלים בתורה, וקצת התאונן באותה הזדמנות על שיש אברכים עוסקים בדברים קלים, ונתן לי דוגמא (ואיני רוצה לפרט), במקום להתעסק בהלכות ועניינים חמורים יותר, ועוד דיבר איזה דברים.
ומיד אח"כ שלף מכיסו 500 שקל, ונתן לי, (על הספר או סתם כך). וכן הוציא ספר פניני רבינו אבי עזרי שחיבר אז, ונתנו לי, וכמה חיזוק שאבנו מזה בגדול אהבתו לתורה, פלא פלאות!
כמובן שאחר שראינו אהבתו לתורה באהבה רחימאית כזו המשכתי להתייעץ עמו באיזה דברים והיה מאזין ומקשיב, ממש פלא שעם אהבתו לתורה ועם תקיפותו היה מטה אוזן כמו אב רחמן ונתקיים בו תורת חסד על לשונו.
תורה "לשמה" כפשוטו, וללא חיפוש אחר משרות, ואחר כבוד ושאר דברים בטלים.
אמר לי אביך שהוא צריך עשרה ספרים… נו, וכי לא ידעתי שאין לו צורך בעשרה ספרים
אחד הביטויים להערכה פנימית זו, הפגין כאמור רבינו בתשלום שהיה מעניק למחבר הספר סכום הגון ברוחב לב… לא אחת אף אהיה מגדיל ומבקש ממנו כמה ספרים נוספים, תוך שהוא משלשל לידיו מחיר מלא. את ספרים חילק לאחרים או לבי כנסת, לרוב אהבת ושמחת התורה שלו – וכמובן לגודל הזכות שראה לעצמו לעודד את המחבר ולשמחו.
"בעת שזכיתי להדפיס את ספרי מנחת מרדכי", שח רבי מרדכי קרטמן זצ"ל לאחד מבני רבינו, "אמר לי אביך שהוא צריך עשרה ספרים… נו, וכי לא ידעתי שאין לו צורך בעשרה ספרים, אלא מאי שהוא חפץ לעודדני ולשלם לי מחיר גבוה, אבל עדיין לא הבנתי. יקח נא ספר ויתכבד לשלם מחיר כפול עשר, ולמה לו לקחת עשרה ספרים… אבל מיד אחרי שהבאתי לו את הספרים, ותחושה נפלאה של סיפוק פשטה בי על כך שמכרתי עשרה ספרים, ההבנתי פתאום את עומק כוונתו וטוב לבו המופלג עשרת מונים, ברצותו לתת לי גם את ההרגשה הטובה ביותר…".
תלמיד חכם נודע שזכה לעשות אזניים לתורתו של אחד מגאוני הדורות, קיבל מידי רבינו צ'יק נקוב על סך נכבד בשתי הפעמים שהוציא לאור והביא כרך נוסף מן הסדרה. לתמיהתו הגלויה על מה זאת, השיב רבינו מיניה וביה: – על שעות העבודה הרבות, הן איש לא שילם לך!…
(מתוך הספר רבי משה מרדכי)