במשך השנים ארוכות היה יהודה גור הממונה על הרבנות מטעם משרד הדתות. בוקר אחד הופתע גור לראות בפתח, את ראש הישיבה שבה למד בעבר, ישיבת מיר, רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, מבקש להיכנס לפגישה אצל תלמידו מן העבר הרחוק.
"מה בקשתו של ראש הישיבה – ותעש?" שאל ברוב הכנעה.
ראש הישיבה התיישב וסיפר על עיר שכוחה בצפון הארץ, ומגדל העמק שמה. "כבר שנתיים יש שם מהפכה יהודית רוחנית עמוקה, והגיע הזמן להכתיר שם רב".
"ואת מי מציע ראש הישיבה?" שאל גור.
"את מי שעומד מאחורי כל הפעילות הזו, הרב יצחק דוד גרוסמן", עונה ראש הישיבה.
היו אלו הימים שלאחר מלחמת ששת הימים בתשכ"ז. באחת מישיבותיה החליטה מועצת גדולי התורה להקים מתיבתות עבור ילדי הפריפריה, המסיימים את חוק לימודם במוסדות שעל ידי החינוך העצמאי. אבי ז"ל, שהיה מזכיר מועצת גדולי התורה באותם ימים, ביקשני ליטול על עצמי את הקמת המתיבתא בירושלים.
זכיתי להימנות לדבר מצוה ולהיות בין מייסדי המתיבתא, ששכן בבנין מוסדות "זוויעהל" בשכונת בית ישראל בירושלים, מוסר עצמי עבור התלמידים ומשמש להם כאב ומורה דרך.
זמן־מה לאחר מכן הוקמה "התנועה להפצת תורה" על ידי הרב אלעזר קוגל, חתנו של "אבי האסירים", הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל. מטרתה היתה לשלוח אברכים להפיץ תורה בערי הצפון והדרום.
רבי אשר סופר נבחר להקים רשת תורנית יהודית בצפון. הרב סופר שהיה מקורבו של מורי ורבי מלעלוב זצוק"ל, נכנס לקודש פנימה להתייעץ עמו. הרבי מלעלוב הרים את עיניו הטהורות, ואמר לו: "לך למגדל העמק; ור' יצחק דוד יתלווה אליך".
ההפתעה היתה גדולה. "לך עמו", פקד הרבי כשנכנסתי לחדרו, "ותסייע בעדו להפיץ 'יידישקייט' במקום".
המצב במגדל העמק היה נורא מבחינה חברתית ומבחינה יהודית. לאחר הלימודים בכולל התגייסתי להקים רשת שיעורי ערב לנוער המנותק וקראתי לה "מגדל אור". העמק, אמרתי בליבי, הוא חושך. בעמק צריך להכניס אור.
תוך זמן קצר התחוללה מהפכה של ממש. עם תום השנה הראשונה לפעילותנו שלחנו עשרות תלמידים למוסדות תורה ולישיבות קדושות.
ביום בהיר נקראתי לעמוד מול מרן הרב אלישיב, רבי אליעזר גולדשמידט ורבי בצלאל ז'ולטי זכרונם לברכה. ביראת כבוד עמדתי לפני הרבנים, והם העמידו אותי על הצורך בהקמת הדור על תילו, ופסקו עלי ליטול על עצמי את משרת הרבנות במגדל העמק.
באותם ימים לא היה קל לבחור רב חרדי; וכששמע על כך ראש ישיבת מיר, קם מיוזמתו ופעל להסדרת הענין.
בטקס קבלת הפנים שנערך לכבודי השתתפו גדולי ישראל. בראש הבימה המיוחדת שהוקמה לכבוד האירוע עמד הרב ז'ולטי ונשא מדברותיו. הוא קרא את דברי הכתוב בפרשת נשא, ולבני קהת לא נתן, כי עבודת הקדש עליהם, בכתף ישאו. כלומר: העגלות למשא המשכן לא ניתנו בידי בני קהת נשאי הארון, אלא הם נצטוו לשאת את משא הקודש בכתף.
"וכל כך למה? שאל הרב ז'ולטי ועינו נצצו, "וכי למה לא להקל על בני קהת? אלא שכשמגיעה עבודת הקודש, אל תחפש להקל על עצמך, אל תקל ראש במלאכה, אלא הטה את כתפיך ולך במסירות נפש למטרה.
"חז"ל אומרים במסכת סוטה", המשיך הרב, שלימים ישמש כרבה של ירושלים, "מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה 'זמירות' שנאמר: זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי. אמר לו הקב"ה: דברי תורה, שכתוב בהן התעיף עינך בו ואיננו, אתה קרוא אותן זמירות הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב ולבני קהת לא נתן, כי עבודת הקודש וגו'. ואיהו אתייה בעגלתא (דוד טעה כשהורה לשאת את ארון ה' בעגלה במקום על הכתפיים, וכתוצאה מכך מת עוזא כשנגע בארון).
"לכאורה מה השייכות והקשר בין הדברים? אלא כך אמרו לו לדוד: הנך קורא לדברי תורה זמירות? והלא התורה צריכה להיות בדחילו ורחימו, בעול תורה. תורה אינה זמירות, דבר שבא בנקל. ומידה כנגד מידה – בזה נכשל, שנשא את הארון בעגלות, פעולה המסמלת את נשיאת התורה בקלות.
"אנו עומדים בימים שלפני קבלת התורה", אמר הרב ז'ולטי. "מחד גיסא מצינו בתורה את הציווי של בכתף ישאו, ומאידך אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני שמואל ב, פרק ה רמז קמב) כי 'הארון נושא את נושאיו' – ללמדנו שהארון נושא את נושאיו כשאתה נותן את הכתף. כשאתה מוסר נפשך בשביל התורה, אתה זוכה לסגולת הארון ה'נושא את נושאיו'.
"וזו עבודתו של רב בישראל, שנותן את הכתף שלו ונושא את משא העם", סיים הרב ז'ולטי לקול תשואות ההמון.
כבר באותם ימים הייתי בידידות נפלאה עם מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, שחיבבני כאב לבן.
כשנתיים לאחר הכתרתי, בשנת תשל"ב, הופיע גאון ישראל והדרו במגדל העמק להנחת אבן הפינה של מוסדות "מגדל אור". הוא ניגש אלי, הביט על מאות התלמידים ואמר בקול את מה שכולם חשבו: "עזבת את ירושלים, את החסידים, את המשפחה; שמעת בקול חכמים והגעת לכאן במסירות נפש. לכן זכית להקים מוסדות, מאות תלמידים ההולכים בדרך ה', ולהיות מגדל אור לכל העולם".
ואז הוסיף משפט, שלא רבים הבינו את הקשרו: "עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו".
(מתוך הספר 'אור השבת')
