סימן תלג /// סעיף ו 1
- אומר השו"ע שמקום שיש שם חמץ ודאי אלא שזה מקום שהבהמות יכולים לאכול אותו, כגון רפת או לול או חצר שמצויים בו עופות, צריך לבדוק אותו מחמץ, משום שאין ספק מוציא מידי ודאי, אמנם אם זה מקום שיש ספק האם יש שם חמץ, לא צריך לבודוקו, ואילו הרמ"א חולק ואומר שאפילו אם יש שם ודאי חמץ לא צריך לבודוקו,
ולהלכה אומר המ"ב שהסכימו האחרונים שלחצר שלו אסור לזרוק חמץ מלכתחילה על דעת שהעופות או הבהמות יאכלוהו, ואפילו בדיעבד אם הוא שם שם אותם הוא צריך לבדוק אותו, אבל ברה"ר או במקום שהוא מופקר לרבים, מותר להשליך שם את החמץ ולהפקירו קודם זמן איסורו, ואם לא אכלוהו העורבים ונשאר אחרי זמן איסורו, זה לא איכפת לנו משום שזה יצא מרשותו ודומה למוכר לגוי קודם זמן איסורו.
- ונחלקו הפוסקים מה הדין בחמץ ודאי ששמו שם לפני פסח, ובסמוך לפסח הוא נשמר שלא יכנס לשם חמץ, דדעת המ"א שכל שלושים יום קודם הפסח אנו מעמידים שמסתמא אכלו את החמץ, ולא צריכים לבדוק, אמנם המקור חיים כותב שגם מה ששם חמץ קודם ליל י"ד זה לא מצריך בדיקה, ולקמן המ"ב סתם כהמקור חיים, ואילו כאן בשעה"צ הוא הביא רק את המ"א.
- לעניין מה שמותר לאדם לזרוק חמץ ברה"ר ולהפקירו קודם זמן איסורו, כתב המ"ב לקמן שהוא צריך להפקירו בפיו, ובשעת ההפקר לא תהיה דעתו לחזור ולזכות בו לאחר הפסח.