אני יכול להעיד, שבמשך כל השנים הללו, הוא מעולם לא הגיש לי חשבונית אחת בודדת על פחית שתיה או על חבילת ופלים. אמרתי לו: "ר' ירחמיאל! למה אתה לא קונה משהו לשתות, כשאתה מכתת רגלים ומסתובב בארץ ובעולם? אתה יוצא לדרך ימים שלמים מבית לבית וממוסד למוסד, אתה לא צריך לשתות? לאכול? למה אתה לא קונה לעצמך משהו? זה לא בריא ככה!"… אבל הוא לא שעה לדברי…

יעקב א. לוסטיגמן

בשבוע שעבר הבאנו את חציה של השיחה המרתקת שקיימנו עם הרב חיים פוקס, מי שהיה חברו הקרוב ושותפו הנאמן של הגאון רבי ירחמיאל קראם זצ"ל, במשך יותר מיובל שנים, של פעילות בלתי פוסקת בקירוב יהודים לאביהם שבשמים, ופעילות ענפה מאוד של זיכוי הרבים, והעמדת הדת על תילה ברחבי ארץ הקודש, ובמיוחד באזור הדרום.

הרב פוקס תיאר בשיחה, את הגוונים הרבים באישיות של הרב קראם, שידע בכל עת לצאת לפעילות שונה, ייחודית לאותה העת ולאותו המקום, ובכל פעם חתר בכל דרך אפשרית כדי להשיג את המטרה אחת והיחידה: לקרב עוד יהודי לאביו שבשמים.

"אני עצמי הייתי מנהל עבור הרב קראם את הנושא הכספי", מספר הרב פוקס, "לכל אורך 50 השנה האחרונות, כולל בתקופה האחרונה".

"לא היה לו חשבון בנק פרטי, כלומר היה חשבון בנק שהיה רשום על שמו, אבל דרך החשבון הזה היו מתגלגלים כספי צדקה רבים ל'קרן עזרה לתלמידים', לכוללים, לפעילויות השונות, הכל היה באותו חשבון, ואני הייתי מנהל את הרישום של ההוצאות וההכנסות, כדי שלא יתערבבו הכספים הפרטיים והציבוריים, וכן שלא ילכו כספים שהוקצו לפעילות אחת ו'יתבזבזו' על פעילות אחרת.

"אני יכול להעיד, שבמשך כל השנים הללו, הוא מעולם לא הגיש לי חשבונית אחת בודדת על פחית שתיה או על חבילת ופלים. אמרתי לו: 'ר' ירחמיאל! למה אתה לא קונה משהו לשתות, כשאתה מכתת רגלים ומסתובב בארץ ובעולם? אתה יוצא לדרך ימים שלמים, מטייל בדרום מבית לבית וממוסד למוסד, אתה לא צריך לשתות? לאכול? למה אתה לא קונה לעצמך משהו? זה לא בריא ככה!'…

"אבל הוא לא שעה לדברי, הוא טען שממילא הוא פוגש אנשים ומבקר משפחות, ולכן תמיד יש לו כוס מים וגם מגישים לו פרי או מאפה, ולכן הוא לא צריך לקנות לעצמו שום דבר על חשבון כספי הצדקה…

"מצד שני, הוא לא היה חוסך בהוצאות כשזה היה לטובת אחרים. כשהיו פעילים שהיו צריכים דרבון – הוא ידע להוציא כסף, לקנות לבחורי הישיבות בגדים, לדאוג לכל מה שצריך. כשהיו צריכים להכין נער לקראת מבחן קבלה לישיבה, ור' ירחמיאל ידע שהוא צריך אברך, שילמד אתו באופן פרטי במשך כמה שבועות, כדי להתכונן למבחן כראוי – הוא לא היה מהסס.

"כך בכל נושא. כסף לא היה שיקול, הוא תמיד ידע לגייס עוד אם צריך, אבל על עצמו – הוא לא רצה להוציא כלום!".

הדבר הבולט ביותר שהיה באישיותו, היא שלא הניח ידו מכל דבר של מצוה.

"היה זה לקראת חג הפסח. באו לר' ירחמיאל ההורים של אותם ילדים, שהוא עצמו שכנע אותם לשלוח אותם למתיבתות, וטענה כבדה בפיהם.

"'אמרת שהילדים שלנו יכבדו אותנו יותר, אם יקבלו חינוך תורני. הם באמת מכבדים אותנו אבל מרחוק…'

"'מה זאת אומרת?', שאל הרב קראם, 'הם לא באים לבקר בבית?'. ההורים השיבו שהם דווקא כן באים, אבל רק בשאר ימות השנה. הם לא מוכנים לבוא לחג הפסח. הם רוצים להישאר בישיבות ובמתיבתות, כי הכשרות בבית ההורים בחג הפסח לא מספיקה עבורם.

"הטענה של הילדים היתה מאוד חזקה. באשדוד ובכל אזור הדרום – לא היה אפשר אז להשיג מצות בכשרות מהודרת. מצות של 'העדה החרדית' היו רק מצות הלפרין, והיו צריכים לנסוע לירושלים כדי לקנות. כך גם מוצרים אחרים, תבלינים כשרים לפסח – הם לא שמעו על זה שם בדרום. לא היה דבר כזה ממרח שוקולד כשר לפסח, הדברים הכי בסיסיים – לא היו.

"הרב קראם חשב קצת ואמר להורים: 'מה הבעיה? תקנו כשר לפסח! אתם לא מצליחים להשיג? אני אמכור לכם!'.

"וכך הוא החליט שתפקידו הוא להביא מוצרים כשרים לעם שבשדות. הוא פתח חנות מיוחדת לחג הפסח, שנודדת בכל רחבי הדרום, והתחיל למכור מצות, סוכר, מלח, תבלינים, ממרחים, כל מה שהיה להשיג בהשגחת בד"ץ 'העדה החרדית' או בהכשרים מעולים. הוא קנה בכמויות גדולות ומכר לכל דורש בלי להרוויח שקל, הכל לשם שמיים.

"ברגע שהוא פתח באשדוד, הגיעו מאשקלון ואמרו לו, 'מה איתנו? גם אנחנו שלחנו ילדים למתיבתות!'… הוא התחיל לעשות משלוחים לכל הדרום, פתח סניפים של החנות והיה מוכר מוצרים כשרים לפסח, כשלשם כך הוא הפעיל מתנדבים רבים, שארגנו והפעילו את המערך, שנסעו והביאו ולקחו והעבירו סחורה…

"סיפר לי השבוע חבר באשדוד, שפעם ר' ירחמיאל שלח אותו בערב פסח  לדימונה, עם קופסה של שניים וחצי קילו מצות הלפרין, למשפחה שלא הצליחה להשיג מצות בכשרות מהודרת!

"באחת הפעמים נגמרה לו הסחורה, והיה צורך להביא בדחיפות עוד סחורה מירושלים. הוא לקח את הטנדר ונסע לירושלים, העמיס עליו סחורה חדשה וחזר לאשדוד באישון ליל.

"באותה העת לא היה את כביש 7 כמובן. נסעו משער הגיא לצומת שמשון, לצומת נחשון, וממנו עד צומת מסמיה (צומת ראם) בכביש 3, ומשם חזרה צפונה בכביש 40 עד צומת כנות לכיוון אשדוד…

"יודעי דבר ידעו, שאפשר לקצר את הדרך דרך מושב בית חלקיה, והרב קראם היה מיודעי דבר. הוא חצה את המושב, ובכביש שבין קיבוץ 'חפץ חיים' לצומת 'חפץ חיים', כביש צר ומפותל שנמשך כמה קילומטרים עם סיבובים חדים, שם בתוך החושך והשממה – נתקע הטנדר…

"הוא עוד לא הספיק לצאת ולבדוק מה הבעיה, ופתאום נעצר מאחוריו ג'יפ, בו נוהג חבר טוב שלו, הרה"ג ר' שמואל דוד מרזל זצ"ל, שהיה אז פעיל צעיר ונמרץ כמוהו. הם חיברו כבלים, הטעינו חשמל במצבר של הטנדר, וכעבור כמה דקות המשיך הרב קראם בדרכו. הסייעתא דשמיא היתה כל כך מוחשית, כי הכביש ההוא היה שמם באותה תקופה, יכולת לעמוד שם שעות בלי לפגוש נפש חיה.

"זאת רק דוגמה אחת מיני רבות, לצורת ההתנהלות של הרב קראם. הוא עשה כל מה שנדרש ממנו, פתח מכולת, נסע לירושלים, עשה כל דבר אפשרי כדי לסייע. ומשמים העניקו לו עזרה מיוחדת להצליח בכל דרכיו באופן על טבעי.

"אבל המאפיין הבולט ביותר היה, שהרב קראם אף פעם לא נח על זרי הדפנה. הוא תמיד חיפש איפה אפשר לעשות עוד, איפה אפשר להוסיף, לייצר עוד פעילות, להרבות עוד לימוד תורה, לפתוח עוד כולל, להקים עוד שיעור, לייסד עוד ישיבה. הוא כל הזמן חיפש להוסיף ולהוסיף.

"גם אחרי שכבר החזיר בתשובה אלפי יהודים, והציל אותם מחיי הפקר לחיי תורה ויראת שמים, הוא עדיין רצה שהילדים בבית הכנסת שלו ילמדו עוד רבע שעה בערב, למרות שהם ילדים טהורים, יראים ושלמים מבתים חרדיים שעתידם במוסדות תורניים, גם עליהם הוא רצה להשפיע שילמדו עוד קצת, שיוסיפו עוד זכויות, הוא לא הניח מידיו שום הזדמנות של ריבוי לימוד התורה וזיכוי הרבים.

"כך למשל, בשנים הראשונות הוא ראה שביבנה יש מקום לפעילות תורנית חזקה יותר. הוא מצא שם קבוצה של בחורים מעולי פרס, שלמדו חשמלאות בשעות אחר הצהרים. הלך והקים להם כולל ערב, דאג שיגיעו כל יום שלושה-ארבעה אברכים מאשדוד, וילמדו איתם. מהפעילות הזאת לבדה יצאו כמה וכמה משפחות חרדיות. אני מכיר את המשפחות הללו, הבחורים של אז הפכו לאבות וסבים, יש להם כבר נינים ראשונים, ומשפחות גדולות ההולכות בדרך התורה והיראה, רק בזכות אותה פעילות.

"היה ביבנה גם פעיל מקומי, שעבד כמורה בבית ספר של החינוך העצמאי. יהודי עם לב חם מאוד שגם רצה להרבות בזיכוי הרבים, אבל לא היה לו מימון. הרב קראם היה דואג למימון"…

ישיבות 'בין הזמנים' הראשונות

"ביום מן הימים, הבריק הרב קראם עם רעיון חדש", ממשיך הרב פוקס בשטף הסיפורים. "היה זה כשראשוני תלמידי המתיבתות הגיעו לחופשת 'בין הזמנים'.

"היו לומדים חצי יום במתכונת ישיבתית רגילה, ובחצי היום השני היו פעילויות פעמיים-שלוש בשבוע, עם אטרקציות, בריכות וכל מיני סוגים של פעילות, ובסוף 'בין הזמנים' עשו טיול גדול לצפון, עם הליכה בנחלים וכו'.

"מאות בחורים היו משתתפים, והם היו צריכים ללכת לישון מוקדם, כדי להגיע בבוקר לישיבת 'בין הזמנים', ובערב היו עייפים אחרי הפעילות. ככה הוא החזיק אותם, ורבים מהם מודים בפה מלא, שהם 'נשארו בלימוד' רק בזכות אותם קעמפים מיוחדים, שהיה הרב קראם עורך בשנים ההן.

"כשלא היה כסף, הוא היה יוצא לגיוס כספים, בארץ ובעולם. בימי הפורים הוא היה לוקח את האקורדיון שלו, עם כמה מהילדים שלו ושלנו. ומכניסת הפורים ועד צאתו, בשני ימי הפורים, הוא היה 'חורש' את ירושלים ובני ברק. משפחות היו מחכות לו, והוא היה מגייס סכומים גדולים למימון הפעילות. ככה בכל שנה, היו יהודים רבים שידעו לשמור לו מראש סכומי כסף נאים, כי העריכו אותו, וידעו עד כמה גדולים מעשיו וכמה כבירה הפעילות שלו.

"אבל מעניין לציין, שלמרות שהוא היה עם לב כזה ענק, אהב כל יהודי באשר הוא, את כולם הוא חיבק וקירב לדרך התורה והמצוות, לא ראה באף אדם כמישהו שהוא נמוך מדי – ובכל זאת הוא אף פעם לא ירד אליהם, אלא תמיד העלה אותם אליו.

"הוא הרי היה יתום מגיל קטן מאוד. אביו ר' יעקב ליבר הי"ד, נהרג מרסיס של פגז ירדני שפגע בו במלחמת השחרור, כשחילק חלב לאנשים שהיו במקלטים תוך מסירות נפש כפשוטו.

"כאשר הוזמן הרב קראם פעמים רבות, לשאת דברים בכינוסים בתקופת ימי הזיכרון במקומות שונים, הוא היה מגיע, ואומר את מה שהוא רצה להשמיע, לא את מה שהם רצו לשמוע. הוא לא התבייש לעמוד בפני קהל שאינו חרדי בכלל, ולזעוק חמס על חילולי השבת והפריצות… הוא לא היסס לעמוד שם, ולנזוף בהם על כך שהם רוצים לגייס את לומדי התורה לצבא, ובכך לשמוט את הקרקע מתחת סלע קיומו של העם היהודי. הוא לא נשא להם פנים ולא חשש מפני איש!

"גם במאבקים על צביונה של שכונת 'הר נוף' בירושלים – יכלו לראות את זה, וגם בכל נושא אחר. הוא היה הולך למרפאת שיניים, נכנס פנימה, אוסף את כל העיתונים הלא ראויים שמפוזרים שם עבור קהל הממתינים, זורק את הכל לפח, ובמקום זה שם עיתונים כשרים, או ספרים תורניים קלים לקריאה ולימוד… אלו היו פעולות שגרתיות אצלו, זה לא היה משהו חריג בסדר היום שלו.

"אבל כאמור, הוא היה אדם עדין, אוהב ישראל, בעל לב רחום וחנון. כשהוא שלח נער ללמוד בישיבה, הוא היה עוקב לוודא שטוב לו בישיבה. ברגע שהבחור הסתדר – הפסיק הרב קראם לעקוב. הוא לא חיפש את הסיפוק שבהצלחה, אלא את הדאגה לכך שאכן תהיה הצלחה. הוא המציא את המושג הזה של טיפול בבוגרי כיתות ח'. קודם כל הייתה זו דאגה, שבסיום היסודי יעברו ללמוד בישיבה קטנה. לא כל ההורים שיתפו פעולה, ולא כל הבחורים הצעירים היו מוכנים לכך. הרב ירחמיאל עבר במשך השנה בכל כיתות ח' בבתי הספר של ה'חינוך העצמאי', ולא חסך שום מאמץ להביא אותם לישיבות קטנות. ואחרי שנכנסו לישיבה, לוודא שהם מסתדרים… הוא היה ממייסדי 'פרויקט טורונטו', והיה לו חלק בכל הפעילות של זיכוי הרבים במשך שנים רבות".

גאון בתורה, גאון בהתמדה

"אחרי שסיפרתי את כל הדברים האלו", אומר הרב פוקס, "חשוב לי להדגיש ואני רוצה שתפרסמו בהבלטה, שהרב קראם לא רק היה עסקן מזהיר, לא רק לוחם ללא מורא, לא רק מגדולי מזכי הרבים בדורו, אלא גם תלמיד חכם עצום, ומתמיד בסדר גודל נדיר במיוחד.

"זכיתי להיות חברו הקרוב, מאז אותו יום שישי בישיבה ועד סוף חייו. אחרי חתונתו, כשגר באשדוד במשך כמה שנים, למדנו יחד בסדר שלישי. זה היה תענוג ללמוד אתו, איזה ידע, איזו חשיבה, איזו התמדה!

"המשפחות שלנו הן כמו משפחה אחת, עד כדי כך היינו קרובים. כאשר עבר לגור בירושלים, והמשיך לבוא להיות בישיבה ביום הכיפורים, היה מתארח אצלי. היתה לו 'חזקה' לגשת בישיבה לפני התיבה ל'שיר היחוד' ושיר של יום ביום הכיפורים. המנהג בפוניבז' וכך גם בגרודנא, שאומרים את 'שיר הייחוד' בלילה אחרי ערבית, ובבוקר לפני התפילה אומרים שוב את 'שיר הייחוד' של אותו יום ו'אנעים זמירות'. היו בחורים רבים שהיו מזרזים את עצמם לקום מוקדם, ולהגיע לתפילה לפני הזמן, רק כדי שלא יפספסו את האמירה הנעימה של הרב קראם.

"בכל אופן, כשהיה מגיע יהודי כמו הרב קראם לישיבה, כמובן שהבחורים התענגו על כל רגע במחיצתו, וכך בלילי יום הכיפורים הוא תמיד היה נשאר בבית המדרש אחרי התפילה, משוחח עם בחורים רבים שהתקבצו סביבו, מדבר איתם על גודל השעה, על הדברים שאפשר להשיג ביום הכיפורים, ובכלל על השמחה בקיום המצוות, ועל אימת הדין שצריכה להיות בלבבות ביום הכיפורים.

"היו פעמים שהוא היה מגיע לישון רק בשעה אחת בלילה. כשקמתי בשעה 5:00 כדי להתחיל להתארגן לתפילה, הוא כבר היה יושב ושקוע בלימוד, אני לא יודע כמה זמן הוא ישן בכלל…

"הוא היה מוכר בעיקר כדרשן, אבל הוא מסר גם המון שיעורים עיוניים בהלכה, שיעורים שהקליט בטלפון ושמסר בפני קהל, וכן כתב מאמרים תורניים רציניים מאוד.

"היה לו ידע מופלא גם בהלכות פחות מצויות ופחות ידועות בזמנינו, כמו הלכות תרומות ומעשרות, הלכות 'שביעית' ועוד. לא פעם הייתי אומר לו איזה דבר הלכה או דבר תורה, והוא היה מוסיף עלי כהנה וכנה ציטוטים מכל מקומות ספרים, שתלמידי חכמים מן השורה לא מגיעים אליהם, כי באמת היה ר' ירחמיאל גדול בתורה.

"לא בכדי זכה רבי ירחמיאל להערכה רבה מאת רבותיו. אומרים שמרן הגרא"מ שך זצ"ל אמר, שהוא מקנא בעולם הבא של ר' ירחמיאל. בעיני ראיתי את החביבות העצומה שהפגין הרב שך כלפיו בכל הזדמנות.

"אני זוכר שפעם תבעו אותנו, את ר' ירחמיאל ואותי ל'דין תורה' אצל הרב שך. היו כמה עסקנים שכעסו על פעילות מסוימת שעשינו, כי סייענו לאיזה גורם בזיכוי הרבים וזה היה נגד את האינטרס שלהם, ולמרות שגם הם מצדם עשו זאת מתוך רצון להיטיב ולצורך זיכוי הרבים, הרב שך פסק לטובתנו, ואמר שהפעילות של ר' ירחמיאל חשובה יותר מכל דבר אחר.

"בתקופה בה גר באשדוד, כאברך צעיר, התגורר הרב קראם זצ"ל באותו הבניין יחד עם ראשי הישיבה הגאון רבי דב צבי קרלנשטיין זצ"ל, ויבלחט"א הגאון רבי צבי דרבקין שליט"א. ראש הישיבה הרב קרלנשטיין זצ"ל תמיד היה אומר, שהוא שמח להיות שכנו של ר' ירחמיאל קראם, ושהוא מתפלל לקב"ה שיזכהו להיות שכן של הרב קראם גם בעולם הבא!"…