אחד מחשובי מרביצי התורה והמשפיעים בירושלים, עובד ה' נלהב ומיוחד במינו, היה הגאון החסיד רבי נטע ציינוירט זצ"ל. מקורביו העידו כי לא עבר עליו יום אחד בחייו שלא דיבר או הזכיר בכיסופין והמיית לב את ענין הגאולה. כל שיגו ושיחו, תקוותו ותפילתו היו לזכות ולראות בעיניו את ביאת משיח צדקנו, את ירושלים חוזרת לתפארתה ואת בית המקדש עומד על מכונו.
רבי נטע היה חי באמונה תמידית וחושית, כי בכל רגע ורגע נתון עלול המשיח לבוא, ובשל כך יש צורך להתכונן לבואו כל העת, והיה מסתובב מידי ערב פסח נרעש, כיצד יתכן שאנשים טורחים ויגעים כל כך הרבה בשביל החג, לרכוש את צרכיו, לנקות בחורים ובסדקים, ולא עולה על דעתם לרכוש 'שעפסלאך' (כבשים) עבור קרבן פסח…
בתקופה זו היה רבי נטע משתף את כל מכיריו בדאגתו הכנה; "מה יהיה אם משיח יבוא סמוך לפסח ממש? כיצד נשיג בפתע פתאום כל כך הרבה כבשים שיספיקו עבור כל כלל ישראל?". לצורך כך הוא פנה אל ידידו הטוב שסחר עם בעלי עסקים בחוץ לארץ, שיברר אם דרכם יהיה ניתן להשיג כמות גדולה של כבשים ברגע האחרון…
פעם נכנס הביתה בערב פסח, וקרא בהתלהבות לבני הבית: "שמעתי כי השנה יש גידול מזהיר בענף הכבשים בטורקיה, וכבר דיברתי עם סוחר שיזמין סך הגון של כבשים, שיהיה די לכל עם ישראל". הוא האמין כך בלב שלם!
אחד השכנים שהיה ברשותו מחסן גדול סיפר, כי מידי שנה היה פונה אליו רבי נטע כשבועיים לפני החג, וקובע עימו מחיר דמי שכירות למחסן, במידה ויצטרך לשכור את המחסן בערב פסח כדי לאחסן בו את הכבשים…
בשיא הפשטות, הרצינות וטהרת הלב!
פעם פגש רבי נטע את אחד מבני משפחתו, יוצא ממאפיית מצות בערב פסח כשחבילת מצות בידו, מתהלך שמח ופניו קורנות מאושר. פנה אליו רבי נטע ואמר לו בחיוך: "נקווה כי בעזרת השם בפסח לא תוכל לאכול את המצות הללו, ותאלץ לאכול מצות אחרות".
הלה נבהל לרגע, ולא הצליח לרדת לסוף דעתו. הוא הרהר לעצמו מדוע רבי נטע מאחל לי איחולים מן הסוג הזה, הרי כל כך הרבה טרחתי ועמלתי על המצות שיהיו מהדרין מן המהדרין, ומדוע שלא נאכל מהן בפסח?
אולם רבי נטע הרגיעו, והסביר לו בנועם את כוונת דבריו: "מקווים אנו בכל הלב, שבפסח זה הקרב ובא נזכה להקריב קרבן פסח בטהרה, והלוא אז נצטרך גם לאכול עם הקרבן כזית מצה טהורה, וכיום שאנו טמאי מתים המצות נטמאו, לכן נהיה מוכרחים לאפות מצות אחרות – טהורות".
בעל המעשה סיים את סיפורו בחיוך: "אם הייתי מתבונן באותו הרגע, כי רבי נטע הוא זה שמדבר איתי, לא הייתי נבהל מלכתחילה, הייתי מקשר מיד כי מן הסתם דבריו מכוונים למשהו שנוגע לצפיית הגאולה…".
אני נזכר, כי כעין זה שמעתי פעם מידידי הגאון רבי דן שרביט שליט"א, מרבני אחוזת ברכפלד, כי בחודש ניסן תשמ"ח, הוא קיבל טלפון מרבו הגאון הצדיק רבי נתן מאיר ויכטפויגל זצ"ל, משגיח ישיבת לייקווד, ובו ביקש ממנו ברצינות תהומית, לפנות בשליחותו אל מקורבו הגאון רבי ליב היימן זצ"ל, רב בית הכנסת הגר"א בבית וגן בירושלים, ולבקש ממנו אם יוכל לדאוג עבורו לכבש בלי מום, שיעמוד מוכן ומוזמן לקרבן פסח, אם יבוא משיח סמוך לחג ממש…
בימים אלו שכלל ישראל עתידין להיגאל בהם, דמותם הגדולה של אותם מאמינים עומדת למול עינינו. הם מהווים עבורנו סמל ודוגמא מהי ציפיה בכל הלב לגאולה. כיצד מאמינים באמונה חושית בביאת משיח, וחיים לאורה ביום יום!
רגע לפני שהמלך יחזור לארמונו
הגאון הצדיק המקובל רבי אשר זליג מרגליות זצ"ל, מביא מנהג מעניין שנהג רבו, הגאון הצדיק רבי אברהם שמחה הורביץ זצ"ל, רבה של העיר בארנוב בגאליציה, בעל ה'חמרא טבא', שכך נהגו אבותיו ורבותיו הקדושים, לגלות את המצות על השולחן בסעודה האחרונה של שביעי של פסח.
רבי אברהם שמחה הסביר את פשר המנהג על פי משל נפלא:
משל למלך גדול שֶׁמָלַך ביד רמה על מדינות רבות, וביום מן הימים שלח להודיע לאחת ממדינותיו המרוחקות והעניות, כי בעוד שבועות ספורים הוא יופיע בהדרו בשערי מדינתם לביקור בן שבוע ימים, בליווי פמלייה כבודה של שרים ונכבדים.
הודעתו הדרמטית של המלך הכתה גלים בכל רבדי הציבור השונים במדינה. היה זה ביקור היסטורי בכל קנה מידה, שכן מאז עלה המלך הנערץ על כס מלכותו לא זכו תושבי העיר לביקורו הרם. לכן למרות הדחקות הכלכלית הנוראה ממנה סבלה המדינה, נכנסו ראשי ופרנסי המדינה לכוננות שיא; השווקים קושטו, הסימטאות צוחצחו ומורקו, הבתים ופינות הנוי הוברקו, שלטים סגנוניים נמתחו מצד לצד ברחובות קריה, בצפיה דרוכה לקראת הביקור החשוב.
המארגנים ישבו ודנו בפרוטרוט כיצד יראה כל מהלך הביקור, ותיאמו לוח זמנים צפוף לכל יום ויום, ולכל שעה ושעה; תוכננה מעמד קבלת פנים מרשימה ואירועים המוניים שיכבדו ויצדיעו למלך. הוכן טרקלין מפואר בו יתאכסן המלך ופמלייתו. הכל במטרה שהמלך יחוש רצוי, אהוב ומוערך במדינתם.
במהלך ההכנות קם אחד מראשי הקהל והציע את דעתו בפני המארגנים, כי היות ומרבית אזרחי המדינה סובלים ממצוקה כלכלית קשה המעיבה על שמחתם, ראוי להעמיד את אחד מנכבדי העיר שיגש למלך מיד עם היכנסו לעיר, ויתאר באוזניו את המצוקה הגדולה אליה נקלעה המדינה. "זוהי הזדמנות פז לשתף את המלך במה שעובר עלינו בשיחה בין אישית, בלא אמצעי, כך אולי יתרשם המלך בכנות הדברים וְיֵעָנֶה לעמוד לימיננו בשיפור המצב" – טען.
אולם הפִּקחים שבהם דחו את הצעתו על הסף, וטענו כי אין זה ראוי שמיד עם כניסתו של המלך לעיר כבר יגרמו לו צער ועגמת נפש. צעד זה מסוגל להעכיר את מצב רוחו, ועלול לפגוע בכבודו. הרי המלך רגיל להתארח במדינות גדולות ולהתקבל בסבר פנים יפות, ובודאי לא יאהב קבלת פנים מן הסוג הזה. על כן נמנו וגמרו, כי מפני כבוד המלכות מוכרחים הם להתאמץ ולהסתיר את יגונם וצערם מעיני המלך, למרות הקושי שבדבר.
בהגיע היום המיוחל, יצאו ההמונים אל שערי העיר לקבל את פני המלך ברוב פאר והדר. לקול צלילי זמר, תופים ומחולות ניגשו ראשי המדינה ללחוץ את ידיו בחום ובלבביות, כשהקהל כולו מריע ותוקע כמקובל באירועי מלכות טכסיים. המלך רווה רוב נחת ועונג לשהות במחיצתם במשך כל השבוע, ולחוש את נאמנותם והערכתם הגדולה כלפיו.
בסוף השבוע כשהביקור בא אל קיצו, וכבר שם המלך פעמיו חזרה אל ארמונו, לפתע הופיעו לפניו אחדים מראשי המדינה, ופתחו בתחינה ובקשה: "אדוננו המלך ירום הודו! אין בפינו מילים לתאר את גודל מצוקת מדינתנו, ועוצם הצער והיגון העוטף את מרבית תושבנו. אמנם בכל מהלך הביקור התאמצנו לכסות זאת, בכדי לא לפגוע בכבודו וברגשותיו של המלך, אך כעת שהמלך עומד לעזוב אותנו, מציגים אנו בפניו את העובדות כמות שהן, ומגלים לו את כל האמת המתרחשת כאן מאחורי הקלעים, בתקווה שיבין אל ליבנו, ויעתר לסייע לנו כמיטב יכולתו".
לאחר ביקור כה מכובד ומרומם, ברור שאכן האזין המלך לדבריהם ברוב קשב, ותחינתם נגעה לליבו. מיד ציוה לשרי הכלכלה לטפל בענין ביסודיות, להפחית את המיסים ותשלומי הארנונה, ולהעניק תקציב חירום גבוה מאוצרותיו לטובת המדינה, עד שתצליח להתייצב מבחינה כלכלית.
הנמשל, הטעים רבי אברהם שמחה, הוא כך:
מלך מלכי המלכים ציוה אותנו לחגוג את חג הפסח כהלכתו, ככל מצוותיו ודקדוקיו, והנה למרות שדלפה נפשנו מתוגה, משפלות מצבנו בגלות המרה שאנו שרויים בו, הרי שמפני כבודו יתברך מקפידים אנו לכסות בליל החג את לחם העוני, המרמז על שפלותנו ודחקנו, ומשתדלים לקיים את רצונו יתברך בשמחה ובשלימות. לנהוג מנהג בני חורין, להעמיד פנים שוחקות ולשמוח עם המצוות בטוב לבב.
אבל בסעודה האחרונה בשביעי של פסח, עת בו אנו נפרדים מהחג הקדוש, שהיא בחינת פרידה מביקורו של מלך מלכי המלכים במעוננו, אז כבר איננו מסוגלים יותר להתאפק. מגלים אנו את לחם העוני שהסתרנו במהלך כל הביקור, ומשתפכים לפניו בתחינה: ראה נא בענינו וריבה ריבנו וגאלנו מהרה למען שמך! אמנם במהלך החג הסרנו מעלינו את עיצבון הרוח ועבדנו אותך בשמחה, אבל האמת היא כי אנו מצויים במצוקה קשה, לחם עוני משביע את רעבוננו, ואנו לי-ה ועינינו לי-ה שיגאלנו ברוב רחמיו וחסדיו.
לאחר ימים כה נשגבים של רוממות, של השתעבדות להשם יתברך, של הכרה במלכותו וגבורתו, כשרואה המלך, מלכו של עולם, את היותנו בנים ועבדים נאמנים לו, חבוקים ודבוקים בתורתו הקדושה, המקיימים את מצוותיו למרות מצוקתנו הגדולה, אין הוא יכול להתעלם מלפדות מחכי קץ ישועתו, ויחיש במהרה לגאלנו גאולה שלמה, גאולת הגוף והנפש.
יהי רצון שיתקבלו תפילתנו ותחנוננו: "מלך רחמן רחם עלינו, טוב ומטיב הדרש לנו. שובה אלינו בהמון רחמיך, בגלל אבות שעשו רצונך. בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך על מכונו, והראנו בבנינו, ושמחנו בתיקונו, והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם. והשב ישראל לנויהם", במהרה בימינו אמן.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')