יעקב א. לוסטיגמן
"למען תספר… את אשר התעללתי במצרים"
בהמשך לפרסום בגיליון ערב פסח, של השיחה המרתקת שקיימנו עם הסופר הרב שמעון טיקוצקי הי"ו, אנו שבים עם חלקה השני של השיחה, בו הוא חושף טפח וטפחיים מאומנות הכתיבה של סיפורי צדיקים וסיפורים בכלל, ועל המקורות מהם הוא שואב את הסיפורים שלו.
- "אתה לא חושש שסופו של דבר יגיע זמן בו ייגמרו לך הסיפורים?", אנו שואלים אותו. "האם לא חולפת בראשך המחשבה, שאולי יום אחד לא תוכל לספק את הסחורה הנדרשת ממך?"
"זה הפחד העמוק ביותר שנמצא בלבו של כל סופר", משיב הרב טיקוצקי, "הפחד הזה קיים תמיד, והוא מה שגורם לי להיות דרוך ולחפש סיפורים בכל פינה. זה תורם לפריון הכתיבה שלי, בלי ספק.
"מצד שני אני יודע בוודאות שהקב"ה יעזור לי ושבסוף אמצא סיפור. יש לי כבר ניסיון של כמה שנים, ואני רואה ממש השגחה פרטית מופלאה בכל שבוע מחדש, כשהסיפורים מגיעים אלי בדרכים פלאיות ממש.
"לא פעם הסיפורים גם מגיעים אלי בלי שאצטרך לטרוח בכלל. למשל באחד השבועות האחרונים כתבתי סיפור על הרבי מסקולען זצוק"ל. יצר איתי קשר יהודי, שאמר לי שהוא שמע סיפור יפה מהנכד של הרבי מסקולען, והחליט שסיפור כזה חייב להתפרסם. הוא קישר אותי עם הנכד של הרבי, המתגורר בארה"ב, וממנו שמעתי את הסיפור המיוחד כל כך, בלי שהייתי צריך לחפש נפל לידי סיפור מדהים, מכלי ראשון, כפרי בשל ומוכן לכתיבה".
- לפעמים אתה גם ממציא סיפורים, או שתמיד מדובר בסיפורים אמיתיים עם מקור מוסמך?
"צריך להפריד בין סיפורי צדיקים לסיפורים בדיוניים, זה סוג אחר של ספרות, ואסור לערבב ביניהן חלילה וחלילה. כשאני כותב סיפורי צדיקים, אני מחפש את המקור הכי אותנטי, נצמד לעובדות ולא נותן בכלל מקום להמצאות חלילה וחלילה.
"סיפורים בדיוניים יש להם מקום, זאת אומנות בפני עצמה, ולצערי לא התברכתי בכישרון המצאה פורה במיוחד. יצא לי במשך השנים להמציא כמה סיפורים בודדים, וגם כתבתי אותם ופרסמתי במקומות המתאימים להם, אבל אני מאוד מתקשה במלאכה הזאת, ומתמקד יותר בכתיבת סיפורי צדיקים שבהם כאמור אני מקפיד מאוד על אמינות ואותנטיות.
"ובכלל, כתיבת סיפור זאת מלאכה לא פשוטה, והיא אינה דומה לכתיבה של שום דבר אחר, לא מאמר או כתיבת מגזין או כל דבר אחר, זאת מלאכה מאוד מורכבת ומאוד רגישה, כל מילה שקולה ומדודה, וכל פרט שנכנס או לא נכנס לסיפור, זאת החלטה שצריך לקבל במהלך כתיבתו".
- כבר קרה שהצלת סיפורים מסכנת הכחדה? סיפורים שאם לא היית שומע אותם מהאדם הנכון ומעלה אותם על הכתב, הם היו נעלמים לבלי שוב?
"זכיתי להציל כמה סיפורים מסכנת הכחדה, ואני אספר כאן בקצרה אחד מהם. היתה תקופה שעסקתי רבות בסיפורו של תלמוד התורה 'עץ חיים'. ריכזתי וכתבתי הרבה מאוד חומר לצורך ספר עתידי שאני מקווה שיתפרסם בקרוב, ושסוקר את ההיסטוריה של 'עץ חיים' בצורה מאוד ייחודית.
"כחלק מהעבודה התגלגלתי והתגלגלתי, עד שהגעתי לאחד מוותיקי הבוגרים של המוסד, הרה"ח רבי יהושע קמינצקי, יהודי ישיש שהיה בן למעלה מ-95 כשהכרתי אותו, וישבתי בביתו לראיין אותו ולשמוע מפיו על דמויות ההוד של 'עץ חיים', וגם על הווי והאווירה ששררה במקום.
"ר' יהושע היה יהודי מיוחד מאוד, למרות גילו המופלג הוא היה ערני וצלול כמו בחור צעיר, גם מצב הרוח שלו היה תמיד מצוין, ואפילו הגוף תפקד היטב, הלוואי על כל עם ישראל. הייתי אצלו כמה פעמים, ואחרי תקופה לא מבוטלת שבתי אליו לביקור נוסף, לצורך בירור של כמה פרטים אחרונים.
"הוא זכר אותי, הזמין אותי להיכנס לביתו שב'צפניה הקטנה' בירושלים, ולשבת עמו לשיחה נעימה. 'אתה הרי סופר', הוא אמר לי, 'אז אני רוצה שתשמע ממני סיפור על רבינו האור החיים הקדוש'…
"אני רגיל שאנשים מספרים לי סיפורים" מציין הרב טיקוצקי, "זה קורה הרבה, אבל ברוב הפעמים הסיפורים האלו לא עונים על הדרישות שלי, כי אני לא מחפש 'עובדות' יבשות, אלא סיפורים עם עלילה, עם מתח, עם סיומת מפתיעה, ובעיקר שיהיה בהם מסר מחזק. רוב הסיפורים לא עונים לכל ההגדרות הללו.
"אבל אני תמיד שומע את הסיפור, כי אולי, מי יודע, אולי באמת הסיפור הזה יהיה יוצא דופן ומיוחד במינו?
"על אחת כמה וכמה, כשהמספר הוא יהודי כזה ישיש וכל כך מיוחד. הוא היה אז בן 98 בערך. הטיתי אוזן וכמובן גם הקלטתי את השיחה.
"הסיפור שלו היה על כך שכשהוא היה צעיר לימים, יום אחד איבד לפתע את התחושה ברגל והפך לנכה. הלכו לרופאים, ניסו לעזור לו ולא הצליחו. והוא, ר' יהושע, שעבד במשרד הסעד והתפרנס בכבוד, הפך לפתע לשבר כלי, שכב במיטה מבוקר ועד ערב, ולא יכול היה לעבוד או אפילו לצאת לבית הכנסת.
"כך הוא שכב במיטה במשך תקופה, עד שהגיע ה'יארצייט' של רבינו ה'אור החיים' הקדוש, בט"ו תמוז. רעייתו שהיתה אשת חיל, נסעה להר הזיתים כדי להתפלל על הציון. היא התפללה מעמקי לבבה על בעלה שיזכה לרפואה שלמה, ולאחר מכן לקחה מטפחת, הניחה על מצבת הציון, והספיגה בה את השמן שניגר מהנרות הרבים שהדליקו אנשי ירושלים, שבאו לפקוד את הציון ביום ההילולא.
"לקחה האשה את המטפחת, הכניסה לתיקה, וכששבה הביתה הוציאה את המטפחת, ניגשה לבעלה וחבשה את רגלו במטפחת השומנית והמפויחת.
"לא עברה חצי שעה", סיפר לי ר' יהושע, "והתחלתי להרגיש את הרגל, התחושה התחילה לחזור! אחרי זמן מה הרגל התחילה להגיב, קצת הצלחתי להניע אצבעות, אחרי כמה ימים כבר יכולתי ללכת כמה פסיעות, ובשמחת תורה של השנה הבאה, קצת יותר משלושה חודשים לאחר מכן, כבר רקדתי בבית המדרש בהתלהבות גדולה, כאחד האדם!".
"כמובן שהוא שב גם לעבודה, והלך על רגליו כל ימי חייו בלי שום בעיה, בעיני ראיתי אותו הולך בהיותו בן 98… הסיפור שלו הועלה על הכתב, והתפרסם בשם 'משחה מהר הזיתים' בעיתון 'המבשר', ולאחר מכן גם בספר 'ותמיד נספר', שזכיתי להוציא לאור.
"זאת למשל דוגמא לסיפור יוצא דופן, שסיפר לי בעל המעשה עצמו. ולמרות שיש בעלי מספרים נפלאים במיוחד, אין כמו לשמוע את הסיפור מפיו של בעל המעשה עצמו, יש בסיפור הזה משהו מאוד מיוחד. אני זוכר היטב איך רבי יהושע תיאר לי את החריקות שחש ברגליו כשהתחיל לצעוד. 'טריק טראק', הוא המחיש…
"אגב, הסיפורים האלו גם זוכים לתגובות הנלהבות ביותר לאחר שהם מתפרסמים, כי גם הקוראים מרגישים בקריאתם את מה שאני מרגיש בכתיבתם".
- הזכרת את 'בעלי המספרים' בדרך, סביר להניח שאתה לא הסופר היחיד שמנסה לדלות מהם סיפורים, ובכל זאת, אתה צריך להביא סיפורים מקוריים ולא מוכרים… זאת משימה לא קלה…
"אם אני כבר יושב עם 'בעל מספר' אמיתי, הסיפורים זורמים, ואני צריך אחר כך לברור מביניהם ולמצוא את הסיפור שלי. זה מקור בלתי נדלה, וככל שה'בעל מספר' יותר מבוגר הוא מביא יותר סיפורים.
- איך התגובות שמגיעות לאחר מכן משפיעות עליך? אנשים בוודאי מגיבים הרבה לסיפורים המיוחדים האלו. לא כך?
"יש תגובות, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל תמיד יש תגובות. והאמת שאני שואב מהתגובות הרבה מאוד כח להמשך.
"בעבר כתבתי סיפור בשם 'שש שעות של תהילים', אותו שמעתי מפיו של החזן המפורסם, הרב חיים אליעזר הרשטיק, ושעוסק בגודל מעלת אמירת התהילים. הסיפור התפרסם לאחר מכן גם בספרי 'ותמיד נספר'.
"ביום מן הימים מתקשר אלי אברך מארה"ב, הוא ישראלי שנאלץ להגיע לקליבלנד לצורך טיפולים קשים, שנדרש לעבור מישהו מבני משפחתו. שם, בניכר, לבד בין הגויים בבית החולים, הוא מצא את הספר שלי. אין לי מושג איך הספר התגלגל עד שם, אבל זאת העובדה. הוא קרא את הספר מתחילתו ועד סופו, והסיפור על התהילים השפיע עליו במיוחד, ונתן לו חיזוק עצום. הוא סיפר לי שמכוחו של הסיפור הזה, הוא אמר אחר תהילים במשך שעות בהתלהבות גדולה.
"הדברים שלו העבירו בי צמרמורת. כשכתבתי את הסיפור ידעתי שהוא יחזק אנשים וייתן להם יותר חשק באמירת התהילים, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. מי יודע אם הסיפור הזה לא הביא לביטול רוע הגזירה, על ידי התהילים שאותו יהודי אמר אז בהשתפכות הנפש. לא זו אף זו, הספר הזה עדיין קיים, הוא נמצא בשוק נמכר בחנויות, וגם מונח בארונות הספרים בכל מיני מקומות, מי יודע כמה עוד אנשים יתחזקו בזכותו גם בשנים הבאות…
"זה מחדד את תחושת השליחות ומעצים אותה, וזה גם מגדיל את האחריות הכבדה המונחת על כתפי בבואי לכתוב סיפור, כי באמת… לכל סיפור יש כתובת!".