חירות וביטחון
הרב נועם לב
במהלך חייו, מרגיש האדם לעיתים שהוא נהנה מחירות רק לכאורה. האדם עשוי להרגיש כבול למספר רב של גורמים – הוא כבול לקהילה בה הוא חי, למקום עבודתו, לצרכים הפיזיים והבריאותיים שלו וכן הלאה.
למרות זאת, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז) – האדם מחויב להרגיש בעצמו שהוא בן חורין, שלא ישכח את הרגשת החירות, ואם מרגיש האדם שהוא משועבד, חובה עליו להשתחרר מהרגשה זו, לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים – ולהרגיש את היציאה משיעבוד לחירות
אבל כיצד ירגיש האדם בכל הכבילויות שמלוות את חייו, שלמרות הכול הוא בן חירות?
תשובה לכך ניתן למצוא לדעתי בפרשת בשלח ביציאת מצרים בפסוק: "דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות" (שמות יד,ב). מהו אותו מקום הנקרא פי החירות? רש"י שם מבאר: "פי החירות הוא פיתום, ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו שם בני חורין".
לפי רש"י, שמו של פי החירות ניתן לו "עכשיו", משום ששם נעשו עכשיו בני ישראל בני חורין. אך הסבר זה לכאורה תמוה, שכן מוקדם יותר באותו פסוק ביאר רש"י שהגעתם לפי החירות הייתה ביום השלישי לצאתם ממצרים. יוצא אם כן שהם לא נעשו בני חורין עכשיו, אלא כמה ימים קודם לכן ביציאתם ממצרים!
נראה לי שניתן ללמוד מכאן שיעור חשוב בדרך היציאה של האדם משיעבוד לחירות אמיתית: כל עוד בני ישראל ברחו ממצרים, קשה לומר עליהם שהם בני חורין, שכן בזמן הבריחה, הפחד שלהם ממצרים גרם להם להרגיש עדיין משועבדים, לפחות מבחינה תודעתית.
כיצד הם יכולים להשתחרר מתודעת העבדות ולהרגיש חירות אמיתית? השחרור הזה קורה דווקא ביום השלישי, שבו נצטוו בני ישראל: "דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת", דהיינו: עליהם לשוב על עקבותיהם, וללכת דווקא לכיוון המצרים מהם הם כל כך חוששים. החזרה לכיוון המצרים נוטעת בהם ביטחון בקב"ה – אין להם מה לחשוש מהמצרים, הקב"ה שומר עליהם, ולכן הם יכולים ואף מחויבים להפסיק לברוח, והם אפילו יכולים ומחויבים לחזור על עקבותיהם ולהתקרב לכיוון המצרים.
מכאן נלמד: כדי שאדם יוכל להרגיש חירות אמיתית, עליו להגביר את הביטחון שהוא בוטח בקב"ה, ולדעת שבכל דרכיו הוא ביד הקב"ה. כך הוא יפסיק להרגיש ברדיפה מתמדת אחר אמצעים שונים להשגת מטרות גשמיות, הוא יבין שהוא אינו משועבד דווקא לאמצעים מסוימים, וכך הוא ירגיש חירות אמיתית.