מעשה:
לפני כמה שנים צדה את עיניו של אברך מתושבי לייקווד מודעה בבית כנסת מקומי. על השולחן הסמוך נערמו ספרים שונים שאנשים שכחו במקום, והגבאי מודיע שכל ספר שלא יינטל עד תאריך פלוני יהפוך להפקר, וכל הרוצה יבוא וייטול.
כחובב ספרים מושבע, וגם כמי שאין הפרוטה מצויה בכיסו, מיהר לסקור את ההיצע וגילה עשרות ספרים שבהחלט היה חפץ בהם… רשם לעצמו בלוח השנה את התאריך ועזב את המקום.
ככל שהתקרב היום המיוחל עלצה נפשו מהשלל… אך יום אחד לפני התאריך חשב לעצמו: הן אמת שלפי ההלכה מותר לי לקחת מאותם ספרים [שמעמדם ההלכתי היה כהפקר], אבל אני לא רוצה ליהנות מספר שאדם הצטער עליו. יהודי פלוני, אברך פלמוני, השקיע כסף בספר, איבד אותו והצטער עליו – אז שאני אהנה ואקצור את פירות הצער הזה?
למעשה:
למחרת הגיע מיודענו להתפלל כהרגלו בשטיבלאך הידועים של סאטמאר ברחוב פורעסט. על המדף מול עיניו נח שם סידור קטן. הוא נטל אותו בחום, קירבו אל ליבו והעניק לו נשיקה הגונה…
חודשים ספורים קודם לכן נאבד לו הסידור היקר הזה. הוא לא היה יקר ממונית, כי אם רגשית. תפילות רבות השקיע בסידור הקטן הזה, שכה היה חביב עליו. יום אחד לאחר התפילה כאן בשטיבלאך שכח אותו במקום, ומאז נעלם כאילו בלעתו האדמה. מדי פעם היה עורך סיור בבית הכנסת, מגשש פה ושם, מנסה לאתר אותו – אך לשווא.
והבוקר, הסידור הזה בא לקראתו בהפרש של פחות מיממה מהחלטתו שלא ליהנות מספרים שאחרים הצטערו על אובדנם…
(הרב ישראל למברגר מוסף שב"ק ויגש תשע"ז)