"על כן תמצא מאמרי חכמינו זכרונם לברכה רבים, כולם בסגנון אחד מדמים העולם הזה למקום וזמן ההכנה, והעולם הבא למקום המנוחה ואכילת המוכן כבר, והוא מה שאמרו: העולם הזה דומה לפרוזדור" (מסילת ישרים פרק א).
שח הגאון רבי משולם דוד הלוי סולובייצ'יק זצוק"ל: "בירושלים, בדור הקודם, ניתן היה לראות דמויות של נקיי דעת, אנשים שלא היה להם כלום מן העוה"ז ועסקו כל ימיהם בתורה מתוך צדקות גדולה. זכורני את החברותא שהיתה בין ר' טודרוס הרשלר ז"ל ור' יודל הולצמן ז"ל, יהודים גאונים וצדיקים שחיו בפשטות מופלאה ובחיי דלות ועניות, וגדלו בתורה כל הימים כאשר אין מעניין אותם צרכיהם הגשמיים כלל ועיקר; ועוד דמויות כאלו שלא ראו במקומות אחרים, אנשים שאין להם מהעוה"ז כלום וחיים כל ימיהם בצדקות וביגיעה בתורה. כיום נשתנה הכל, וכל אחד צריך את כל הנוחיות ותענוגי העולם, ואיננו לומדים כדבעי לפי רוב הטובה הזו המזומנת לפתחנו. ומי יודע אם איננו בגדר רשעים המקבלים עולמם בחייהם לאכול בעוה"ז פרי מעשיהם. הלא כנגד כל הנאה שנהנה אדם בעוה"ז מנכים לו משכרו לעוה"ב. וכיצד בטוחים כ"כ שיישאר לנו משהו בעוה"ב אחרי כל מה שאנו לוקחים מהעולם הזה…
"לפני כשישים שנה [בשנת תש"ד] סיפר לי אחד מיושבי בית המדרש שבא אליו דודו מארצות הברית ורצה לקנות לו מקרר, ואמר לי שהוא מיאן בדבר ולא הסכים בשום אופן, שכן כל הנאה כאן בעוה"ז מנכה מהטוב הצפון לעוה"ב והוא אינו רוצה שיחסר לו שום דבר מהעוה"ב… כך חיו היהודים בדור הקודם, בהרגשה תמידית שכל דבר שנוטלים מהעוה"ז מקטין את העוה"ב וממילא לא רדפו כ"כ אחרי עוה"ז ולא הצטערו על כך שאין להם כ"כ עוה"ז. והמצב בדור הקודם היה, שלא היו אפילו דברים פשוטים.
"זכורני מבריסק שלא היה עדיין המושג של מים מהברז, אלא היה שואב מים שהיה שואב מהנהר ומחלק לכל בית בחבית שעמדה מחוץ לבית, ובחורף כשקמו בבוקר ורצו ליטול ידים היו צריכים לשבור הקרח מלמעלה כדי להגיע למים שלמטה, והמים הללו היו קרים כ"כ, שהרגישו שהם חותכים את הידים (כשסיפרו לראשונה על ענין הברזים, שיש בווינה ברז בקיר שיוצא ממנו מים, לא האמינו לזה). וכשרצו לשתות כוס תה, היתה קופסה קטנה עם ד' חורים מלמעלה, והכניסו למטה עצים והדליקו אותם והניחו מעליהם כלי עם המים שיתחממו, ובחורף העצים היו רטובים ועד שהצליחו לעשות את האש לקח הרבה זמן וגם הבית התמלא עשן. לעשות כוס תה לקח כעשרים דקות. לא היה בית הכסא בבית כמו שיש היום, רק בסוף החצר רחוק קצת מן הבית היתה איזו חפירה, ואפשר לתאר איזה מאוס היה זה, ובחורף היה פחד גדול ללכת לשם בשעות הלילה. ועם כל זה היו פניהם של האנשים צהובים ושמחים יותר ממה שהם כיום, עם כל השפע.
"וכן בביתנו לא הסכים מרן ז"ל להכניס מקרר, והשתמשו בבלוקים של קרח, עד שאירע מעשה שמחמתו הסכים לזה, שפעם אחת היו שבת ושבועות סמוכים זה לזה והחום היה גדול מאוד, והלכנו לחפש חתיכת קרח לשמור בה הדגים שיתקיימו לב' הימים, אבל כבר לא היה אפשר להשיג קרח והוצרכנו לנסוע לגבעת שאול שהיה שם בית חרושת של קרח, ורק סמוך לשבת השגנו איזו חתיכת קרח, אבל היא נמסה באמצע היום והאוכל לא נשאר בטריותו והתקלקל, ולא ידעו מזה, ולאחר שאכלו ממנו היה לכולם חולי מעיים. וכשראה מרן ז"ל שזה כבר יכול להביא לידי חולי הסכים להכניס לביתו מקרר חשמלי.
"וכן אופן הבישול אצל מרן ז"ל היה על פתיליה של נפט. והיה יהודי אחד שראה איך צריך לטרוח בכל פעם שמבשלים, הלך וקנה כירים של גז עם שלש להבות ונתנו למרן ז"ל במתנה, אולם מרן ז"ל לא הסכים להשתמש בו והעלה אותו אל הבוידעם והיה מונח שם עד יום פטירתו. ואמר לנו אז: דעו לכם כי כל הנאה יתירה כאן בעוה"ז מורידה ומנכה מהחלק הצפון לעוה"ב…
"ולא רק בדורות הקודמים, אלא אפילו בדור זה גופא אי אפשר להשוות בין בני התורה שלפני כמה עשרות שנים ובין בני התורה דהיום. זכורני שבשנים תש"י ואילך במשך כמה שנים היתה רוח של עליה בחורה ויראת שמים והבני תורה מאסו בעולם הזה ולמדו מתוך הדחק. הרבה בני תורה גרו בדירות עם מטבח משותף לכמה משפחות, וכן הנוחיות היו מחוץ לדירה, וכל השאיפה היתה לגדול בתורה ויראת שמים.
"באותן השנים הייתי פעם שליח להעביר כסף לאברך אחד שהיה גר בשוק של מאה שערים. הלכתי לדירתו והיא היתה ממש חורבה. המדרגות היו שבורות והדירה עצמה א"א בכלל לתאר, לא היתה לזה צורה של דירה. ורציתי למסור לו את הכסף – היה זה עשרים או שלושים לירות שטרלינג – והוא בשום אופן לא רצה לקבל ממני את הכסף ואמר שיש לו מספיק ואינו צריך, ולא הצלחתי לשכנעו בשום אופן והוצרכתי לחזור בלי למסור את הכסף. וכן היו הרבה בני תורה אז..
"סיפר לי אחד שלמד בברנוביץ, ששם לא היה חדר אוכל בישיבה אלא אכלו 'ימים', שבכל יום אכלו אצל בעה"ב אחר, והנ"ל הצליח לסדר כמה ימים בשבוע אבל ליומיים בשבוע לא היה לו סידור קבוע לאכילת 'ימים'. והנה יום אחד שאלו המשגיח הצדיק ר' ישראל יעקב לובסשאנסקי מה נשמע אתו ואיך הוא מסתדר, והבחור הנ"ל ענה לו שב"ה הכל בסדר מלבד זה ששני ימים אין לו איפה לאכול. כששמע זאת ר' ישראל יעקב, רקע ברגלו על הארץ וצעק: האם הישיבה נעשתה כדי לאכול 'ימים', או שהישיבה נעשתה ללמוד תורה?! והנה, ר' ישראל יעקב היה רחוק מלהיות אכזר, אלא שצעק כן כדי לחנך אותו שעיקר השהות בישיבה היא כדי ללמוד, ועליו להבין שכשנשאל 'מה נשמע אתו' הכוונה על עניני הלימוד והרוחניות, ולא היה לו לענות על ענין אכילה".
(מתוך שיעורי רבנו משולם דוד הלוי – על התורה)