"עשה לך תיבת עצי גופר"
אליעזר (לייזר) רוט
ידוע מה שמבארים המפרשים, מדוע נצרך נח לבנות את התיבה במשך 120 שנה. הרי גם אם בנייתה של תיבה גדולה כל כך, עם גרזן, מסור ופטיש מהווה מבצע מורכב שמצריך כמה שנים לביצועו, בוודאי ש-120 שנה זה משך זמן ארוך הרבה יותר מהנצרך להקמתה של תיבה.
אלא ההסבר הוא, שהקב"ה רצה שיהיה לכל באי עולם תמרור אזהרה, שידעו שצפוי לבוא מבול לעולם, אם הם לא ישפרו את מעשיהם.
לכאורה ההסבר הזה אינו מספק. הרי התיבה עמדה במקום מסוים, אולי בחצר ביתו של נח, אולי במגרש מיוחד שהוא רכש לשם כך מחוץ לעיר. כמה אנשים עברו על ידה? מאות, אולי אלפים בכל שנה. ומה לגבי אלו שגרים בעיר אחרת? ואלו שנמצאים מעבר לים?
התשובה היא, שבדיוק לשם כך היו זקוקים לטווח זמן של 120 שנה.
כך ישמעו בכל קצווי תבל שישנו אדם אחד, משונה, שבונה כבר 30 שנה ואפילו 40 שנה תיבה, כי הוא סבור שבעוד 80 שנה צפוי לבוא מבול על הארץ…
כך יעסקו בעניין, גם אחרי 60 שנה ואחרי 100 שנה, ויאמרו שלפי החשבון של אותו 'תמהוני', המבול יבוא בעוד עשרים שנה.
בכל העיתונים יסקרו את הסיפור הצבעוני, וכל האנושות כולה תעקוב בעניין רב אחרי האיש המוזר הזה, איך הוא עושה את ההכנות האחרונות.
למעשה, אנחנו רואים מפרשת נח, בכמה וכמה נקודות, שיש ציווי על האדם להשתדל להשפיע על סביבתו, לגרום לאנשים שישפרו את דרכיהם ויישרו את הדרך בה הם צועדים.
מנהג אוקראינה
במשך עשרות שנים עוסק הרה"ח רבי יוחנן בריזל בקירוב רחוקים, כשבין היתר הוא היה נוסע בחגים, הן בחגי תשרי והן בחג הפסח, לאוקראינה כדי לקרב תינוקות שנשבו לאביהם שבשמים.
בין לבין הוא משמש כגבאי צדקה, נודד בין בתי כנסת שונים, כדי לזכות יהודים במצוות צדקה. אבל יש לו ייחודיות מאוד מסוימת, בכל מקום שהוא מגיע, הוא לא רק מזכה יהודים במצוות צדקה, אלא גם מעלה חיוך על פניהם, מברך אותם מעומק הלב בשפע של ברכות שהוא מעתיר על ראשו של כל אחד שרק עובר על ידו, ומשרה סביבו אווירה של שמחה ויראת שמים.
בעלון 'לקראת שבת' של ערב חג הסוכות הבאנו שיחה מרתקת עם הרב בריזל, ובתוך אותה שיחה שמענו ממנו גם על קירוב רחוקים במובן הכי בסיסי של העניין.
"היה זה לפני כ-28 שנה. היהדות במדינות חבר העמים היתה ממש מחוקה. היו יהודים שמיהרו לעלות לארץ הקודש עם נפילת מסך הברזל, אבל רבים נשארו במקומותיהם, וחוץ מהעובדה שהם יהודים, לא היה להם שום מושג מה זה אומר. היינו צריכים להתחיל מאפס…
"היו שלוחים שעשו עבודת קודש, הגיעו ליהודים רבים, לקחו מהם פרטי קשר, התחילו להקים קהילות, לחבר יהודי ועוד יהודי, פתחו בתי כנסת, וכך לאט לאט החלה להתבצע עבודת נמלים קשה ומורכבת מאוד.
"באותה העת שלחו אותי לעשות את ראש השנה בעיר רובנא… הגעתי לשם, ומצאתי עיר שאין בה כמעט שמץ של יהדות. ובכל זאת, כמה עשרות יהודים באו לבית הכנסת, שימו כיפה ונעמדו להקשיב לתפילה. אני לא יודע כמה מהם נזהרו שלא לחלל את קדושת החג בעשיית מלאכה, אבל מי יכול להאשים אותם? תינוקות שנשבו במלוא מובן המילה.
"הבאנו להם מחזורים מתורגמים לרוסית, ואני עברתי לפני התיבה בכל התפילות, ממנחה של ערב ראש השנה שחל אז בימים חמישי ושישי, ועד מעריב של מוצאי שבת כעבור שלושה ימים…
"כמובן שבכזה מקום לא התפללתי בנוסח אליו הורגלתי בחצה"ק קרלין, וגם לא ה'וועלטס נוסח – הנוסח העממי. המצאתי נוסח תוך כדי, פצחתי בשירים, יצאתי בריקוד עם הציבור ב'נשמת', הפעלתי את הציבור… העיקר שיהיה מעניין, שיגרום להם קודם כל להתעניין מה אומרים ועל מה אנחנו מתפללים, ודבר שני, שירצו לבוא גם מחר…
"בכל אופן, אני זוכר שניגשתי לתפילת המנחה של ערב ראש השנה. אני מתחיל חזרת הש"ץ, ואומר "ברוך אתה '", עוצר, מחכה שיגידו 'ברוך הוא וברוך שמו'… אבל אף אחד לא עונה… חשבתי 'נו, אולי רוב הציבור לא סיים שמונה עשרה… או שאולי מנהג אוקראינה שלא לומר ברוך הוא וברוך שמו…' אבל אני רואה שגם ב'מגן אברהם' אף אחד לא עונה 'אמן', וגם לא ב'מודים' אין תגובה. כלום! אפס שיתוף פעולה עם הציבור…
"כשסיימתי מנחה, נפל לי האסימון. הם פשוט לא יודעים. לא לימדו אותם, לא הסבירו להם. רק אז קלטתי שבעצם כל הנוכחים נמצאים עכשיו בפעם הראשונה בחיים שלהם בבית הכנסת…
"אמרתי לעצמי, זה לא יכול להיות. יהודי שלא ענה 'אמן' כל ימי חייו? הייתכן??? נזכרתי במה שכתוב שצריכים לחנך את הילדים לומר 'אמן' מיד כשהם לומדים לדבר, כדי שיזכו על ידי זה לעולם הבא, אפילו שהם לא מבינים את המשמעות של המילה 'אמן'…
"החלטתי שאני עכשיו הולך להכניס כמה עשרות יהודים לעולם הבא. איך? אני מלמד אותם לומר 'אמן'.
"לקחתי את המתורגמן שלי, ואמרתי לו "תשאל אותם אם הם יודעים לומר 'אמן'". הוא שאל והם השיבו בשלילה. "אמרתי לו, תגיד להם שיחזרו אחרי "אמן! אמן! אמן!". הם חזרו אחרי כמה פעמים עד שראיתי שהמילה הזאת כבר שגורה על לשונם.
"עכשיו עליתי שלב… "בואו נעשה משחק. כשאני מרים את היד, אתם צועקים 'אמן'…". הם פרצו בצחוק. מי זה האיש המוזר הזה שרוצה לשחק כאלו משחקים עם אנשים מבוגרים. אבל למה לא?
"אני הרמתי את היד, והם צעקו 'אמן', עשיתי איתם כמה פעמים 'אימון על יבש', אני מרים יד והם מחזירים בעניית אמן, אחרי שכבר היינו בטוחים שאנחנו מבינים היטב זה את זה… יצאנו לדרך.
"אני רוצה לומר לכם, שכזה ראש השנה מרגש לא היה לי בכל שנות חיי. במשך כל ראש השנה הרמתי את היד והם ענו אמן ואני הרגשתי שהלב שלי מתרחב, זיכיתי את עשרות היהודים הללו בעוד מצוה, עוד אחת! אחחח! איזו זכות עצומה יש לי, איזו נחת רוח עצומה אני עושה עכשיו לבורא העולם. יהודים עונים אמן לראשונה בחייהם!".
ראשונה ואחרונה
"את תפילת המנחה של היום השני של ראש השנה, התפללנו קצת מוקדם והיה עוד חצי שעה בערך עד השקיעה…", ממשיך הרב בריזל להעלות זיכרונות מראש השנה ברובנא.
"שמחתי מאוד שזכיתי לתקוע בשופר ליהודים שרובם לא שמעו מעולם קול שופר. ישבתי שם עם אחד המתפללים שידע לדבר אידיש, ויצרתי היכרות. מה שלומך? איך קוראים לך, איפה אתה גר? יש לך ילדים???
"היהודי מספר לי שיש לו אשה, היא מאוד חולה. כבר תשע שנים לא ירדה מהמיטה. אמרתי לו… יש לך אשה בבית ולא סיפרת לי? בוא, ניקח שופר ונשמיע לה תקיעת שופר, לזכות אותה במצווה.
"היהודי צחק ואמר לי, "מה שופר? היא מאוד חולה, זה לא מעניין אותה עכשיו… מה תלך עכשיו עד הבית שלי, רבע שעה, כדי לתקוע בשופר???".
"התעקשתי אתו, אמרתי לו שאני לא מוותר. תפסתי אותו ביד והתחלנו ללכת. הוא הראה לי את הדרך אבל הוא מאוד לא התלהב מהרעיון.
"הגענו אליו הביתה, ומצאנו שם אשה שבאמת נראתה מאוד מאוד חולה… לא בזבזתי זמן, שקיעת החמה מתקרב ועוד מעט תיכנס השבת. תקעתי בשופר 100 תקיעות ברצף, בירכתי אותה בשנה טובה ומתוקה ומיהרתי לחזור לבית הכנסת.
"למחרת הגיע אלי אותו יהודי ובדמעות בעיניו הוא אמר לי "רבי, א דאנק", תודה רבה! שאלתי אותו על מה? הוא אומר לי, שבאת לתקוע בשופר בבית שלי, כדי שאשתי תשמע…
"שאלתי אותו, ר' יהודי… הרי אתמול לא רצית, אני הייתי צריך להכריח אותך ועכשיו אתה אומר תודה רבה???
"אמר לי אותו יהודי דבר נורא… "אשתי לא שמעה בחיים שלה קול שופר, ואני חושב שלא תהיה לה עוד הזדמנות לשמוע שופר בראש השנה. הרופאים לא אופטימיים לגבי המצב שלה, בדקות האחרונות שהיו לה לחיות בראש השנה, היא שמעה קול שופר. זאת מתנה מיוחדת".
"לצערי אכן היה כדבריו, ובראש השנה שלאחר מכן היא כבר לא היתה בין החיים. אבל הסיפור הזה חידד לי מאוד את נקודת המבט בכל הקשור לעיסוק עם קירוב רחוקים.
"פעמים רבות זכיתי לזכות יהודים לקיים מצווה בפעם הראשונה בחייהם. פעם ראשונה לענות 'אמן', פעם ראשונה לשמוע קידוש, פעם ראשונה לשמוע שופר, להניח תפילין, ללבוש ציצית ועוד ועוד…
"אבל היהודי הזה לימד אותי שיש גם 'פעם אחרונה'. לפעמים צריך לקחת בחשבון שזאת הפעם האחרונה שבה מישהו יזכה לשמוע שופר, להניח תפילין, לנענע בלולב או לומר 'ברכו את ה' המבורך'…
"אם זאת הפעם האחרונה, צריכים לעשות אותה בחיל וברעדה… איך אנחנו יכולים להתעלם ולעבור הלאה בלי לנסות להשפיע עליו שיזכה בכך?
היהודי הזה מרובנא לימד אותי שכך צריך להסתכל גם על מי שאנחנו עוברים לידו, מי שאנחנו מזכים אותו במצווה. אם אתה לא תשמיע לו עכשיו קול שופר, הוא יותר לא יזכה לכך… איך אתה יכול להתעלם מזה?".
השלב הבא
"אבל אני לא רוצה לעצור כאן", אומר הרב בריזל, "אני רוצה לקחת את זה צעד אחד נוסף קדימה, ואני אקדים לכך משל שמספרים…
"היה פעם בחור מבוגר, בן 45… עד גיל 30 עוד הציעו הצעות שידוכים, מגיל 30 לארבעים ההצעות הגיעו פעם או פעמיים בשנה, ובגיל 40 הוא כבר 'יצא מהשוק'… אף אחד לא מרים טלפון להציע הצעה. כלום.
"אותו בחור מבוגר, שמר על סדר יום רגיל, בא כל יום לבית הכנסת, התפלל שחרית, לאחר מכן קבע עיתים לתורה, הלך לעבוד בעבודה כלשהי, וכך הלאה.
"יום אחד הוא בא לבית הכנסת, וכשאמרו 'ויברך דוד', הוא התעצל לעמוד על רגליו. אחרי התפילה ניגש אליו אחד המתפללים ואומר לו: "הלו, שלוימי… למה לא עמדת ב'ויברך דוד', אתה לא יודע שכתוב בהלכה שצריכים לעמוד כשאומרים 'ויברך דוד'???
"ענה לו אותו בחור תושבה ניצחת, באידיש זה מצטלטל יותר טוב אומנם, אבל גם בלשון הקודש אפשר להבין: "כבר 25 שנה מאז שהגעתי לפרקי, אני יושב בדד, בלי אשה, ולא אמרת כלום… פעם אחת אני יושב ב'ויברך דוד', ומיד קפצת?!
"זה כמובן רק משל, אבל הנמשל מאוד מאוד ברור ומאוד נכון. אנחנו אוהבים לדאוג לרוחניות של הזולת, פחות מעניין אותנו הגשמיות שלו, וזאת טעות חמורה. אנחנו צריכים להתענין גם ברוחניות ועוד יותר בגשמיות.
"כלפי מה הדברים אמורים. אנשים נוסעים לכל קצווי תבל כדי לקרב יהודים לאביהם שבשמים. זה דבר עצום ונפלא כמובן, כמו שסיפרתי גם אני עשיתי את זה במשך עשרות שנים, הלוואי ואזכה להמשיך בכך גם הלאה.
"אבל כשאתה בדרך לזכות יהודים באוקראינה או בבלארוס בשמיעת קול שופר, אתה יכול על הדרך להשפיע טוב גם סביבך, בירושלים או בבני ברק, בביתר או באלעד.
"אני רוצה לתת דגש על נקודה מאוד מסוימת: התעניינות אצל הזולת…
"סיפר לי יהודי שהוא קיבל על עצמו קבלה טובה, כל פעם כשמגיע אורח לבית הכנסת שלו, מישהו לא מוכר, הוא ניגש אליו, לוחץ את ידו בחמימות ובברכת 'שלום עליכם', לעשות לו הרגשה טובה…
"אמרתי לו, זה דבר נפלא, כולם צריכים לעשות את זה, אבל יש לי שאלה… כמה אנשים יש שמתפללים בקביעות בבית הכנסת שלך, ושאף אחד לא ניגש אליהם אחרי התפילה לומר להם 'גוט שבת', ולשאול אותם איך עבר עליהם השבוע?
"כמה אנשים מתפללים בבית הכנסת שלך ויכולים לעבור ימים ואפילו שבועות שהם באו לבית הכנסת, התפללו, הלכו, חזרו התפללו הלכו שוב וכך במשך שבועות שלמים, ובמשך כל הזמן הזה אף אחד לא החליף איתם מילה, לא שאל אותם 'מה שלומך', לא חייך לעברם… אני בטוח שאם נתחיל לפקוח את העיניים ולהסתכל כל אחד סביבו, נגלה שהם רבים מספור, ואנחנו חייבים להתחזק בעניין, לגלות יחס לאנשים שסביבנו, להראות להם שהם חשובים למישהו בעולם, שיש להם מקום פה בעולם הזה. שהם לא סתם כמו רהיט מיותר שפשוט לאף אחד אין כח לגרור אותו החוצה מהבית ולכן נותנים להם בינתיים לתפוס לנו כסא בבית המדרש… חלילה וחס".
שבוע של דממה
"היום בבוקר", כך מספר לנו הרב בריזל, "הלכתי לאחד מבית הכנסת בירושלים, שאני מבקר בהם בקביעות לזכות אותם במצוות צדקה.
"כשאני מסתובב בבית הכנסת, אני גם עושה 'שמייח', אומר ווארטים מספר בדיחות, סיפורים מעניינים…
"אני אומר תמיד לאנשים שבעיקרון אני לא צריך שיתנו לי כסף בכלל. אני מגיע רק כדי לשמח אותם. אבל אם אני סתם יבוא לספר בדיחות, יגידו עלי שאני משוגע… אז אני גם מבקש מהם לתרום לצדקה, כדי שיקראו לי 'גבאי צדקה' ולא יחשבו אותי למשוגע…
"בקיצור, הלכתי לבית הכנסת, הגעתי לקראת סוף התפילה וכשסיימו 'עלינו לשבח' התחלתי את הסיבוב הקבוע, אני מברך כל אחד בשפע ברכות, עם רבים מהם כבר יש לי ממש קשר חברי, אני זוכר שסיפרו בפעם הקודמת על הילד המאושפז ועכשיו אני מברר מה שלומו ואם ברוך ה' הוא החלים וכדו'.
"ראיתי אחד עם פנים קצת נפולות… התחלתי לדבר אליו והוא ענה לי בחצי פה. השקעתי קצת 'אקסטרה' מאמץ עד שלבסוף הוא העלה חיוך על פניו.
"כשסיימתי את הסיבוב ניגש אלי אותו יהודי ואמר לי דבר שזעזע אותי מאוד: "הרב בריזל, אני רוצה שתדע שאני חייב לך הכרת הטוב גדולה". שאלתי אותו הייתכן? בסך הכל סיפרתי לך כמה בדיחות… לא צריך להגזים…
"אמר לי היהודי, כבר שבוע שלם שהוא לא החליף מילה עם אף אחד. אירע לו איזה מקרה של הפסד גדול, ומאז הוא שבור ורצוץ, הוא לא מצליח לפתוח את הפה ולדבר עם אנשים. אף אחד לא שם לב! כל הידידים שלו עברו על פניו, אמרו לו 'שלום', וכשהוא לא ענה להם, הם בכלל לא שמו לב שמשהו לא בסדר. המשיכו הלאה… זה רק החמיר את ההרגשה שלו. הוא שרוי בצער נורא, והחברים שלו אפילו לא שמים לב.
"אתה הראשון שהבחין בכך שאני לא מדבר ולא מחייך", הוא אמר לי, "הוצאת אותי מהבור החשוך הזה של העצב הנורא. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב, צחקתי, שמחתי, נכון שאני עדיין צריך להתמודד עם הקושי שיש לי, אבל לפחות אני נזכרתי איך מחייכים ואיך מדברים…".
קמצנים עצובים
מי שמרגיל את עצמו בכך, לשים לב לצער שעל פני השני ולהשתדל לשמח אותו, זוכה במתנה מופלאה. אני 'נפלתי' כמה פעמים לבתי כנסת של ציבורים אמידים ומבוססים אבל הם אינם אוהבים לתת צדקה לגבאי צדקה. אולי הם נותנים רק למוסדות המזוהים עם הקהילה שלהם, אולי הם בכלל לא נותנים. אני הסתובבתי שם ואנשים נתנו לי בפנים חמוצות כמה אגורות. סיימתי סיבוב וראיתי שיש לי ביד בקושי שני שקלים.
"החלטתי שאני אכבוש את בית הכנסת הזה… התחלתי לבוא לשם בקביעות. וכל פעם שהגעתי, סיפרתי בדיחות, וחילקתי ברכות בחינם לכל מי שביקש וגם למי שלא ביקש…
"בתחילה הם הסתכלו עלי כמו על איזה משוגע שנפל עליהם מהשמים. היום כשאני מגיע לשם הם כבר מחכים לי, שומרים לי את כספי המעשר וכדו'. הכנסתי להם שמחה בבית הכנסת. הם אנשים מבוססים, כולם מגיעים עם מכוניות יפות ומהודרות, אבל לא היה להם שמחה בבית הכנסת. זאת היתה קהילה דכאונית… נו, פלא שאנשים בכזה מצב נפשי לא רוצים לתת לאחרים? מי אתה בכלל שתדרוך להם על המרצפות היקרות של בית הכנסת המושקע שלהם???
"אבל אם הצלחת לשמח אותך, הלב שלהם נפתח, עכשיו זה כבר עולם אחר. יש שם אנשים שמתפללים בבית הכנסת במרחק של שני מטרים זה מזה כבר כמה שנים, ואני הייתי צריך לעשות ביניהם היכרות, כי כל אחד מהם היה שקוע בעצמו ולא שם לב שיש עוד מישהו סביבו.
"השמחה משחררת את כל החסמים ואת כל הבעיות, ולכן חשוב להשרות שמחה בכל מקום שאנחנו נמצאים. כי כמו הסיפור עם תקיעת השופר, כשאתה רואה יהודי ברחוב תשמח אותו… ובעזרת ה' הוא יחיה עוד רבות, נו… אדרבה, יהיו לך עוד הזדמנויות רבות לשמח אותו ולזכות במצווה יקרה וחשובה".
יהודי יקר מאוד
הרב בריזל הוא יהודי יקר.
עוד מהזמנים הקשים שלא היה פשוט לעסוק בפעילות יהודית בברית המועצות לשעבר הוא היה מהנחשונים.
החיוך שהוא מעלה לאנשים שווה כל הון דעלמא.
כתבה מרתקת על איש מרתק