הכוונות עליהן נלמד במאמר שלפנינו, אינן מיועדות בהכרח רק לאנשים רמי מעלה שיש להם עסק בנסתרות ובקבלה, אלו הן הכוונות הפשוטות המחוייבות על כל אחד ואחד, ואפילו נשים יכולות לקיים הנענועים בכוונות אלו.
אירע פעם שנכנסתי לבית מדרש חשוב של תלמידי חכמים העוסקים בקבלה, וראיתי שהרוחות שם סוערות וגועשות, בררתי על מה ולמה המהומה, אמרו לי שזה עתה שמעו על אחד הסמינרים שמלמדים שם את התלמידות כוונות וייחודים גבוהים שעליהן לכוון בשעת הנענועים, ועל זה יצא קצפם, שהרי אמרו כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות. עניתי ואמרתי להם, איני יודע מדוע צריכים ללמד כוונות עמוקות, די להם אם ילמדו אותם את הכוונות הפשוטות, שאלו הן כוונות שכל אחד ואחת יכולים לכוון וצריכים לכוון, וזה מטרת הנענועים.
אך טרם ניכנס לבאר ענין הנענועים, יש לנו להקדים כמה דברים גדולים שמלמד אותנו הרמב״ן ביסוד כל המצוות. וזה לשונו בסוף פרשת בא:
"אנחנו בריותיו של הקב״ה"
״וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין ק-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים – זהו שיהיה לבני האדם מקום, יתקבצו ויודו לק-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו!״.
למדנו מהרמב״ן דבר נורא, בשביל מה אנחנו צריכים בית כנסת, מה המטרה בזה שאנו עושים מקום שמתקבצים כולם יחד ובאים להתפלל? המטרה היא: שבאים כולם יחד ומפרסמים את המציאות הפשוטה שאנחנו בריותיו של הקב״ה, פשוטו כמשמעו! אנחנו לא נמצאים כאן בעולם מאז ומתמיד, אלא מישהו ברא אותנו, מישהו יצר אותנו, אנחנו הבריות שלו!
לפעמים אדם יכול להתהלך כאן בעולם מתוך תחושה שהוא נמצא כאן כבר אלפי שנים… אדם חי חמישים שנה פה בעולם, והוא לא זוכר שלפני חמישים ואחת שנים הוא לא היה כאן, עד שהקב״ה החליט לברוא אותו, ואז הוא נברא. הוא יציר כפיו של הקב״ה. וזה אומר הרמב״ן, שההכרה הזו היא תכלית בתי הכנסיות, שמתקבצים שם בני אדם ומפרסמים ואומרים: בריותיך אנחנו. וזה גם תכלית כל המצוות כולן, שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו! שנודה להקב״ה על זה שהוא ברא אותנו, זה לא מובן מאליו מה שאנחנו כאן, ואנו צריכים להודות לו על זה.
לפעמים קל יותר להרגיש את זה על תינוק קטן שזה עתה נולד. זכורני כיצד לאחר שנולד אחד מנכדיי ובא התינוק עם אמו לשהות בביתנו, לקחתי אותו בידי והתחלתי לשבח את הבורא עולם על שהוא ברא כזו ברייה נפלאה, הרי לפני זמן קצר לא היית כלל בעולם, והנה הקב״ה ברא אותך ויצר אותך!
ככל שמתבוננים יותר ויותר בפלא העצום הזה, כך חודרת ההבנה וההכרה הזו אל תוך הלב. וכדוגמה, נעמיד נגד עינינו את הציור המופלא של כל הגידים והוורידים שיש באדם, הלוא זו מערכת אינסטלציה משוכללת מאין כמותה, צינורות ע״ג צינורות המעבירים את הדם בדיוק למקומות הנכונים, מהצינור העבה מתפרדים ויוצאים הרבה צינורות דקים יותר, ומהם יוצאים עוד ועוד צינורות, לכל אחד יש תפקיד ומטרה בגוף האדם, זה מטרתו להוציא את הדם מהלב וזה מטרתו להוליכו לידיים, וזה לרגליים, וכן הלאה לכל אברי האדם. מי הוא האינסטלטור המקצועי הזה, שהצליח לתכנן ולשרטט מערכת כה סבוכה? וכי יכולים אנו לחשוב שלפתע פתאום ארע הדבר שנוצרה המערכת הזו מאליה? אין זה אלא שהבורא יתברך ברא כל אחד ואחד, והוא זה שיצר אותו על כל רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו, אין פלא גדול מזה!
כמו כן אם נתבונן בפלאי הבריאה שאנו רואים בכל משפחת הצומח, כיצד מכניסים גרעין קטן לאדמה, ולפתע פתאום אותו גרעין מצמיח עץ שלם עם עשרות פירות! האין זה פלא? מי יצר את כל זה, וכי מאליו צצו ועלו מן האדמה כל הפירות הללו. הלוא השכל מחייב אותנו להבין שכל פרי ופרי הוא יצירה של הקב״ה, הכל זה בריותיו ית׳. וזה לא רק בעלי חיים, ולא רק עצים וצמחים, אלא כל אחד ואחד מאתנו הוא יציר כפיו של הקב״ה, הוא יצר אותנו ותכנן אותנו בצורה כל כך מדוייקת ומופלאה, ועל פלא זה משבח דוד ואומר: לא נכחד עצמי ממך אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ. בורא עולם תפס מן האדמה את החומרים הנחוצים לבריאת האדם, ומזה יצר את אדם הראשון, ומאז ואילך בכל תינוק חדש שנולד – הקב״ה יוצר אותו בצורה פלאית, בסתר.
ההבנה הזו, היא התכלית של כל המצוות כולן, כמו שכתב הרמב״ן. ויתירה מזו, אנו רואים בתפילות הימים הנוראים, שההבנה הזו היא גם תכלית הבריאה כולה, שכאשר אנו מתפללים שיתגלה כבוד מלכותו ית׳ בעולם, אנו אומרים: וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו! זו היא התכלית של גילוי כבוד שמים בעולם, שאז יבינו כולם וידעו שהם יציריו של הקב״ה.
מלבד מה שהקב”ה יצר אותנו, הוא גם מחיה אותנו בכל רגע ורגע. ולא רק מחמת עצם הדבר שהוא מהווה את כל הבריאה, אלא גם משום שכל מזונותינו ומחייתנו הכל מאתו יתברך, שהרי מיד כאשר יוצא האדם לאוויר העולם הוא אוכל את החלב של אמו, מי יצר את החלב הזה, מי עושה את זה שיהיה לאמא בכל יום חלב חדש טרי ומזין? הלוא הוא יתברך! ולאחר מכן כאשר מתחיל לאכול לחם, מנין הגיע הלחם הזה, וכי מאליהם עלו החיטים מהאדמה? הלוא הוא יתברך הביא לנו אותם! וכן שאר פירות וירקות שאוכל האדם וניזון מהם כל ימי חייו, כולם הם מעשי ידיו של הקב״ה, ומהם אנו ניזונים ומכוחם אנו קיימים. נמצא שכל מציאותנו, הן עצם בריאתנו והן המשך קיומנו כאן בעולם, הכל זה יצירה של הקב״ה!
הנענועים – לרקוד לפני ה' יתברך
לכשתמצי לומר, היסוד הזה הוא נקודת העבודה של חג הסוכות! אנחנו לוקחים את ארבעת המינים, לולב וערבה, הדס ואתרוג, אשר הם מסמלים את כל סוגי הצמחים והאילנות שיש בבריאה – כי הלולב יש בו טעם ואין בו ריח, ההדס יש בו ריח ואין בו טעם, הערבה אין בה לא מזה ולא מזה, והאתרוג יש בו גם טעם וגם ריח; ובנטלנו אלו ארבעת המינים הרי אנו מכריזים כי כל הצמחים והאילנות שקיימים בעולם, כולם הם של הקב״ה. והנענועים האלו, הם כמו ריקוד שרוקדים כל המינים הללו לפני השי”ת, זו היא מהותה של הנטילה, וכמו שאמרו בתוס׳ (סוכה לז, ב ד״ה בהודו) שענין הנענועים נרמז בפסוק ”אז ירננו כל עצי היער מלפני ה׳” (וכן הוא במדרש ויקרא רבה פרשת ל).
והענין בזה הוא, שכיוון שכל הצמחים הם מעשי ידיו של הקב”ה, אנו נוטלים אותם ומרקידים אותם לפניו, והרי הם כאילו אומרים בשמחה ובשירה לפני הקב”ה: בריותיך אנחנו! והטעם שאנו מנענעים את המינים הללו לכל רוחות השמים הוא, משום שאנו באים להורות בזה כי כל הצמחים והאילנות שקיימים בכל העולם – כולם הם בריותיו של הקב”ה. כאשר אנו מנענעים לצד מזרח, אנו אומרים שכל מה שצומח במזרח, הן בארצנו והן בשאר הארצות [כגון: ירדן, עירק, פרס, פקיסטן, סין, יפן והפיליפינים] – הכל הוא ברייה של הקב”ה. וכן כאשר מנענעים לצד דרום מכריזים את אותה הכרזה על הגדל בדרום [כגון: סעודיה, תימן, עדן, מצרים, סודן, אפריקה, אתיופיה, אוסטרליה ודרום אמריקה עד הקוטב הדרומי]. וכאשר מנענעים לצד מערב מכריזים כן על הגדל במערב [כגון כל ארצות אירופה ויבשת אמריקה המרכזית], וכן הנענועים לצד צפון מורים על כל הגדל בצפון [כגון: לבנון, סוריה, טורקיה, רוסיה, צפון אירופה ואמריקה הצפונית, עד הקוטב הצפוני].
וכל אזור ואזור בעולם יש לו אילנות מיוחדים שגדלים רק בו, יש פירות שגדלים דווקא באזורים חמים, ויש שגדלים דווקא באזורים קרים מאוד, וכן כיוצ”ב בצמחים שונים. ועל כן אנו מנענעים לכל הרוחות, להורות שכל האילנות והפירות על כל מיניהם וסוגיהם כולם באים יחד לרקוד לפני השי”ת על שהוא ברא אותם ויצר אותם. ובנענועים אלו טמונה קריאה לכל הבריאה כולה: בואו ותרקדו אתנו ביחד לפני השי”ת, ותאמרו לפניו ׳בריותיך אנחנו׳!
לא רק הצמחים רוקדים
אך יש כאן עוד תוספת: לא רק הצמחים רוקדים לפני הקב”ה בנענועים האלו, אלא אף בני האדם רוקדים עמהם. ודבר זה יש לנו ללמוד מדברי המדרש המובאים בתוס׳ הנ”ל, שענין הנענועים רמוז בפסוק ”אז ירננו כל עצי היער”, ובמדרש שם יש תוספת על זה, ודרשו גם המקרא שקודם לכן: ”יעלוז שדי וכל אשר בו” – ׳שדי׳ זה העולם, שכן אנו מוצאים בכמה מקומות שהעולם התכנה בתואר ׳שדה׳, ו׳כל אשר בו׳ אלו הבריות! נמצינו למדים כי בשעה שאנו מנענעים את ארבעת המינים, אנו מכריזים ואומרים: כל הבריאה כולה היא ברייה של הקב”ה, גם הצמחים שאנו מחזיקים בידנו, וגם אנחנו בעצמנו – כולנו עומדים כעת לפני הקב”ה, ששים ושמחים, מכריזים ואומרים בריותיך אנחנו.
ומלבד זאת אנו מוצאים כי ארבעת המינים מכוונים כנגד גופו של האדם, כמו שאמרו במדרש: ”תדע לך שהלולב הזה דומה לשדרה של אדם, וההדס הזה דומה לעינים, והערבה דומה לשפתים, והאתרוג דומה ללב” (תנחומא אמור פרשה כח). נמצא כי בנטילת המינים הללו אנו כביכול נוטלים את עצמנו ומרקידים את כל גופנו אל מול השי”ת, ומודים לו על שהוא בראנו. וכאשר אנו מנענעים את הד׳ מינים לכל קצוות העולם, אנו אומרים כי כל האנשים הקיימים בכל העולם, במזרח במערב בצפון ובדרום – כולם הם בריותיו של הקב”ה, הוא ברא את כולם על כל השוני שיש ביניהם, כל אחד ואחד וסגנונו המיוחד לו, כל האנשים על דעותיהם השונות, כולם הם בריותיו של הקב”ה.
מדוע דווקא בסוכות?
והנה מצות נטילת ארבעת המינים – נצטווינו בה דווקא בחג הסוכות, ויש לבאר ייחוד עבודה זו ושייכותה למועד הזה, לפי שאמרו רבותינו ז”ל ”בחג נידונים על המים” (ר”ה טז, א), חג הסוכות הוא הזמן שבו הקב”ה דן וקובע כמה מים ישפיע על העולם, והלוא מים הוא יסוד הקיום של העולם, כי אין הצמחים יכולים להתקיים בלי מים, ואף בני האדם אינם יכולים להתקיים ללא מים, נמצא שבחג הסוכות מוטל על כף המאזניים כל המשך קיומו של העולם. וזו הסיבה שהצטווינו במצוות ניסוך המים בחג הסוכות, בכדי לעורר רחמיו שידון אותנו לטוב בענין זה.
לפיכך אנו נוטלים את ארבעת המינים, שהם מייצגים את כל הצמחים ובני האדם, כאמור, ואנו מכריזים ואומרים שהם בריותיו של הקב”ה, ובזה אנו ממשיכים שפע של רחמים וטובה על העולם, שישפיע הקב”ה עוד קיום לעולם.
לפי הדברים האלו נמצא טוב טעם במה שמצות נטילת ד׳ מינים אמורה בתורה בתור מעשה שמחה, וכמו שכתוב: ולקחתתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ אבות וערבי נחל – ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים (ויקרא כג, מ), ולחד מ”ד בירושלמי, ׳ושמחתם׳ מדבר על נטילת לולב (יעוי׳ ירושלמי ר”ה פ”ד ה”ג). למדנו מזה שנטילת לולב היא מעשה שמחה, וכמו שבארנו שמהותה של הנטילה היא לרקוד לפני ה׳ ולהרקיד אתנו יחד את כל הבריאה כולה.
(מתוך גיליון 'דעת ואמונה')