ש. מאירסון
דומה שאין אדם שלא שמע את שמו של ה"בבא מאיר" זי"ע, שנפטר בי"ז ניסן התשמ"ג, בנו הגדול של רבי ישראל אבוחצירא ה"בבא סאלי", שהיה רם ונישא בפי כל, יהודים אשכנזים וספרדיים כאחד. צדקותו וקדושתו של הבבא מאיר, שליטתו בכל חלקי התורה כמו גם המופתים שהתחוללו על ידי ברכותיו, כל אלה התפרסמו בפי כל העם.
על זרוע ידו של ה'בבא מאיר' התנוסס שעון יד, שעון פשוט למראה, אך כזה ששימש את הצדיק למדידת כל שניה בסדר יומו העמוס, שעון שעיניו הטהורות הביטו בו בעת הצורך, יומם וליל; שעון שאין ערך לשוויו. שועי עולם היו שמחים לרוכשו בעד כל הון דעלמא, ורבים ישתוקקו לענוד אותו, כדברי החתם סופר הידועים, "שיש בלבוש צדיקים קדושה ללבוש אותם" (בראשית , תולדות) וכן כתב הבן איש חי (שני אליהו) שהמלבושים והתשמישין של הצדיק יש להם קדושה".
ואולם שעון שכזה במשפחה שכזו לא עובר למכירה. מיד עם הסתלקותו של ה"בבא מאיר", ירש את השעון בנו הגדול, הלא הוא רבי אלעזר אבוחצירא זצ"ל, שנודע בשם ה"בבא אלעזר" ומקום מושבו בבאר שבע, עד ליום כ"ז תמוז תשע"א, בו עלתה נשמתו בסערה למרומים.
רבי יאשיהו פינטו שליט"א בדברי הספד על רבי אלעזר
היה זה שנים מספר לפני פטירתו של רבי אלעזר. כפי שאירע לצדיקים רבים בכל הדורות, הרי ש"שרו של עשו", לא יכול היה שלא לפגוע ב"כף ירך יעקב", כאשר עולם של מצרים ומציקים השתרגו על צווארו, ורבי אלעזר, שלקח על עצמו את צרות הכלל והפרט, נקלע למציאות כאובה בה אנשים הרחוקים מדרכה של תורה העיקו וניסו להלך אימים בדרכים שונות ומשונות.
באותם ימים שעול הרשע השתרג על צווארו של רבי אלעזר, הוא המשיך את קבלת הקהל ולא סיפר על כך לאיש, אך כבש את כאבו וצערו בליבו. מי שהרגישה חובה לספר על כך ולפעול, היתה אחותו הגדולה של רבי אלעזר, הרבנית מרת זהרי פינטו שתחי' א"ח להגאון רבי חיים פינטו שליט"א רבה של אשדוד, שהיתה בתו האהובה של ה"בבא מאיר" וטיפלה בו לעת זקנותו, לאחר שהתאלמן והיא נשארה יתומה, כאשר הוא מבקש ממנה לדאוג לאחיה היתומים.
אמנם עברו מאז ימי היתמות שנים רבות, אך כאשר נודע לה על צערו של אחיה, רבי אלעזר, היא הרגישה את חובת קיום הצוואה של האבא הגדול לדאוג לכל האחים. צערו נגע לליבה, והיא הזעיקה את בנה הגדול, האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו שליט"א, שיחלץ לעזרה ויפעיל את קשריו המסועפים, בארץ ובחו"ל, כדי להציל עשוק מיד עושקיו, ולשמור על כבוד תורתו של אחיה הצדיק, שהתייסר בשקט מרודפיו.
נראה היה שמדובר בבקשה קשה לביצוע, אך ציווי וחובת ה"כיבוד אם" ועימם כיבוד הסב הגדול ה"בבא מאיר", והצער של הדוד, הביא את הרב יאשיהו להרתם בכל כוחו, ובמשך תקופה ארוכה של כשנתיים ימים, השקיע את מיטב כוחו ואונו כדי להדוף את מבקשי הרעה. הקשר בין הצדיקים נמשך באופן רציף של כמה פעמים ביום, כשהרב פינטו מרגיש חובה להתאמץ במסירות נפש של ממש, רק כדי לעשות הכל כדי לסייע לדודו הצדיק. אף הוא עצמו התבטא, כי מאמץ שכזה יכל להיות רק מכוח המצווה הגדולה של כיבוד אם וכוחו של הסבא הגדול שעמד לימינו לסייע לדוד הגדול והקדוש.
וכך, סמוך להסתלקותו של רבי אלעזר זצוק"ל, באותם ימים לאחר שחפץ ה' עלה בידו, התרגשו תושבי אשדוד באחד הימים לראות את ה"בבא אלעזר" שכידוע כמעט ולא יצא מביתו מעולם, מגיע לביתו של הרב פינטו באשדוד, שם הסתודדו בשיחת צדיקים וקדושים במשך שעות ארוכות בשיח של אהבה. באותו מעמד ביקש רבי אלעזר להודות לרבי יאשיהו באופן יחודי ומקורי, והוציא מכיסו את השעון של הבבא מאיר, כשהוא דוחק ברבי יאשיהו לקחתו באומרו: "זה שלך במתנה גמורה, הנחת דעתי ושמחת אותי כאן בעולם הזה ושמחת את אבי וזקנך בעולם העליון, ואין ראוי ממך לקבל את השעון הזה"…
הקשר ההדוק נמשך עד יום פטירתו של רבי אלעזר, כשגם ביום ההסתלקות נערכה שיחת טלפון בין הצדיקים.
ימים עברו, ובאחד הימים, כשישב הרב פינטו בבית מדרשו בארה"ב, הגיע לבקרו אחד מחסידיו הוותיקים, מר ג'יי שוטנשטיין, המוכר לכל יושבי בית המדרש מהש"ס הידוע של "ארטסקול" שנלמד על ידי מאות אלפי יהודים ברחבי העולם. ג'יי, שקנה את עולמו בתרומתו לש"ס המופלא, היה קשוב תמיד לבקשותיו של הרב לסיוע ללומדי התורה ולעזרה נרחבת, שרובה נעשתה באופן נסתר ובצנעה, כשרק רבו, הרב פינטו מודע להיקף האדיר של התמיכה והעשיה שלו למען עולם התורה.
לאחר השיעור של הרב, פנה לפתע הרב פינטו לג'יי, וקרא לו, כשהוא מכניס ידו לכיסו ומגיש לו שעון יד פשוט למראה, ומספר לו איזה שעון הוא אוחז בידו.
"ג'יי הוא איש עסקים ממולח", סיפר אחד הנוכחים, "ויודע להיות 'מבין' בסחורה טובה. את ההתלהבות וההלם שעל פניו ניתן היה לחוש, כשיצא נרגש והשעון בידו. "אינני רוצה להשתמש במתנה על מה שעשיתי לכבודו של הסבא הגדול ולכבוד מצוות כיבוד אם", אמר לו הרב פינטו, "ואין ראוי ממך, ג'יי, תומך כה גדול של עולם התורה, להחזיק את השעון המופלא של ה"בבא מאיר"…