אברך מ'קרית ספר' מקהילת 'חזון דוד שערי תשובה', שלח לנו דברים נאים, שכתב תלמיד חכם לחברי השכונה הקרובים אליו:
תמיד חשבתי שלאכול 'לשם שמים' ולא להנאת הגוף, זו דרגה ממש גבוהה. אבל ב"ה זכיתי להגיע לכך… באמצע בין הזמנים איבדתי את חוש הטעם והריח ממש. לברך על אוכל, ורק 'לדעת' שזה נכנס לגוף.
ואז התברר שיש סבסוד למשפחות אברכים מטעם המדינה לצאת לנופש של שבוע וחצי. התחלנו לברר היכן כדאי ללכת להחליף כוחות, 'כינר' או 'ניר עציון'. התקשרתי לשני אברכים ששהו באחד משני המקומות הללו.
הראשון פתח בכבוד אכסניה ובקול נלהב סיפר על מרחבי הדשא המוריקים, צימרים נאים ומטופחים, מניני תפילות גדולים כמו של פעם, אנשים איכותיים, פעילות לכל הגילאים, וממש כאדם הראשון בשעתו: מלאכים [בלבן] צולים לו בשר, פשוט געוואלדיג. "לכו לשם, אני בטוח שתהנו מכל רגע".
השני דווקא דיבר בגנות המקום: "אל תדרוך שם", הוא התריע, "אין שירותי ניקיון, אין טישו בחדרים, מגישים לך את האוכל בתוך 'חמגשיות' אפרוריות, ועד שאפשר לכבס בגדים כבר עדיף לקנות חדש".
אתה מדבר על מקום פלוני? שאלתי. "כן, בטח. הייתי שם שבועיים" – הוא אמר. "תתרחק, אל תגיד שלא הזהרתי, זה פשוט סיוט" – סיים את השיחה.
איזה הבדל קיצוני בין שתי התשובות… והשאלה – מי צודק? ממש הסתקרנתי. אני חייב ללכת לבדוק את זה, חשבתי. ביום ה' הגיעה ההסעה של אמבולנס טיפול נמרץ. למרות היותנו בריאים ב"ה, לקח אותנו בסירנות עד לב השמים למלונית.
אחרי כמה ימים שם גיליתי דבר מדהים: שני האברכים צדקו במאה אחוז! אכן הצימרים נאים, האוכל 'בחמגשיות', מרחבי דשא, וקושי בכביסות. אז למה הוא נלהב והשני קיצוני כל כך? איך זה יכול להיות?
אכן, כך הם חיינו, חשבתי. כל מה שקורה לאדם יש בו מן הטוב והפחות טוב מעורבים זה בזה. השאלה היא איזה עיניים אנו מפתחים – עיני ה'רע', מה חסר ומה אין לנו; למה לפלוני יש וחלקי נגרע? ועיני ה'טוב' – מה נתן לי הקב״ה וכמה יש לי.
וכך היא לענ״ד עבודת הימים הנוראים-הנחמדים. אין מצווה לחפש את החסרונות ובמה אנחנו לא טובים. אין חיוב לראות כמה אני לא בסדר. יש מצווה גדולה לעשות תשובה, ובשביל זה לראות מה צריך לתקן. ואם נסתכל על הטוב שבנו נתקדם הרבה יותר, וכדברי הרמב״ם שאדם לא יהא רשע בעיני עצמו, שכך מתדרדר לדיוטא עמוקה יותר.
אמר חכם אחד, שאת ההצלחות הוא שם בשמשה הקדמית של הרכב ואילו הכשלונות מקומם בשמשה האחורית. שתמיד רואה את הטוב, ומדי פעם מסתכל במראה לראות במה יכול להתקדם. ובוודאי כשאדם רואה את הטוב שבו, נחה עליו הרוח הטובה והשמחה תפשוט בליבו. ואז באמת אפשר להגיע לתשובה מאהבה, לא מתוך הפחד אלא מתוך רצון בחירה ואהבת השם.
(מכתב שפורסם במדור שיג ושיח בקובץ גיליונות, בעריכת הרב א' חפץ)