הרב בנימין גולד
"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל', ג')
ידועים דברי חז"ל על כוח דיבורו של צדיק – 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים' אמרו חז"ל בגמרא במועד קטן (ט"ז, ב'): לצדיק ניתן כח עצום בבריאה, שיש בכוחו לגזור והקב"ה מקיים על ידו!!
מהיכן ניתן לו כח עצום זה?
המהר"י אסד (בספרו 'דברי מהר"י), וכן החיד"א (בספרו 'מדבר קדמות' עמ' ד'), מגלים מקור כח זה שנלמד מהפסוק בפרשתנו "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה": אדם השומר על מוצא פיו, ואינו מחלל דבריו לענייני חולין, וכל דיבוריו וענייניו הם רק לשם שמים, אז מבטיחו הקב"ה ש"ככל היוצא מפיו יעשה".
וזהו 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים', שהרי אדם שכל מטרת ענייניו הגשמיים היא אך ורק כדי שיהיה לו כח לעניינים הרוחניים, לקיים מצוות ה', גורם בכך שכל ענייניו הגשמיים: אכילתו, משאו ומתנו, וכל צרכיו, כולם ייחשבו כמכשירים לעבודת ה' שלו, כמבואר ברמב"ם (יסודי התורה פ"ג), ואדם כזה נקרא צדיק בכל דרכיו, ועליו הקב"ה אומר (שמואל ב', כ"ג): "מושך באדם צדיק מושל ביראה אלקים"- אני מושל באדם, ומי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזרה והוא מבטלה (מו"ק ט"ז, ב').
חידוש נוסף ומבהיל חידש בעניין זה מרן הגאון ר ' אלחנן וסרמן הי"ד (הובא בספר 'אור אלחנן' א' עמוד קפ"ב), בהביאו את דברי הגמרא בכתובות (ס"ב, ב') על רבי ינאי, ששיער שמת חתנו, רב יהודה בריה דר' חייא, והוציא מפיו מילים אלו, ואף שהיה טעות, דיבורו התקיים 'כשגגה היוצאת מפי השליט', וביאר ר' אלחנן, שבמעשה זה אנו רואים שעניין כח הדיבור הוא לא רק מצד "רצון יראיו יעשה", שהרי ר' ינאי לא רצה במות חתנו, וזה היה דיבור בשגגה, אלא רואים מכאן שדיבור של פה קדוש, פועל בטבע אף בלא שום כוונה, שכך יצר הקב"ה את האדם, שחוש הדיבור שלו צריך לפעול ולעשות רושם, כסכין חד תער, שכל מקום שנוגע הוא חותך, אף אם לא היתה כוונה לכך.
והמשיך ר' אלחנן, שכל זה הוא כל עוד הסכין חדה כתער ולא עלה בה חלודה, אבל אם הסכין החלידה, היא אינה חותכת בהעברת התער, עד שיסירו ממנה החלודה לחלוטין וישייפוה כמקדם, כך הוא כח הצדיקים, שדיבורם הוא כסכין חדת תער שלא עלה בה שום חלודה, שכל דיבורים אסורים וכדו', ולכן כל דיבור היוצא מהם אף בשגגה, הרי יש בו כח להרע ולהיטיב.
●●●
בספר 'אור אלחנן' שם, מסופר בהקשר זה על כח הדיבור של פה קדוש מעשה נורא שקרה עם ר' אלחנן: בחור אחד בישיבת ברנוביץ', ישיבתו של ר' אלחנן, הלך ברחובות העיירה בליל שושן פורים, ובדרכו פגש קבוצת פוחזים ששבו זה עתה ממסיבת הוללות. הבחור העיר להם שדרכם הנלוזה אינה תואמת את השקפת התורה והמשיך לישיבה. הבחורים ההוללים רתחו על 'חוצפתו' של בן הישיבה, והלכו לקרוא לחבריהם על העזות של בן הישיבה, שהעז להעיר להם על התנהגותם.
כשחמתם בוערת בהם ושכרותם לא פגה, החליטו לנקום בבחור זה, ושמו פעמיהם לעבר היכל הישיבה, שהמה באותה עת מלימודם של שלוש מאות בחורים, במטרה לאתר את הבחור שהעיר להם. הם סובבו בין ספסלי בית המדרש, בחיפושם אחרי הבחור שהעיר להם, והשרו אווירת פחד ואימה באיומים וקללות בהיכל הישיבה. הבחורים ששהו אז בישיבה נבהלו וההרגשה היתה קשה ונוראה.
והנה לפתע, נראתה בפתח האולם דמותו רבת ההוד של ראש הישיבה ר' אלחנן. כשראה רבי אלחנן את הבחורים הריקים והבין את אשר הולך לקרות, התקדם לעברם וציווה עליהם בקול תקיף לעזוב את היכל הישיבה! אחד מהם, קל דעת ועז פנים, ניגש לרבי אלחנן, ניסה להודפו בידיו ואמר לו בחוצפה: "חאנא, אן הענט!' (בלי ידיים!). רבי אלחנן השיב לו בקרירות: "דו אן הענט!" (אתה בלי ידיים!). תוקף דעתו של ר' אלחנן ומבטו, הרתיעו את הפוחזים והם הסתלקו מיד מהיכל הישיבה.
לא עבר זמן רב והעיר כולה נחרדה… שמועה מזעזעת פשטה בעיר: אותו נער חצוף ועז פנים, לקה בפתע בשיתוק בשתי ידיו!! דיבורו של ר' אלחנן 'אתה בלי ידיים' התקיים מיד, ואותו פוחז נשאר עד סוף ימיו 'בלא ידיים'…
●●●
בספר 'אוצרות התורה' מסופר על הגאון מוילנא זיע"א, שבא לסוכתו אחד מתושבי עירו בחול המועד סוכות, לקבל את ברכתו, ומרוב עמקותו בתורה לא הבחין בו ולא האיר לו פנים כמנהגו בקודש.
חשב הלה כי יש להגר"א טינה עליו, ושאלו על מה ולמה מתייחס אליו כך? ענה לו הגר"א, כי אין לו שום טינה עליו, וכדי לפייסו אף ברכו 'יהי רצון שתחיה עד מאה שנה'!! ברכת הצדיק נתקיימה, והלה האריך ימים והגיע בשיבה טובה לשנתו התשעים ושמונה. באחד הימים נחלש וחלה. ובני ביתו. שפחדו בגלל גילו המופלג כי חולשתו יכולה להביא למותו, רצו להזמין לו רופא כדי לחזקו, אך הוא סירב בכל תוקף, באומרו: "הלא בידי ברכת הגר"א לחיות עד מאה שנה, ולחשבון זה חסרות עוד שנתיים וכמה ימים, ולא אוותר אף יום אחד!", וכן היה, אותו זקן ביום הולדתו המאה נפטר לבית עולמו…
עוד מסופר שם על הגר"א זיע"א (ויש גרסאות שהמעשה היה עם החתם סופר זיע"א), שפעם חש כאב בגרונו, ושלחו בניו לרופא שיבוא לבדוק את סיבת כאביו. הרופא בדקו ואמר שרואה שעלתה לו שם יבלת מלאה מוגלה, וחייבים לנתח אותו כדי להוציאה, ואם לאו ח"ו יכול להיחנק.
בעירו היתה אשה היודעת לחש, ועל כל מחלה היתה נקראת ללחוש על המכה והאדם היה נושע. ספרו להגר"א על אותה אשה, והסכים שיקראו לה לפניו. כשבאה אליו שאלה: "מהו הלחש שהינך לוחשת? כי יתכן שאין זה מכח הקדושה". הסכימה האשה לומר והחלה לספר את קורותיה, שבצעירותה נתאלמנה ונשארה עם ילדים רכים ועול הפרנסה נפל עליה, הכסף אזל ולא נותר בבית דבר מה לאכול. במר נפשה הלכה בחצות לילה לבית המדרש ופתחה את ארון הקודש והחלה לבכות על מצבה האומלל שנשארה לבדה ללא תומך ומשען. לאחר ששפכה את ליבה שמעה בת קול שאמרה כי תחל ללחוש לחשים ועל ידי כך תתפרנס. שאלה היא איזה לחש תלחש, ואמרו לה שלכל חולה וכדומה תבקש לשתות תחילה כוס מים, ותברך בלחש על החולה 'בורא נפשות' ובזה יוושע. חזרה לביתה ופרסמה בין מכריה שהנה יודעת ללחוש, ומאז פרנסתה מצויה לה ברווח.
כששמע הגאון את סיפורה עלתה בת שחוק על פניו עד שמחמת כן התפוצצה היבלת שעמדה בגרונו ונתרפא. לאחר זמן מה סיפר שהוא למד באותו לילה בבית המדרש מאחורי הבימה, והנה שמע באמצע הלילה את בכי האשה, ומרוב בכיותיה לא יכל ללמוד, ולא היתה לו ברירה אלא לומר לה משהו כדי שתצא ויוכל להמשיך בלימודו, ולכן אמר לה לעשות את הלחש הזה…
סיים הגר"א ואמר: "ואף שאמרתי זאת רק כדי שאוכל ללמוד, מכל מקום כיון שיצא הדבר מפי קיימו מן השמים את דברי".