היום מתחילים בלימוד כלל ו' מהלכות לשון הרע, בו מתבאר איסור קבלת לשון הרע, דהיינו: "שלא נאמין בלבנו שהסיפור הוא אמת" וכו' (לשון החפץ חיים בסעיף א').
בבאר מים חיים מוסיף ה'חפץ חיים', שאין איסור להאמין לעצם העובדות ששמע, אלא לגנאי הנובע מהן. ובביאורים ומוספים מציינים מה שכתב בספר שיעורי עיון, כי מדברים אלו עולה עצה נפלאה שלא להיכשל בקבלת לשון הרע – להרגיל עצמו לדון כל אדם לכף זכות. שכן מי שמרגיל עצמו בכך, נמצא שמותר לו להאמין לעצם הסיפור, שהרי אין חברו מתגנה על ידי זה, שכן ידון אותו מיד לכף זכות.
וסיפר הגר"ה זקס, שאמו ע"ה (בתו של הח"ח) התבטאה בפניו, שלדבר לשון הרע זה בידו של האדם, אבל היאך ניתן לומר לאדם שלא להאמין? והשיב לה שאדרבא, לא לספר לשון הרע כאשר היצר בוער בקרבו, זה דבר שאינו קל כלל, אבל שלא להאמין ללשון הרע, זה פשוט יותר, שהרי כל הנמצא בחברת בני אדם יודע עד כמה נכונים דברי החפץ חיים שאמר 'שרובם שקרנים וכולם גזמנים'. והנסיון מוכיח, שכשבודקים כל סיפור לאמיתו, מתברר שהוא שונה לגמרי מהאופן בו הוא סופר והועבר לאנשים].