"הלא אם תיטיב שאת" (ד', ז')
הרב יהושע לייבזון
החגים מאחורינו, אבל רגע רגע, יש כאן סיפור מדהים שאסור לפספס. תקראו עד הסוף.
הוא הגיע. יהודי מבוגר, בעל ניב הונגרי־רוסי־אמריקאי, מן הסוג שרק אנשים שהתגלגלו ממדינה למדינה במלחמות העולם סיגלו לעצמם, מלא רגשות כרימון ולחיים אדומות מהתלהבות.
"את הדרשה הזו", החל לספר בטון עולה, "שמעתי תקופה קצרה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ואקטואליותה לא פגה; להיפך היא החריפה והודגשה".
הוא פסק מדיבורו, הרצין קמעה ואמר: "אני הולך לספר לך סיפור מהגיהינום! זה לא מצחיק", התחנן, "שמע עד הסוף ותחליט מה לעשות עם זה.
"היינו אז, אחרי המלחמה, לפני הימים הנוראים, קבוצה שמנתה עשרות בחורים בודדים שנותרו לפליטה. התאספנו במקום כלשהו, ניקינו אותו לקראת הימים הנוראים, הבאנו כסאות, סידרנו ארון קודש, הברקנו את הרצפה, ומי מאתנו שסבר כי התברך בקול ערב החל לצחצח את גרונו כדי לעבור לפני התיבה. הכל היה מוכן, אבל הרגשנו שחסר לנו דבר־מה. רב. דמות תורנית שתתפלל אתנו. הן אב לא היה לנו, וסב גם כן לא. בודדים היינו וחשנו כערער בערבה. חבר שח כי קלט בזווית עינו יהודי בעל הדרת פנים שקוע בתלמודו בכל שעות היממה, ותוך זמן קצר התבשרנו כי הוא ניאות להשתתף עמנו בתפילות הימים הנוראים.
"הוא היה טיפוס שתקן. בליל ראש השנה, כמו גם לפני התקיעות הוא סירב לדרוש בפנינו. 'אתם צדיקים, קדושים וטהורים, צחים כשלג וזכים כבדולח, אינכם זקוקים לי ולתוכחתי', היה מפטיר באהבה ומתכנס בתוך טליתו הגדולה. בדממת קודש ליווינו אותו לאמירת תשליך, הצטרפנו בדומיה לתפילתו החרישית, והאזנו לקולו הרוטט והרוגש למרגלות אגם רחב־ממדים.
"בליל יום כיפור הרב 'שלנו' התעטף בקיטל, כיסה פניו בטליתו וניאות לעבור לפני התיבה לתפילת 'כל נדרי'. 'בואו, בואו', קרא לנו ברוך, 'עמדו כולכם ככה לידי, ככה, כן, סביבי, בואו, בואו, אתם הסנגורים הטובים ביותר שעם ישראל יכול היה להעמיד לעצמו. יהודים צעירים שהעולם גלגל אותם כסמרטוט במכונת כביסה, ומיד בתום המלחמה הרי הם ניצבים איתנים ביהדותם ודבקים בבוראם'.
"ספר תורה אחד היה עמנו. בעל התפילה חיבקו ברגש רב, עד שהיה נראה כמי שנתלה על ספר התורה, והחל לוחש במתינות את תפילת 'כל נדרי' במנגינה הידועה. כל נדרי, ככה, ברוגע לאט לאט, איש לא ממהר, אין לאן, אהה – אהה א־אאה־א־אהה־אה ואסרי… ואנו, עינינו זולגות כמים מול ארון הקודש הפתוח וגופנו סילודין. בפעם השלישית שהרב שלנו התחיל לומר 'כל נדרי' התברר שהוא ניחן בקול אדירים, ומשהגיע ל'ונסלח לכל עדת בני ישראל' דומה היה כי קולו מהדהד והולך על קדקודם של כל עדת בני ישראל שבכל העולם, עד שקולו נשבר לרסיסים על מזח הפסוק 'כי לכל העם בשגגה'.
"סיימנו את אמירת 'כל נדרי' כבני אדם חדשים. הרגשה טהורה פשטה בכל ישותנו, יום הכיפורים חלחל בנו במלוא עוזו. רבי, התחננו אליו, אנא, אנו מייחלים לשיחת מוסר, שא נא, כל אשר תאמר נעשה, ובלבד שתיענה לבקשתנו. הוא לא עמד בהפצרותינו. הסברנו לו שאנו חשים בודדים, ומוטלות עליו הזכות והחובה לפתוח בדברי כיבושין לכבוד היום הקדוש.
"הוא נעמד על־יד הבימה המאולתרת והחל לבכות. כך פשוטו כמשמעו. תחילה ניסה לדבר, אך יותר משאמר – בכה, ויותר משבכה – זלגו עיניו דמעות, ויותר משזלגו עיניו דמעות – רעד כל גופו. לבסוף הוא נרגע קמעה ונשא בפנינו את הדרשה הבאה.
"הוא היה בן־אדם נבון ופיקח, שהבין אל נכון כי לא העת והשעה לשאת באוזנינו דברי תוכחה, לפיכך הוא החדיר בנו את המסר הבא שמלווה אותי מאז ועד היום.
"בכשרון רב החל לתאר את היצרים הרעים של האדם כדמויות רעות חורשי מזימות שתכלית אחת להן, מצמררת ומחרידה – למלא את הגיהינום, לדאוג לתפוסתו המלאה, מעין 'מועצת הגיהינום' שמוטל עליה לדאוג להמשך תפקודו של המקום. 'תארו לכם', המשיך ותיאר בצבעים חיים, 'את אותם מומחים לענייני גיהינום מתכנסים כדי לחרוש מזימות כיצד להגדיל את התפוסה ועליהם למצוא רעיונות, לטמון פח לבני אדם, להכשילם בבורות נשברים ולהטותם מדרך הישר.
"'הנה, הם מניחים את מבטם הזדוני עליכם, קבוצת בחורים יהודים, קדושים וטהורים, שלא טעמו טעם חטא, וחורשים רעות כיצד להכשילכם, באיזה אופן אפשר לגרום לכם שלא לעשות את המוטל עליכם.
"'מן הסתם, יש מי שמציע להגביר בלבבכם את חמדת הממון, עד שלבסוף לא תעמדו בנסיונות מסוימים, תפילה בציבור, ממון הזולת, שמירת שבת, ריבית, הונאת דברים, ועוד ועוד. אך הצעה זו תרד משולחן הדיונים כלעומת שבאה. הם יבינו לבד כי דרכם זו לא תצלח. הם עקבו אחריכם זמן רב מדי מכדי לשגות באשליות שיצליחו בכך. הם ימשיכו בדיונים ארוכים ומתישים, במהלכם יעלו הצעות אחיתופל, יצוצו רעיונות ומדוחי שווא. אני', הצביע על עצמו בפאתוס, 'רוצה כבר עתה לגלות לכם מה הם יחליטו לבסוף. לא נפתה אותם לדבר עבירה – הם יחליטו, לא נסית אותם לדבר עוון – הם יקבעו, ולא נדרדר אותם לחטוא – יסכימו הכל. הם גם ימנו ויגמרו ביניהם כי אל להם לנסות להציע לכם לבל תקבלו על עצמכם קבלות של התחזקות בתורה ובמצוות. אדרבה, שיקבלו. אם ניווכח ביהודי המבקש להתקרב אל בוראו – לא נעצרהו, ואם ניתקל ביהודי שמשתוקק לקבוע עתים לתורה – לא נמנעהו.
"'הישיבה הארוכה תניב מסר קצר ביותר: בני אדם. עשו כל הטוב והישר, דקדקו במעשיכם, קבעו עתים לתורה, אבל—ממחר!!!'".
הוא נשען לאחור, פלט אנחת רווחה והמשיך: "אתה יודע, יש פתגם מפורסם, שהיום העמוס ביותר בשבוע הוא יום המחר. בזכות אותו מסר נפלא ידעתי לנצל הזדמנויות יקרות שנקרו בדרכי. אתה יודע, לפעמים יהודי מתרגש, לבו מתחמם לדבר מצווה. והוא מחליט, זהו זה, גם אני מצטרף. הגיע הזמן. אבל אם הוא לא מתחיל מיד, באותו רגע הוא עלול לשכוח לחלוטין מהחלטתו ולהיזכר בה בעצב כעבור מספר שנים.
"מאז אותם ימים", מסיים איש שיחי וקם ממקומו, "חלפו עלי עשרות ימי כיפור, התפללתי 'כל נדרי' עם בעלי תפילה רבים, מלו ארונות קודש מכל הסוגים. שמעתי שיחות, דרשות והרצאות רבות, אך זכר אותו 'כל נדרי' מול ארון הקודש המאולתר, והדרשה שלאחריו לא ימושו מלבי לעולם".
המאמר הזה מצאתי בגליון 'מאורות הדף היומי', וכשקראתי אותו אמרתי לעצמי, זהו עכשיו!
כולנו יודעים כבר כי סיום הש"ס מתקרב. בימים אלה התחילו בעם היהודי ללמוד את המסכת האחרונה בש"ס, ויסיימו אותה אי"ה בתחילת חודש טבת הבעל"ט. רבים רבים עולה בלבם 'קנאת סופרים תרבה חכמה', והם כבר אומרים לעצמם: 'במחזור החדש של לימוד הדף היומי גם אני מצטרף…'. אז זהו. קבלו את הצעתי, הצטרפו היום. כן, לא מחר, היום! למה לחכות עוד למעלה משבע שנים ללמוד את המסכת שנלמדת היום, הצטרפו כבר עכשיו – אל תגידו מחר….
לתגובות לכותב המאמר:[email protected]