היה זה לילה קריר במיוחד בניו יורק העיר הגדולה, יהודי מארץ ישראל ששהה באזור, נצרך לספר מסוים ששכן בספרייה הגדולה שבעיר. הוא מיהר מאד, מאחר והתקרבה שעת הסגירה, הוא הספיק להשתחל עשר דקות לפני הסגירה, כשהוא ממהר ושואל את הספרנים היכן הספרים בנושאי יהדות, כיוונו אותו אל הקומה ואל הטור המבוקש, כאשר איכשהו הגיע למקום הספרים החל מחפש במרוצה אחר הספר, ניגש אליו בעדינות אחד הספרנים, מן הסתם גוי מן היישוב, ושואל בזהירות – חושש מלהפריע:
"האם הנכם מישראל?". "כן", עונה לו. "האם הנך יהודי?". "אכן כן", מאשר שוב.
"האם אוכל לשוחח אתך ביחידות לאחר סגירת הספרייה?". "בהחלט". נפנו הם לעיסוקיהם, זה לספרו שחיפש, וזה לקראת סגירת הספרייה. לאחר מספר דקות, הגיע הספרן שוב, ופינה שולחן צדדי לישיבה נוחה, והחל מגולל את סיפורו – הבלתי יאומן:
ראה, הורי עלו מרוסיה לפני שנים רבות. הגם ששניהם יהודים היו, הם הכחישו כל קשר ליהדותם, העניין לא הוזכר ומעולם לא עלה אזכור כלשהו אודות מוצאם או אבותם.
כאשר הגעתי לגיל 13 ,קראו לי הורי ואמרו שיש להם דבר חשוב לדבר עמי. הם הודיעו לי לראשונה שהם יהודים, ולפי הכללים גם אני נקרא יהודי, אך מיד בקשו בתוקף מוחלט דבר אחד – "שכח כל קשר ליהדותך!". בזה התחיל ובזה תם כל עניין היהדות בחיי. גם אחרי שנים, נתנו לי הוראה חדה וברורה שלא אעז לקבור אותם בבית קברות יהודי, רק בבית קברות כללי…
המשכתי בתיכון, ואחר כך בקולג', ובאחד מן הימים באתי אל הורי בבשורה שהכרתי נערה טובה, חכמה ומשכלת, ואנו חפצים להינשא. הורי מיד שאלו בחשש מגולה: "היא יהודייה?". עניתי שלא. ראיתי שהוקל להם, הם אמרו מיד: "יופי, יופי. מצוין בהחלט, עשית בחירה מעולה…".
נישאנו, ונולדו לנו שני בנים. עם השנים הם גדלו והלכו לבתי הספר הממלכתיים באזורנו, כאשר אני ואשתי רואים הצלחה בעבודה ובעסקים.
באחד הימים, כאשר בני הגדול היה בן 12 הוא חזר מבית הספר, והחל שואל אותי שאלות שונות אודות הנצרות. "אבא, האם ידוע לך על … ('אותו האיש')?". "כן", עניתי בחוסר עניין. "אבא, האם אתה יודע שהוא כמו אלוהים?"(עפרא-לפומיהו). "ככה אומרים, שיהיה", אמרתי, בתקווה שיפסיק להטריד אותי בשאלות שלא מעניינות אותי כלל ועיקר.
"תראה אבא", המשיך הבן בידענות מופלגת: "בעוד יומיים יחול "חג המולד" (יום אידם), ובבית הספר עושים תחרות על "קישוט חדרים". הילד שחדרו יקושט הכי יפה בסמלי החג, ינצח בתחרות, ואני מאמין שאם נקנה דברים טובים אוכל לנצח או לזכות לפחות בפרס מסוים".
הייתי המום. שאגתי בעצבנות: "מי הכניס לך את הדברים האלה לראש. הרי בבתי הספר הממלכתיים יש חופש דת, ממתי צוות בית הספר מכניס תכנים דתיים אל ראשי הילדים?!? מיד אפנה תלונה חמורה אל משרד החינוך הממלכתי…".
אבל ילד יודע להוציא מה שהוא רוצה מההורים, בפרט שיש רק שניים שמוציאים… ומיד גייס לחלומותיו את אשתי. והיא דחקה בי בחן ובנועם, "מה אכפת לך, אם הדבר יעשה לילד טוב, מה זה משנה כמה דולרים וכוכבים אדומים.."
מה לעשות, צודקת, למה בגלל העיקרון המטופש שלי יש למנוע מהילד את הנאותיו וחדוות יצירתו.
יצאנו עם הרכב לרכוש דברים לקישוט החדר, קנינו עץ גדול, כוכבים ועוד סמלים הקשורים לחג המולד.
חזרנו הביתה בשמחה גדולה, הילד היה ער כל הלילה, עובד קשה מאד לקשט את חדרו. כשקמנו בבוקר נדהמנו מהאורות והיצירות שהילד השקיע בקירות ובעץ..
וכמו מעשה שטן. בא יומיים אחר כך בני הקטן יותר, בן העשר, ובפיו שאלות דומות: "אבא, האם ידוע לך מי היה מתתיהו היהודי?". הפעם עניתי נחרצות: "לא!". "אבא", המשיך הבן "האם אתה יודע שהוא ניצח את כל היוונים החכמים והחזקים?" עניתי שוב: "לא. וזה לא מעניין אותי, וכנראה גם לא את בית הספר…". "ובכן", אומר הבן "בימים אלו חוגגים את נצחונו של מתתיהו היהודי, ויש לנו תחרות בכיתה על קישוט החדרים בסמלי הניצחון, חנוכיות יפות, מגן דוד, סביבונים, וכמובן דונאטס (סופגניות)".
שוב חזרתי על טענתי הישנה, שיש לתבוע את בתי הספר שהם מחדירים תכנים דתיים לילדים רכים, בעוד באמריקה הדמוקרטית שולט "חופש דת"… בני הקטן, שהכיר את דפוסי הפעולה – אותם למד אך כמה ימים קודם לכן, רץ מיד לאמו, מבכה על סירובי להכיר ברצונו לקשט את חדרו בסמלי הניצחון של חנוכה.
וראה זה פלא. אשתי כעת גיבתה אותי באופן מלא. "איננו מכניסים תכנים דתיים, וודאי לא מקשטים בהם חדרים ללא שום סיבה".
כאן כבר חרה לי מעט הצורה. שאלתי את אשתי למה הדבר לא נכון גם כלפי קישוט החדר של הבן הגדול. את התשובה ניחשתי לבד, כשזה נוגע לנצרות, הכל בסדר. אך כשזה קשור איכשהו ליהדות – זה יותר מדי.
על אתר הודעתי חגיגית לבני שיתכונן ליציאה לשוק המקומי לרכוש דברים יפים המסמלים את חג החנוכה. חזרנו עמוסים מכל סוגי החנוכיות, אורות וסביבונים… והחדר נראה לא פחות מרשים מהחדר של הבן הגדול.
כך נראה ביתנו בימים ההם. בבית ארבעה חדרים, סלון, חדר הורים ושני חדרי ילדים. חדר אחד בצבעי חג המולד, וחדר שני בצבעי חג החנוכה…
למחרת היום הגיעו תלמידים – נציגי בית הספר – לצלם את חדרי המשתתפים בתחרות, עליהם יכריזו על מנצח במסיבה בבית הספר שתתקיים בשעות הערב. אחד מהם זכה במקום חמישי, ואחד במקום שמיני (שני כיתות שונות).
חזרנו הביתה, נכנסנו שוב אל החדרים, כאשר אשתי מתרגשת מהחדר שמסמל את חג המולד, ואני מתגאה דווקא בחדר שמסמל את חג החנוכה.
וכאן התהפכו חיי.
אינני יודע מה קרה לי מאז, אבל חיי אינם חיים. מראה הנרות שדלקו על החנוכייה תפס את נשמתי וזעזע אותו באופן נורא. אינני נרדם מאותו הלילה, כמעט ואינני מסוגל להכניס דבר מאכל לפי, הנרות המרצדות על החנוכייה עושות שמות בנשמתי המרצדת שנאחזה בתזזית וחזיזית.
"ראה, אדון יהודי", פנה אלי האיש בקול צרוד ומרוגש, "אני חושש מאד, מעולם לא קרה לי דבר כזה, מקווה מאד שאוכל לצאת מזה, אולי לכם היהודים, יש הסבר הגיוני למה שקורה עמי?!"…
הייתי המום. לרגעים מספר קפאתי על מקומי, כשלעיני רוחי עולים נרות מנרות שונות, ועולה על כולם הנר עליו סיפר ראש הישיבה:
וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ויאמר [וָאֹמַר] רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. (זכריה ד ג)
אמר ראש הישיבה, "הכל יש. מנורת זהב – יש. שבעה קנים – יש. שני זיתים המריקים שמן לקנים – גם כן יש. רק 'אש' חסר, נר אחד קטן שיידלק על המנורה הנאה והגדולה".
על זאת שאל את המלאך, שאך ענה לו: וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר-ד', אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר ד' צְבָאוֹת. (זכריה ד ג)
"כי אם ברוחי!" שאג ראש הישיבה. נר איננו סתם להבה מרקדת, היא מדברת ומכוונת היישר לנשמתו ולרוחו של האדם היהודי. אף אחד לא ידליק זאת במקומך! על האדם בבחירתו להדליק זאת לבדו. ובעצמו!! יבא האדם ברוחו, ויצית את אור נשמתו במנורת זהב, שבעה קנים, עם שני זיתים מוריקים שמן זית זך.
בהתרגשות גדולה סיימתי בדברים אלו את דברי הארוכים על מהותו של נר בנשמתו של יהודי – אל אותו יהודי נידח.
או אז אמרתי לו בחמימות רבה. ראה נא, הוצת בך האור, דלקה לה נר – הדליקה לשלהבת! בא אל ארץ ישראל, הכר את בוראך, הכר את שורשיך, מאין באת ולאן אתה הולך.
החלפנו פרטי ליצירת קשר, אך לדאבון לב משום מה הקשר עומעם ולא החזיק מעמד.
לאחר מספר שנים, באחד מימי החנוכה, אני מקבל טלפון נרגש. על הקו אותו יהודי נידח, מציג הוא את עצמו שוב, כאשר בליבי שמחתי על ההזדמנות שאולי תחזור לי להשיב יהודי אל צור מחצבתו. הוא לא נתן לי זמן רב להרהר בתכנונים, החל מספר הוא לי בהתרגשות רבה שלפני מספר חודשים סיימו אשתו וילדיו תהליך ארוך של גיור, כאשר כעת הם מדליקים לראשונה נר חנוכה בברכה!
כאשר הוא נאחז בזכות אבות ובניצוץ שנותר דולק, "שעשה ניסים לאבותינו – בימים ההם בזמן הזה". משנתה של תורה מקץ תשע"ז
(הרב פנחס זרביב שליט"א למעשה)