שלושים וחמש אלף ומאה ושמונה עשרה יום חלפו מראש השנה תרפ"ד, יום שבו החלו רבבות לומדי הדף היומי את מסכת ברכות במחזור הראשון, ועד ליום הזכרון של מחולל הרעיון ז' חשון תש"פ… הרי שזכה רבנו ליותר ממיליארד דפי גמרא!!

רחבת תלמוד התורה היתה מלאה מפה לפה, הורי הילדים על משפחותיהם ישבו נרגשים. המבחן המרכזי לא היה עוד מבחן שהילדים נבחנו, זה היה מרכז הכובד והנחת של ההורים והמשפחה. העיירה כולה התגייסה למעמד. נשות העיירה טחנו, אפו ובישלו לכבוד האירוע הגדול, בימים שקדמו לו-האירוע היה הנושא המדובר ביותר, גם אם צבא פולין יחליט למכור את כל הסוסים ולעבור למכוניות ממונעות, שעל פי עדויות מהימנות של אנשי הכפר, ראו אנשים מתחת למכסה המנוע שמסובבים את הגלגלים… זה לא יעניין איש, הכל שחו אודות המבחן הפומבי הקרב ובא.

אנשים מהעיר הגדולה הביאו בדים ענקיים שכיסו בהם את קירות החצר, יודעי דבר סיפרו בלחש שהבדים מגיעים היישר ממפעל הבדים של ממשלת פולין, וזאת בזכות הקשר המשפחתי של אחד מאנשי העיירה למנהל המפעל. לימים התברר, שהמנהל הנמרץ היה מגיע למפעל בשעות לא שעות, וניסה את מזלו, בדרך כלל בהצלחה.

נשות הקהילה היו רוקמות על הבדים פסוקים ומנגד להם את שמות הילדים. במה ענקית נבנתה עבור הרבנים החשובים שהיו מטריחים עצמם מהקהילות והערים המרוחקות יותר. בקצה הבימה עמדה התזמורת, שהנעימה את האירוע. בהגיע היום הגדול העיירה כולה היתה כמרקחה. למרות היות העיירה לכאורה קטנה וזניחה, היא הצליחה לעשות רעש גדול והביאה אליה גדולי עולם שפיארו את המעמד בנוכחותם. כרכרות הרתומות לסוסים ובהן האורחים הרמים נכנסו זו אחר זו בסערה, משאירות אחריהן ענני אבק. הילדים הנרגשים, חתני האירוע, סבבו סביב האורחים עד שנאלצו לחזור לביתם למנוחה לקראת האירוע שהתקיים בערבו של יום.

האירוע הגדול החל, זה אחר זה הילדים נקראים לעלות לבמה כשמשפחותיהם מלוות אותם במבטי כבוד והערצה. לאחר שהתיישבו על מקומותיהם וההנהלה הודתה לכל האורחים הרמים שהטריחו את עצמם ובאו לעיירה הקטנה, החל המבחן עצמו. הרבנים בכבודם ובעצמם כובדו לשאול את הילדים את השאלו. והנה הגיע תורו של אפרים בייטיק. אפרים היה ילד כשרוני וחד תפיסה, ובליבו פיעם רצון עז להוסיף דעת, אך אביו של אפרים היה סנדלר העיירה, ומחמת מעמדו המשפחתי לא ניתנה עליו הדעת והיה נחשב לילד פשוט.

בשאלה שנשאל על ידי הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, השיב בין הדברים את דברי המשנה בבבא מציעא: שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. וכן שני כלים, אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז, זה אומר יפה שלי וזה יפה שלי, נותן את הקטן לאחד מהם וכו'. ר' מאיר שפירא במבטו החד ועל פי לבושו של אפרים ומשפחתו הבין היטב מי ומה הנער הניצב מולו, ניצל את השעה לשעת כושר לגילוי כישוריו הברוכים של אפרים, עצר אותו ואמר:

"אפרימ'ל היקר, מדוע הרישא מדברת בזה הפקיד מנה וזה מאתיים, ואילו בסיפא בכלים במנה ואלף?". השיב אפרים מיניה וביה: "קיימא לן אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו, ולכן במעות שבהם לא שייך הכלל אדם רוצה בקב שלו די במאתיים כדי שיחמוד ממון חברו, אבל בכלים, אילו היה הכלי היפה שווה מאתים בלבד לא היה הרמאי טוען שהוא שלו, והיה מעדיף את של עצמו, אך כיון שהכלי שווה אלף, שערכו רב יותר משיעור של אחד לתשעה, לכן חמד אותו!".

ר' מאיר שפירא היה נרעש ומופתע כולו מהתשובה החריפה שנאמרה ע"י ילד פעוט, וכך גם כל הקהל כולו, לשמחת משפחתו שהתמוגגה מנחת. והוא המשיך ושאל את אפרימ'ל בנוכחות הקהל: "אפרימ'ל,  שמא תתרץ לי קושיא נוספת שמפליאה אותי מאד: מדוע הינך לומד בכתה כה נמוכה?" אפרימ'ל השיב לאלתר: "מפני שהוועד הנוכחי הסיח דעתו מאזהרת חכמינו ז"ל הזהרו בבני עניים"…

ואכן מאז נטל ר' מאיר שפירא את אפרים תחת חסותו, קידם אותו בהתאם לכישוריו, ואפרימ'ל עלה והתעלה והגשים את התקוות הרבות שנתלו בו. בני העיירה ליווהו במבטי הערצה, הנה התלמיד חכם הצעיר ששמו יגיע למרחוק ויהיה לאחר מגדולי הדור.

אך סופו של אפרימ'ל היה כאוב במיוחד, וכפי שסיפר ר' מאיר שפירא בעצמו באחד מנאומיו בועידת רבנים ומחנכים: אותו ילד גאוני התפתח עוד יותר במשך שנים ספורות, ויצאו לו מוניטין של עילוי נפלא אשר שמו בלבד משך את תשומת ליבם של כל ההורים היהודים. אבא ואמא העתירו ברכות על ראש ילדיהם ישימך אלקים כאפרים… ודבר אחד הכאיב לכל יודעיו ומכיריו של העלם. היה זה כאשר הבחינו כמה חלוש גופו וכולו רוחניות בלבד, נשמה ללא גוף, ואכן לאחר כמה שנים חלה אפרימ'ל במחלה שגופו החלוש לא יכל לשאתה, ונפטר למגינת לב. הכל ראו עצמם מיותמים לא רק מן העלם המופלא, אלא חשו שעולם התורה הפסיד הפסד גדול. והוסיף ר' מאיר שפירא ואמר: "הרגשות לא לקחו בחשבון רק את אפרימ'ל הקטן, אלא את הגאון הגדול שרבי אפרים עתיד היה לצמוח ממנו בעתיד!

"ביטאתי את המחשבות הללו", אמר ר' מאיר שפירא, "בדברי הספד שנשאתי, קראתי את הפסוק 'הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד'. היית לנו בן יקיר אפרימ"ל שלנו, ואם כי 'ילד שעשועים' לפי מספר שנותיך, לא היית אלא ילד שעשועים, בכל זאת גדול היית, כי 'מדי דברי בו', כשאני מדבר עליך כיום, 'זכור אזכרנו עוד', הריני נזכר בעוד שיכול היה לצמוח ממך בתקופת העתיד של חייך, שהיתה מביאה אותך לכלל שלימות עילאית, ויחד עמדי סיים כל אחד ואחד את הפסוק 'על כן המו מעי לו'. היזהרו", סיים הרב בהתרגשות, "בבני עניים, שמהם תצא תורה". (ישיבת חכמי לובלין ח"א)

ר' מאיר שפירא, היה מופלא ביותר בגישתו לתלמידיו שאהבוהו אהבת אמת, והיה להם כאב ממש.  כשנסתיימה מלאכת בנין ישיבת חכמי לובלין, לאחר שש שנים של דם ויזע שבהן נסע בכל העולם לגייס כספים עבורה, ביקש שיכתבו על חזית הבניין את הפסוק: "לכו בנים שמעו לי יראת ד' אלמדכם".  והוא הסביר שבחר בפסוק הזה בעקבות מאמר חז"ל ידוע, שלכאורה היה צריך לומר 'בואו בנים' – בואו, התקרבו וכך תשמעו, ואמר 'לכו' כי רק כשהולכים ומתרחקים אפשר לראות האם באמת שמעו. במלחמת העולם השניה שרפו הגרמנים ימ"ש את הישיבה, הלהבות השתוללו בה כיממה בזמן שיהודי לובלין עמדו מסביב ובכו. הגרמנים ימ"ש הביאו תזמורת צבאית, והצלילים העליזים של המוזיקה החיילית החרישו את ייללתם. לאחר המלחמה כששבו היהודים ללובלין, נזדעזעו לראות בה בית ספר לאחיות ללימודי רפואה. שנים רבות לאחר מכן, לפני כחמש עשרה שנה, הוחזר בנין הישיבה לקהילה היהודית שעשתה בו שיפוץ נרחב, וכמובן החזירה את הפסוק לחזית הבנין שניצב כך עד היום.

***

שלושים וחמש אלף ומאה ושמונה עשרה יום חלפו מראש השנה תרפ"ד, יום שבו החלו רבבות לומדי הדף היומי את מסכת ברכות במחזור הראשון, ועד ליום הזיכרון של מחולל הרעיון ז' חשון תש"פ. הרה"ג ר' מאיר שפירא זצ"ל, יצא עם הרעיון הנפלא בכנסיה הגדולה בוינה בעידודו של החפץ חיים: אם כל בית ישראל בכל אתר ואתר, ילמדו באותו יום את אותו דף גמרא, היש לך ביטוי מוחשי יותר לאיחוד העליון בין קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל?!… נוסע לו יהודי ותחת בית שחיו מסכת ברכות, נוסע הוא שבועיים מישראל לארצות הברית…לבסוף, כשהוא עומד על אדמת ארצות הברית נכנס הוא לבית המדרש ומוצא יהודים עוסקים באותו דף שבו עמד היום ומצטרף ללומדים בחדווה, ומתפלפל עם הלומדים והם משיבים לו ונמצא שמו הגדול מתאדר מתגדל ומתקדש… בגיל 36 בלבד. אם נאמר שבממוצע ישנם בכל מחזורי הש"ס שנלמדו מאז ועד היום לפחות שלושים אלף לומדים, (הרה"ח ר' שלום זאב (ר' וועלוול) אייזנבך זצ"ל, שנפטר ביום השני של ראש השנה תשע"ב בן 102 שנים, זכה ללמוד את הדף היומי מיומו הראשון בראש השנה תרפ"ד ולסיים כמעט 13 מחזורים) הרי שזכה רבנו ליותר ממיליארד דפי גמרא. בעוד כחודשיים ימים – ח' טבת, יחלו המוני בית ישראל במחזור נוסף, המחזור הארבע עשרה, בואו נהיה כולנו מיליארדרים, ונשתתף במצ'ינג של המיליארד השני…