הרב יהושע לייבזון
בספר 'ללמדך' שהוציאו בני משפחתו של הגאון רבי מרדכי פרוינדליך זצ"ל, שהיה מגדולי תלמידיו של הגר"ש רוזובסקי זצ"ל, מרביץ תורה נודע בישיבות וראש כולל במשך שנים רבות, מצאתי סיפור מעניין על הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, עם ווארט יפה שבכך מסביר הגאון רבי מרדכי פרוינדליך זצ"ל, את פירושו של רש"י בפרשה:
בפסוק "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" (ל"ז, ל"ד)
פרש"י: "ימים רבים – כ"ב שנה, משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר: יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתיים הרעב כשבא יעקב למצרים, הרי כ"ב שנה, כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם: כ' שנה שהיה בבית לבן, וב' שנה בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל. וזהו שאמר ללבן: זה לי עשרים שנה בביתך – לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן".
לכאורה, עלינו להבין: מדוע נגזר על יעקב שלא יראה את בנו במשך עשרים ושתיים שנה, בגלל שברח מפני עשיו לבית לבן, ונמנע במשך עשרים ושתיים שנים מלכבד את אביו? הלא מדין 'פיקוח נפש' לא היתה לו ברירה, כי אם לברוח מפני עשיו שביקש להורגו!
התשובה תובן על פי המעשה הבא:
היה זה בתקופת השלטון הקומוניסטי, כאשר כיהן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל כרבה של העיירה 'ליובאן' שברוסיה. בין שלל פעולותיהם ההרסניות ובמסגרת מלחמתם כנגד הדת – סגרו השלטונות על מנעול ובריח את מקווה הטהרה המהודר של העיירה 'ליובאן', והותירו את בני העיירה נבוכים ואובדי עצות: כיצד יוכלו להמשיך בקיום התורה והמצוות מבלי מקווה טהרה?
אלא שמן השמים הקדימו רפואה למכה: בעודו שקוע בהרהוריו, מודאג מעתידם הרוחני של צאן מרעיתו – נזכר רבי משה, רב העיר, בבריכת השחייה ההולכת ונבנית בימים אלו במרכז העיירה, ורעיון צץ במוחו…
עוד באותו היום, בירר רבי משה את זהותו של הקבלן, אשר הופקד על הקמת הבריכה, וקבע עמו פגישה בשעת לילה מאוחרת. לאחר שהסביר לגוי את מבוקשו, תוך שהוא מתווה את תכניתו ומלווה אותה בשרטוטים מדוייקים – הניד הגוי בראשו לשלילה, אולם כאשר ראה את חבילת השטרות ששלף הרב מכיסו – אורו עיניו והוא שינה את דעתו בו במקום.
בקשתו של רבי משה, הייתה פשוטה: הוא ביקש כי הקבלן יבנה במרחק מה מהבריכה, בור בו יתכנסו מי הגשמים, ויחבר את הבור הזה לבריכה – באופן אשר יכשיר אותה לשמש כמקווה טהרה כשר למהדרין… ברור היה לשני הצדדים, כי אם יגלו השלטונות את הדבר – תרחף סכנת חיים על ראשם! ובכל זאת, לקבלן הגוי היה שווה להסתכן בתמורה לסכום המכובד שקיבל, ואילו רבי משה? אותו לא הרתיע דבר, כאשר טהרתם של ישראל הייתה מונחת על כף המאזניים…
ואכן, תקופת מה לאחר מכן, ניתן היה לברך על המוגמר… הקבלן הגוי אמנם הספיק לחזור בו כמה וכמה פעמים תוך כדי עבודה, וגם לחזור בו מחזרתו כאשר שולשלו לכיסו סכומים נוספים, אולם בסופו של דבר הוקם המקווה, בדיוק על פי הוראותיו של רבי משה, והוא היה כשר למהדרין מן המהדרין! לא יאומן כי יסופר: השלטונות בעצמם – הם אלו שבנו את המקווה עבור בני העיירה!
השמועה אודות מקווה הטהרה המהודר, עברה מפה לאוזן. לא זו בלבד שתושבי 'ליובאן' השתמשו בו, אלא שגם מעיירות אחרות, מרחק מספר ימי נסיעה – הגיעו יהודים בכדי 'לרחוץ' בבריכה המקומית, ובעצם, בכדי לטבול טבילה של מצווה במקווה הטהרה המהודר… השלטונות, מצידם, היו שבעי רצון: הם הבינו – כי כפי הנראה הבריכה אכן נבנתה כראוי ומנוהלת היטב, עד שמגיעים אליה ממקומות רחוקים… הם לא העלו בדעתם, כי מתחת לאפם ממש, ממשיכים היהודים לשמור את מצוות דתם בסתר!
שנים חלפו, ורבי משה כבר עזב את רוסיה והיגר לארצות הברית של אמריקה. היה זה לעת זקנותו, כאשר ביום מן הימים נפל למשכב, וחומו העפיל. בלית ברירה, מיהרה הרבנית להזעיק את נכדו של רבינו, ששימש כרופאו האישי של סבו הגדול, ומשהגיע – הספיק לו מבט חטוף בכדי להורות כי יש לפנות את סבו הגדול בדחיפות אל בית החולים, שכן הוא נמצא בסכנת חיים ממשית.
אלא שלמרבה הפלא, כאשר הגיעו אל בית החולים – ניכר לפתע שיפור משמעותי במצבו של רבי משה. בדיקות נוספות שהתבצעו, על ידי טובי הרופאים – הביאו עד מהרה לכדי החלטה: ניתן לשחרר את הגאון לביתו, משום שלא נשקפת לו כל סכנה…
רבי משה שב, אפוא, אל ביתו, וחזר לשגרת יומו, אולם עוד באותו הערב – קיבל נכדו שיחת טלפון מעניינת מידידו, רבי דוד משקובסקי, אשר שימש כרב ב'ברונקס'. "מה שלום סבך הגדול?", בירר רבי דוד, ואילו הנכד התפלא: "מנין לך שסבי לא חש בטוב? אכן, נראה היה שמצבו אינו בכי טוב, אולם לאחר בדיקות מקיפות נחה דעתנו, והוא שב אל ביתו בטרם נודע הדבר לאיש!", תהה, ורבי דוד סיפר:
"דע לך, כי הלילה חלמתי חלום… בחלומי, ראיתי את סבך הגדול כשהוא עומד בפני בית דין של מעלה, חלש וחיוור, והם הופכים בדינו ומתלבטים האם ליטול את נשמתו. אולם לפתע, נשמע קול רם, קולו של אחד המלאכים, שהכריז ואמר: 'בזכות המקווה – הוא יבריא לחלוטין! זכות המקוה תעמוד לו!'".
"האם יודע אתה במה מדובר?", שאל רבי דוד את הנכד, אשר מיהר לספר לו את המעשה שסיפרנו זה עתה, על אודות המקווה שהקים רבי משה ב'ליובאן' – תוך מסירות נפש של ממש… "כעת נודע הדבר!", התרגש רבי דוד: "בזכות אותה מסירות נפש שהתמסר סבך הגדול להקמת המקווה – ניצלו חייו שנים רבות לאחר מכן!".
זהו המעשה, והלקח העולה ממנו ברור: לעיתים, זכות שעומדת לו לאדם, עשויה להגן עליו ולהצילו מגזר דין שנגזר עליו!
ומכאן תשובה לשאלתנו, כפי שהיה מבאר מרן הגרא"מ שך זצ"ל, וכך היה אומר: אמנם, בוודאי לא היתה כל תביעה על יעקב אבינו, במה שעזב את אביו וברח אל לבן מפני עשיו אחיו. היה זה אמנם מצב של 'פיקוח נפש' ממש! ובכל זאת, למעשה, החמיץ יעקב את זכות כיבוד אב של אותן עשרים ושתיים שנים, בהן לא שהה במחיצתו של אביו הגדול!
איננו יודעים מדוע נגזרה על יעקב גזירה זו, שלא לראות את בנו אהובו, יוסף הצדיק, למשך עשרים ושתיים שנה… אולם אילו היתה נזקפת לזכותו זכות כיבוד אב של אותן עשרים ושתיים שנים – היא הייתה יכולה להגן עליו, ולזכותו בכך שיוסף בנו יכבד אותו, כפי שהוא עצמו כיבד את אביו שלו! אכן, מאחר ולא עמדה ליעקב זכות זו, אף אם באונס – הרי שלמעשה לא היה ביכולתה של זכות זו להגן עליו, ונגזרה עליו הגזירה להיפרד מיוסף למשך שנים כה רבות!
(לתגובות: [email protected])