בנימין כהן
עולם המדע מתקדם בצעדי צב, ואט אט הוא מאשש ומשלים פערים כלפי נתונים שנמסרו בתורה שבעל פה במסורת היהדות במשך אלפי שנים, ומגלה את מה שידוע לחכמי ישראל על הבריאה כולה ועל עולם הצומח בפרט.
יום חמישה עשר בשבט, המציין את יום ראש השנה לאילנות, מהווה עבורנו הזדמנות נפלאה להציץ לתוך נבכי האילנות, לקלף את שכבת הגזעים והשורשים ולגלות את החכמה הא-להית שטבעה בעולם הצומח תחושות ורגשות כה עדינים.
כמי שאמונים על אמיתותה של תורה, לא הרמנו גבה כשמצאנו במרחבי ים התלמוד והאגדה מידע שאותו חשפו חז"ל על עולמו המופלא של הבורא בכל תחומי החיים, מתורת האסטרונומיה ועד לבוטניקה וזואולוגיה, שבהם גילו חז"ל ידע ובקיאות מופלאה עד לדיוק מרבי, על אף שלחכמי אומות העולם הדברים נראו כתמוהים ובלתי מדויקים.
כך שנו רבותינו ב'פרקי דרבי אליעזר': "בשעה שכורתים את עץ האילן קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע". הספקנים כמובן נטו להכחיש ולזלזל בעובדה זו. וכי מניין להם לדעת שהאילנות משמיעים קול? ובכלל, האם לעולם הצומח ישנם רגשות שאותם הם מביעים בזעקות או במאור פנים?
פרופ' דניאל חיימוביץ, מנהל מכון מן למדעי הצמח באוניברסיטת תל אביב ואחד החוקרים המצוטטים והמוערכים בתחום, מגלה כי "בעשורים האחרונים הרבה חוקרים, גם כאלה שהגיעו לתגליות מעניינות, העדיפו לא לפרסם דברים שקשורים לנקודות הדמיון בין צמחים וחיות, ולו רק מהפחד שייתפסו כשרלטנים".
אך העובדה המתגלית לנגד עינינו מוכיחה ברורות, שהחכמה הא-להית המתפשטת במהלך האלף השישי מגישה לעולם המדע כלים מדעיים שבעזרתם מגלים החוקרים את המידע המדויק שהיה ידוע לחכמי ישראל גם ללא כלי המחקר והמכשור האלקטרוני המתקדם שנמצא בידם. ניתן לומר בבירור, כי המחקרים שעליהם הם עמלים בהשקעה אדירה של משאבים אנושיים וכלכליים, עדיין לא הגיעו לאפס קצהו של הידע המדויק שאותו חשפו חז"ל בתוה"ק.
מכאוביו של הגזר
בחקר החיים המסתוריים של הצמחים עסקו, ועדיין עוסקים, טובי המומחים בתחום. אלו זוכים להכרה ממלכתית. ה'פראבדה' יצא לפני כשלושה עשורים בכותרת ענק: "צמחים מדברים. כן, הם צועקים". רשות הדיבור נתונה לירחון המדעי הבריטי רב היוקרה נייצ'ר, שציטט תיאור מרתק על תגלית חשובה שסימלה את האות לחשיפתו וגילויו של עולם מופלא – עולם הצומח, שהתגלה כעולם חש ומרגיש.
"במעבדה ליד עמק מאיידה, מוטל לו גזר ביש מזל, אך חי עדיין. הוא קשור ברצועות לשולחנו של 'מנתח'. בבשרו של הגזר (אין כאן טעות, מדובר אכן בגזר) נעוצים שני צינורות זכוכית מלאים בחומר לבן שבתוכם עוברים חוטי חשמל. הצינורות דומים לשתי רגלים שכפותיהן קבורות בבשרו של הגזר. כאשר 'צובטים' את הירך בעזרת זוג מלקחיים מברזל, מיד נרתע הגזר מרוב כאב.
"הוא 'צווח' מרוב ייסורים. 'קולו' מבטא זעזוע אין קץ. הוא מחובר למערכת חשמלית בצורה כזו, שהשדר החשמלי של כאבו דוחף זרוע של מנוף עדין מאוד. המנוף מפעיל ראי זעיר, והראי מטיל אלומת אור על הקיר בקצה האחר של החדר, וכך כל אימת שהגזר 'נאנק' מייסורים, הרטט שעובר בו גורם להבזק של אור. כך יש בכוחו של המדע לחשוף את רגשותיו של ירק כה אטום כמו הגזר".
לא רק גזר. גם לפת, צנונית וכרוב מביעים רגשות, חשים ונושמים. על קביעה זו חתום צ'אנדרה בוסה, מדען בעל שם עולמי שחקר את התגובות הפיזיקליות של הצומח. לתגלית מדהימה זו הוא נחשף ביום בהיר, כאשר רעיון מטורף נזרק לו במוח. בוסה חיבר את מכשירי המדידה הרגישים שלו אל העלים של צמח כלשהו, והתוצאה הייתה מדהימה.
כלא מאמין ניסה בוסה שוב ושוב לחזור על הניסוי. התברר לו לתדהמתו הרבה שהצמח מגיב על 'מהלומות' שונות ממש כפי שבעלי חיים מגיבים. זה היה בעצם רק קטע קטן שהשתבץ במחקר עולמי מרתק, שחשף מעט על סודות הבריאה של הצמחים, וכפי שכינו זאת אנשי מדע אשר חקרו את הנושא. הרעיון המהפכני הזה התקבל על ידי המדע השמרני בבוז ובאי אמון מוחלט, אבל ככל שהתרבו ההוכחות לא היה מי שיכול לסתור את הממצאים. בספר חדש על עולמו המסתורי של הצומח שיצא לאור בבריטניה, נפרשת בפנינו היריעה כולה שחושפת טפח מהעולם הזה.
מחקריו של בוסה היו מדעיים לכל דבר, אבל קהיליית המדענים הבריטית התקשתה לקלוט את הרעיון המהפכני. התפנית חלה כאשר פרופ' סידני הוארד וינס, פיסיולוג ובוטנאי של צמחים נודע מאוקספורד, ומי שהיה בעבר מורהו של בוסה, ביקש לחזות במו עיניו בניסויים של בוסה.
הוא הביא עמו את הוארס בראון, מומחה נוסף לסגולות המיוחדות של הצמחים, ומומחה נוסף, שבא במקומו של האקסלי כמנהל המוזיאון לתולדות הטבע בסאות קנסינגטון, לונדון. "האקסלי היה מקריב כמה שנים מחייו לו רק היה יכול לראות את הניסוי הזה", קרא הוארס בראותו את הצמח מגיב על הגירוי. בו במקום הזמין את בוסה לחזור על כל ניסוייו לפני החברה.
הפרופסורים המכובדים לא האמינו למראה עיניהם כשצפו דרך מערכת הגדלה מיוחדת כיצד עלה של כרוב מתפתל בעוויתות עזות בשעה שמרתיחים אותו למוות. הם חזו כיצד צנון 'מתעייף' ממש כמו שריר, וכועס כאילו הייתה לו מערכת עצבים. ואם לא די בזאת, הרי שברגע 'המוות' חולף בו זעזוע שמזכיר פרפורי גסיסה של בעל חיים.
בוסה זכה להכרה ממלכתית. הוא קיבל תואר אבירות כאות הערכה על מחקרו. (על כך ועוד בהרחבה בספר 'המהפך' מאת הרב זמיר כהן שליט"א עמ 112).
מיותר לציין ששלל התארים וההכרות הבינלאומיות מיותר לחלוטין עבורנו. אילו היו אותם חוקרים נכנסים לשערי בית המדרש ושואלים כל דרדק על מחקריהם ותגליותיהם, הם היו זוכים לאמון מוחלט מחד ולהינף יד מבטל. חכמי ישראל שאת תורתם אנו לומדים ומימיהם אנו שותים, ידעו להבין את שפת הצמחים (משמע, הצמחים יש להם שפת דיבור), כמו שידעו להבין שפות שונות של ברואים אחרים. כל צורב ויודע ספר יודע לצטט את מאמר חז"ל על רבן יוחנן בן זכאי ש"לא הניח מקרא ומשנה וגמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וגזרות שוות, תקופות (=אסטרונומיה), וגמטריאות, שיחת מלאכי השרת, שיחת שדים ושיחת דקלים" (סוכה כח).
צמחים יכולים לחשוב
קליב בקסטר היה מומחה אמריקני לפוליגרף (גלאי שקר). ב-1966, כשהשתמש בגלאי שקר הוא גילה במקרה שלצמחים יש פעילויות רגשיות ברמה גבוהה בדומה לאלו של בני אדם. בעקבות זאת הוא ניהל סדרת מחקרים שהדהימו את העולם.
יום אחד חיבר בקסטר פוליגרף לעלים של 'דרסנדה', הידוע גם בשמו הפשוט 'עץ הדרקון'. הוא רצה לראות כמה זמן ייקח לעלים להגיב לאחר שהשקה את שורשי העץ. לפי התיאוריה, צמח יגביר את המוליכות שלו ויפחית את התנגדותו לאחר שיספוג מים, והעקומות הנרשמות על הנייר המילימטרי אמורות להתפתל כלפי מעלה. אבל במציאות, העקומה שצוירה התפתלה כלפי מטה. כשמחברים גלאי שקר לגופו של אדם, העט ירשום עקומות שונות על פי השינויים במצב הרוח של האדם. תגובתו של עץ הדרקון הייתה בדיוק כמו גלי תנודות מצב הרוח של האדם. נראה שהעץ היה מאושר כששתה מים.
בקסטר ביקש לבחון אם לאותו צמח יהיו תגובות אחרות כלשהן. הניסיון הוכיח לבקסטר, שאיום על חייו של אדם היא דרך טובה לעורר אצלו תגובה חזקה. בקסטר טבל את העלים של הצמח בתוך כוס קפה חם, ומשלא נרשמה כל תגובה הוא חשב על משהו מבהיל יותר – לשרוף את העלים שהיו מחוברים לפוליגרף.
התוצאה הדהימה אותו: עם אותה מחשבה, עוד בטרם שהגפרור הונח בין אצבעותיו, כבר הופיעה במהירות עקומה הנוטה למעלה על הדף. כשחזר עם גפרור הוא ראה ששיא אחר הופיע על העקומה. למעשה, ברגע שהצמח ראה שבקסטר החליט להתחיל בשריפה, הוא נבהל שוב. אם היה מראה היסוס או חוסר רצון לשרוף את הצמח, התגובות שנרשמו על ידי הפוליגרף לא היו כה חדות. לעומת זאת, כאשר הוא רק העמיד פנים שהוא מתכוון לשרוף את העלים, לצמח לא היו כמעט תגובות. הצמח הצליח אפילו להבחין בין כוונות אמיתיות לבין מזויפות. בקסטר כמעט יצא בריצה לרחוב כדי לצעוק: "צמחים יכולים לחשוב! צמחים יכולים לחשוב!"… עם הגילוי המדהים הזה חייו השתנו לעולם.
לכל עשב – ניגון
"כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק, מפני שהקול יפה לבשמים" (כריתות ו.). הקול אומר אפוא את הכל…
ניסיון מכיוון שונה נערך בחברת IBM שבקליפורניה. מרסל פוגל, כימאי ששימש כמנחה סמינר ליצירתיות בחברת המחשבים, קיבל לידיו את כתב העת 'ארגוסי' שסיקר בהרחבה את ממצאי מחקריו של בקסטר. אחד מתלמידיו שהגיש לידיו את כתב העת, הקריא לו את הכותרת ששאלה 'האם לצמחים יש רגשות'. תגובתו הביעה זלזול בסנסציה שאינה ראויה להתייחסות.
ולמרות זאת, כעבור מספר ימים כשסקרנותו גברה עליו, הוא עיין בכתב העת ומאז שינה את השקפתו, ובאחת מהרצאותיו הקרובות הוא אף הקריא קטעים מתוך המחקר בפני תלמידיו. תגובות הבוז, כמו הבעת הסקרנות שצפו במהלך ההרצאה, הביאה את אחד מתלמידיו לערוך ניסוי ולבחון האם אכן לצמחים יש רגשות.
באחד הניסויים שתועדו קטף התלמיד שני עלים משיח מסוים, והניח אחד מהם על השולחן ואת השני סמוך למיטתו. לאחד הקדיש תשומת לב מרובה, מהשני התעלם. "בכל בוקר כשאני מתעורר", סיפר, "אני מסתכל בעלה שליד מיטתי ורוצה שהוא ימשיך לחיות. איני מקדיש תשומת לב לעלה השני". כעבור חודש הזמין פוגל את עמיתיו להתבונן בתוצאות המחקר.
אלו בקושי האמינו לו. העלה שממנו התעלם היה כמוש ונבול לגמרי, השני, זה שהניח ליד מיטתו, היה ירוק ורענן כולו.
ניסוי זה, כמו גם מחקרים אחרים, הגיעו לאוזניו של חוקר סיני. השמועות שסיפרו כי הצמחים שזוכים לטיפול מוזיקאלי מלבלבים ופורחים בצורה בריאה יותר, יצרו עבורו אתגר, מכיון שלדידו היו אלה שמועות חסרות בסיס. החוקר הסיני פיתח מערכת בדיקה מדעית. הוא לקח הרבה צמחים שופעי בריאות, כולם באותו גיל, וחשף אותם – מין אחד בכל פעם – ברדיוס קבוע סביב מקור שהשמיע צלילים של שלושה כלי נגינה.
התוצאות היו מעל למשוער. הצמחים פרחו והפיקו זרעים הרבה מעל הממוצע. לאחר שסידרת ניסויים מדעיים חיזקה את הקביעה הזאת, החליטו חקלאים אחדים ליישם את השיטה כדי להגביר את היבולים. הם הקליטו נעימות של מוזיקה והשמיעו אותן ברמקולים שעה ביום לשישה זנים של אורז שגדלו בשדות. היבולים שנקצרו היו גדולים ב-25 עד 60 אחוזים מהממוצע.
עצי היער מרננים. אילנות שבשדה אומרים פרק שירה לבוראם. לא מן הנמנע מלקבוע שפרקי השירה שעליהם דיברו חז"ל נאמרים על ידי האילנות והצמחים כ'שירה' של ממש. מוזיקה של ממש. הצמחים יודעים לא רק לשמוע שירה ולהתפעל ממנה, אלא אף לזמר שירה ולהשפיע ממנה.
ידועים המה דבריו המאירים של מוהר"ן מברסלב זי"ע: "דע כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאוכלו, ולפי העשבים והמקום שרועה שם, כן יש לו ניגון, כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת פרק שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה".
המרחק אינו משפיע
התחושות הצמחיות היו ידועות עוד מזמן המקרא, ומסתבר שהאנושות ידעה כיצד להפיק תועלת מהעולם המופלא הזה. על המסופר בספר איוב "וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו, ויבאו איש ממקומו, אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי, ויועדו יחדו לבוא לנוד לו ולנחמו" – שואלת הגמרא במסכת בבא בתרא (דף טז) "מאי ויועדו יחדו", ועל כך משיב רב יהודה בשם רב: "מלמד שנכנסו כולן בשער אחד". חז"ל מבהירים, שבין כל אחד ואחד מבני החבורה הזו היה מרחק של מאות פרסאות, ואם כך, עולה בגמרא השאלה: "מנא הוו ידעי?", והתשובה המפתיעה על כך היא: "איכא דאמרי, אילני הווה להו, וכיון דכמשי הוו ידעי".
על טיבן של האילנות הללו עומד רבנו גרשום ומבאר: "ג' אילנות היו נטועין בפרדס, שכל אחד היה קורא לכל אחד על שם חברו, ואם היה מייבש אחד מן האילנות שבו, היו יודעין שאין שרוי בטובה אותו שנקרא האילן על שמו".
המרחק הפיזי לא האפיל על התחושה. האילן היטיב לדעת שהחבר שנמצא במקום כה רחוק שרוי כעת במצוקה. האילנות ידעו את המתרחש. בעליהם ידעו לא פחות לזהות את התחושות והמסרים שהאילנות שידרו להם.
רבי אהרן מענדל בהר"ן הכהן, שכיהן כרב קהילת האשכנזים בקהיר, מציין בספרו 'הנשמה והקדיש' (עמ 32) עובדה נוספת, בה ניתן להיווכח בקלות גם ללא חדר ניסויים וכלי מעבדה:
"וכן תמצא בהצמחים פלא אחר קטן מזה, והוא מה שהיין שבחביות העומד במרתף ישתנה לתוסס מעט, בכל עת תקופת השנה לזמן חניטת הגפנים. ומי מודיע להיין שבמרתף את כל זאת, שהימים ימי בכורי ענבים? אלא שהכוח המושך שבהם רוחני הוא, ומקושר הוא להכוח ההיולי, והוא מקושר ומדובק לכוחו של מעלה. ולא ייפלא מה' דבר, שהכוח ההיולי הזה הוא הכוח הראשון שנאצל מאת הבורא ברוך הוא מתחילת בריאת העולם, והוא עודנו עומד ומשמש לפניו ית"ש, והוא עובד עד היום הזה" וכו'.
כיום, לנוכח ה'תגליות' המדעיות, מתאר פרופ' דניאל חיימוביץ עד כמה חוש הראייה הצמחי 'מפותח'.
"צמחים רואים כשאנחנו מתקרבים אליהם, ויודעים כשאנחנו עומדים מעליהם. הם אפילו יודעים אם החולצה שלנו כחולה או אדומה. העציץ במרפסת שלך יודע אם צבעת את הבית או אם הזזת אותו. הוא יודע אם יש בבית אור עמום, לדוגמה: נר בחדר חשוך, ויודע אם עכשיו אמצע היום או בין הערביים; מהיכן מגיע האור שנופל עליו וכמה זמן הוא מאיר. ולא רק שהוא רואה את כל הדברים האלה, הוא גם מסוגל לעבד את המידע ולפעול לפיו באופן הכי יעיל שאפשר.
"הצמחים", מסביר חיימוביץ, "הם לא רק יצור חי ונושם אלא גם חכם ומסתגל, קשוב לסביבתו ומגיב אליה בזמן אמת. רק לאט".
זהו. פשוט לאט. התגליות עוד יגיעו רחוק ככל ששפע החכמה הא-להית יתגבר ויתפשט בעולם, להכיר ולהודיע את מציאותו יתברך.
(המבשר תורני בשלח תשע"ה)
2/755