הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
על המדרכה מונח צעיף כחול ועל המדרכה ממול מונחת לה כפפה שחורה. אין כמעט ספק שפרטי הלבוש נפלו כעת מהילקוט של אחד מילדי מוסדות החינוך באזור. האם להרים את הכפפה, תרתי משמע, ולנסות לאתר את בעליה באחת הכיתות, או להשאירה במקומה, כדי שהילד יבוא ויחפשה בעצמו?
מצאנו משחק, שנמכר בשקל ב'הכל בשקל', ומצבו המשומש אינו מזהיר במיוחד… האם מוטל עלינו לנסות לאתר את הבעלים, כשהמשחק שווה סכום מזערי וככל הנראה בעליו לא יטרח לבוא ולקחתו?
מצאתי מציאה ברחוב. האם אני צריך לדפוק בכל דלתות השכונה ולהכריז עליה, או שמספיק לפרסם מודעה בעלון השכונתי?
מצאתי תוכי. תליתי מודעה בכל האזור. כעבור שבוע גליתי שכל המודעות נתלשו. האם עלי לשוב ולהדביק מודעות נוספות? ואם כן, כמה זמן צריכה המודעה להישאר תלויה?
הטור והשולחן ערוך טרחו לכתוב בתחילת הלכות השבת אבדה, שיהודי שהרים מציאה כדי לקחתה לעצמו, עובר בשני איסורי תורה של "לא תוכל להתעלם" ו"לא תגזול", ומבטל מצוות עשה של "השב תשיבם". רבים סבורים בטעות שמצוות השבת אבדה היא מעשה חסד ותו לא, סוג של מידה טובה ונחמדה. אך לא! זוהי מצווה מפורשת מהתורה, שמסתעפות ממנה עוד מצוות, כמו "ואהבת לרעך כמוך", "לא תעמוד על דם רעך" ו"לא תונו איש את עמיתו".
בכלל מצוות השבת אבדה ישנה הלכה, שעלינו להודיע לאדם כשאנו רואים שיש לו נזק. פנסי מכוניתו נשארו דלוקים, המפתח נשאר מחוץ לדלת, התפוצץ לו צינור בגינה וכדומה. האם אנו ערים מספיק לכך?
נפסק להלכה, שיהודי שרואה אבדה שיש בה סימן והוא מעלים את עינו ממנה, עובר על איסור של "לא תוכל להתעלם", ומבטל בכך גם קיום מצוות עשה של "השב תשיבם", או את המצווה הנאמרת בפרשתנו, "השב תשיבנו". כשאנו רואים אבדה שאין בה סימנים, לפי רוב הפוסקים אנו פטורים מלהגביה אותה, וכך הכריעו להלכה מרנן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל והגר"נ קרליץ שליט"א. ואמנם מרן הגר"נ קרליץ שליט"א הוסיף והורה, שאם האבדה נמצאת במקום שיש בו תלמידי חכמים, היכולים להכיר את אבדתם בטביעת עין, עליו לקחתה ולהכריז עליה, וכן אם הוא משער שבעלי האבדה יכריזו על אבדתם ויוכלו להוכיח שהאבדה שלהם, שיגביה אותה ויכריז עליה. מובא בשם מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שחייבים להשיב אבדה גם כאשר הבעלים לא מחפשים אחריה, כיוון שאי חיפושים אינו מוכיח על ייאושם מהאבדה, שהרי אולי סבורים הם שימצאו את האבדה באחד מחדרי הבית וכדומה.
פתחנו ארון חשמל באחד הבניינים, וגילינו שם חפץ יקר. מצאנו משהו בתוך צמחייה עבותה או בכל מקום מחבוא. פסק השולחן ערוך שאם מסתבר לנו, ואפילו כשאנחנו מסופקים ולא בטוחים, שהחפץ הוחבא שם בכוונה, לא לגעת בו. אך אם הרמנו את החפץ ולקחנוהו לביתנו, אסור לנו להחזירו למקומו, אלא צריך להכריז עליו – אם יש בו סימן, ואם אין בו סימן – עלינו להשאירו אצלנו עד שיבוא אליהו הנביא. אומנם כתבו הפוסקים, שאם הרמנו את האבדה בידינו, אך עדיין לא עזבנו את המקום, אנו יכולים לשוב ולהחזירה למקום המחבוא שם היתה.
נפסק להלכה (שו"ע יו"ד רסב,ג), שמוצא אבדה חייב להכריז ולפרסם על כך שמצא את האבדה, והבעלים יכול לקבלה אצלו. הפוסקים הביאו מספר דוגמאות של פרסום מציאת האבדה. לתלות מודעות בבתי הכנסיות באזור בו נמצאה האבדה, לתלות מודעה במקום בו מצא את האבדה. החתם סופר מציע לפרסם מודעה בעיתונות המקומית, ואמנם אם מערכת העיתון גובה תשלום על פרסום המציאה, פסק השולחן ערוך (רסה, א) שאין חובה על המוצא להוציא כסף עבור הכרזת האבדה. לכן, כך כתב ה'אגרות משה', אין חובה לפרסם מודעה בעיתונות בתשלום, ואולם במציאה בעלת שווי יקר, כשנראה ומסתבר שבעל האבדה יהיה מוכן לשלם את הוצאות פרסום האבדה, פסק ה'שולחן ערוך הרב' שעל המוצא לפרסם על דבר האבדה בתשלום.
מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הורה, שמותר למסור אבדה למחלקת האבדות במשטרה, בתנאי שברור שהמשטרה שומרת על האבדה במקום שמור וטוב, והם מחזירים את האבדה רק לאחר נתינת סימנים. אך אם התברר שהמשטרה מחזירה את האבדה לכל דורש, גם כשלא מסר סימנים ראויים, אסור למסור להם את האבדה. אך כמובן אפשר למסור את פרטי האבדה למשטרה, והשוטרים יפנו את אלו שביררו עליה, למוצא האבדה.
בספר 'השבת אבדה כהלכה', מובא פסק הלכה מעניין בשם פוסקי הלכה נודעים: המוצא אבדה באוטובוס או במונית של חברת נסיעות, מותר למסור את האבדה למחלקת האבדות של החברה, למרות שהם אינם שומרים כדין על האבדה, ולא דורשים סימנים כפי ההלכה. משום שכל נוסע עולה לאוטובוס או למונית על דעת שאם ישכח בו חפץ, המוצא יניח אותו במחלקת האבדות, והוא כפי המקובל שכותבים בבתי הכנסיות מודעה, שכל מי שמשאיר חפצים בשטח בית הכנסת או הכולל, מניחם על דעת זה שכעבור זמן מסוים החפץ יועבר לצדקה או לפח האשפה.
כדי להבין מה מתרחש במחלקות האבדות של התחבורה הציבורית, מספר לנו מ"מ ראש עיריית אלעד, הרב שמואל גרוסברד, שבמכרז שאושר בתחבורה הציבורית באלעד, נכתב במפורש שהחברה מתחייבת להקים 5 מוקדי השבת אבדה ברחבי הארץ. החברה חייבת להצמיד פתק לכל אבדה בו נכתב באיזה קו, שעת מציאה ושם נהג נמצאה האבדה, כולל רישום מדויק במחשב. לפני תנאי המכרז, תשמישי הקדושה נמצאים בארון שמור ונפרד. פרטי לבוש נשמרים במקום ראוי לאכסון בגדים. כעבור חודש מעבירים במחלקת האבדות את האבדות לעמותות צדקה, ואת ספרי הקודש והתפילין מעבירים לגניזה או לטיפול הולם.
בספר 'השבת אבידה כהלכתה', מובא שהמוצא עגלת קניות של רשת מזון, אם היא סמוכה לחנות, שנראה מקרבתה לחנות שהעגלה שייכת לחנות זו, ישיבנה לחנות. אם אין חנות באזור ויש בה סימן, חייב להכריז. ואם אין בה סימן, לא ייגע בה כלל.
מספר אברכים סיפרו לי בשעתו, שהם מצאו מכשירים סלולריים פרוצים לחלוטין. הם שאלו את מרנן הגר"ח קנייבסקי שליט"א והגר"נ קרליץ שליט"א האם עליהם להשיב את המכשירים לבעליהם, ואמרו להם שאסור להם להחזירם וגם אסור למוכרם ליהודי אחר. ואכן, מובא בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל כך: המוצא דברים האסורים, כמו בגד שאינו צנוע, אוכל שאינו כשר, כרטיס כניסה למקום אסור וכדומה, ויש בו סימן חייב להחזיר. וכשבעל האבדה חשוד להשתמש בהם, ימכרם לגוי ואת הממון יחזיר לבעל האבדה.
הרה"ג רבי יחזקאל פיינהנדלר שליט"א, כותב בהקדמת ספרו 'השבת אבידה כהלכתה', שלרוב האנשים אין ידיעה ברורה בהלכות השבת אבדה, והם סומכים על ידיעותיהם בלימוד פרק "אלו מציאות" בחיידר. ישנם שלוקחים את האבדה לביתם, ומכריזים עליה כעבור זמן ממושך, בזמן שבעל האבדה כבר שכח והתייאש מאבדתו. ישנם שמרימים מציאה ומניחים אותה על גדר סמוכה או בסמוך למודעת ה'השבת אבדה' שכתבו, או שמוסרים את האבדה ללא סימנים ברורים וטובים, שלא כפי ההלכה.
(יתד נאמן | פנינים – הרה"ג רבי שמואל גנוט שליט"א)