'פרי העץ' ו'פרי האדמה'
* פרי הצומח על גבי ענף ולא הישר מן השורש, וגזעו קיים תמיד, וחוזר ומצמיח בכל שנה ענפים ופירות – ברכתו 'העץ'; ואף אם גזעו הוא גבעול דק. ופרי הצומח מהשורש, או שגזעו אינו קיים תמיד – ברכתו 'האדמה'.
* פרי הגדל על עץ הנמוך משלושה טפחים – ברכתו 'העץ'; אך יש מקומות שנהגו לברך עליו 'האדמה'.
* פרי שיש ספק אם ברכתו 'העץ' או 'האדמה', וכן מאכל שמעורבים בו פירות משני המינים, ויש ספק אם הרוב הוא מ'פרי העץ' או 'פרי האדמה' – יש לברך עליהם 'האדמה'.
* המוצץ פרי בפיו, מברך את ברכת הפרי. ויש אומרים שאם מחזיק את הפרי בידיו ומוצץ אותו בין שפתיו, מברך 'שהכל', כיון שזו דרך שתייה.
פירות וירקות שברכתם 'שהכל'
* אין מברכים 'העץ' או 'האדמה' אלא על פירות שגוּדלו בידי אדם, או שטובים לאכילה כשהם חיים, אבל פירות שגדלו מאליהם ואינם טובים לאכילה אלא לאחר בישול וכדומה – ברכתם 'שהכל'.
* תבלין המיוצר מפירות, ירקות או עִָלִים – האוכל ממנו בפני עצמו, מברך 'שהכל', משום שאינו מיועד לאכילה בפני עצמו, אלא לנתינת טעם במאכל אחר.
* אם ייצרו מפרי מאכל חדש על ידי תערובת של מרכיבים שונים, ולא ניכר בו כלל שמקורו בפרי זה – ברכתו 'שהכל' בכל מקרה. ומטעם זה מברכים 'שהכל' על מוצרי סויה למיניהם.
* גידולי 'מצע מנותק' – יש אומרים שאין לברך עליהם 'המוציא לחם מן הארץ' ו'האדמה'; יש אומרים שניתן לברך גם 'האדמה'; ולדעת כמה מפוסקי זמננו, דין גידולים אלו כגידול רגיל. וכן נחלקו הפוסקים בנוגע לברכת 'גידולי מים'.
* עשבים ועָלִים שאין בני אדם מגדלים אותם והם גדֵלים מאליהם, אף אם הם ראויים לאכילה כשהם חיים, ואף אם הם משמשים כמאכל חשוב במיוחד – ברכתם 'שהכל'.
* תבשיל ומאפה שברכתם 'המוציא', 'מזונות', 'העץ' או 'האדמה', שנשרפו מעט, או שניתן בו תבלין בכמות גדולה מהנדרש, וכדומה, וכן אם התייבשו או התקלקלו – אם טעמם נפגם מעט, ברכתם אינה משתנה; אך אם טעמם נפגם משמעותית, ועדיין ראויים לאכילה – ברכתם 'שהכל' ו'בורא נפשות'.
ברכת הסוכר
* סוכר קָנִים, נחלקו הפוסקים בנוגע לברכתו, ולכתחילה יש לברך עליו 'שהכל', כיון שבכך יוצא ידי חובה לכל הדעות, ובדיעבד, אם בֵּרך 'העץ' או 'האדמה' – יצא ידי חובתו.
* בימינו, רוב הסוכר הלבן בעולם מיוצר מ'סלק סוכר', וגם בנוגע לברכתו נחלקו הפוסקים, ולכתחילה יש לברך עליו 'שהכל', ובדיעבד, אם בֵּרך 'האדמה' – יצא ידי חובתו.
ברכת הדגן בצורות שונות
* גרגירי דגנים – ברכתם 'האדמה' (וראה שו"ע רח, ד); וקליפותיהם המכונים 'סוּבִּין' – יש שכתב שברכתן 'שהכל'; ויש שכתב שבזמננו שהתרבו האוכלים אותן, דינן כגרגירים עצמם.
* האוכל קמח מחמשת מיני דגן, אף אם הוא קלוי ויש בו מעט טעם – ברכתו 'שהכל', אם הוא ראוי לאכילה; וזאת אף אם אכילתו מזיקה לקיבה ולגוף.