" וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א').
כתב בבעל הטורים וזה לשון קדשו: "אל"ף דויקרא זעירא, שמשה היה גדול ועניו, לא רצה לכתוב אלא 'ויקר', כאילו לא דיבר הקב"ה עמו אלא בחלום, כדרך שנאמר בבלעם (במדבר כ"ג, ד'), כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם האל"ף. ושוב אמר לו משה מחמת רוב ענוה, שלא יכתבנה אלא קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה, וכתבה קטנה". עד כאן לשון קדשו.
נמצא שה"אל"ף זעירא" באה ללמדנו מידת הענוה, שאנו מקבלים ממשה רעיא מהימנא, שורש הענוה שבעולם, שהוא המשפיע לכל איש מישראל שפע ענוה וביטול היש. כי "איתפשטותא דמשה בכל דרא" (תיקונים ס"ט, קיב.), וניצוץ מנשמת משה רבנו עליו השלום חי וקים בלב כל איש ישראל, כמבואר בספר התניא. ורמזו בספרים הקדושים: "אל"ף" – הדבר הראשון והעיקרי בחיים – "זעירא" – ענוה ושפלות רוח!!!
***
ענוותנותו הגדולה של הגאון המפורסם מרן רבי דוד יונגרייז זצוק"ל ראב"ד דעיר הקודש ירושלים, נודעה לשם דבר. הוא היה מבטל את עצמו בפני כל אדם ממש, אף בפני ילדים קטנים. בגודל ענוותנותו היה מיראי הוראה מאד, ותמיד היה מתיירא לפסוק להלכה למעשה, על אף היותו מגדולי הפוסקים שבדורו – הוא היה דוגמא מוחשית חיה, לבני ירושלים של מעלה, מה היא ענוה מפוארת בכלי מפואר!
אחד הספרים המשובחים שבעניין הכעס, נקרא "ארך אפים". מחבר הספר כותב על עצמו בהקדמתו, שהוא היה בטבעו כעסן גדול ושבר את מידותיו, עד שהתהפך מקצה לקצה, ושחיבר את ספרו כדי לברר וללמד, כיצד מתגברים על מידת הכעס והקפדנות.
הספר נדפס לפני כמאה שנה באירופה, ומאז כבר אזלו כל הספרים מן השוק, בכל ירושלים היו אולי כמה ספרים יחידים בלבד. הגאון רבי דוד זצ"ל, הכניס עצמו בעובי הקורה והשתדל בההדרת הספר ובהדפסתו מחדש. לשאלתו של אדוני אבי מורי בעל "מעדני השולחן" זצ"ל, מה ראה להכניס עצמו בדבר, ולדאוג להדפסת זה הספר דווקא? ענה לו רבי דוד: "הנה יושב אני כל היום בחדר בית הדין (בתור 'ראש בית דין' דהעדה החרדית), קורה לפעמים, בעיצומם של דיונים קשים וסוערים, שאפשר לבוא חלילה לידי איזושהי הקפדה או משהו כעס חס ושלום… ולכן צריך אני לזה הספר, ולהתאמץ בהדפסתו, כדי שישפיע עלי את מדת הענווה והסבלנות…"
עד כדי כך היה חושש ומתרחק מן הכעס ומההקפדה עד הקצה האחרון – הגם שהיה מאד שפל בעיני עצמו.
מקרה אחד שהיה לי עצמי בילדותי עמו, חרוט היטב בזכרוני: יום אחד התעוררה בביתנו 'שאלה' על כשרותו של 'עוף' שנשחט עבורנו. בימים ההם, בטרם עידן המשחטות המסודרות והמשוכללות כבימינו, היו צריכים לדאוג לבד לכל מעשי העוף, למן השחיטה והבדיקה, ועד המליחה וההכשרה וכו'; שלחני אפוא אדוני אבי מורי זצ"ל, אל הרב הלא הוא מרן רבי דוד זצ"ל, עם העוף בידי, כדי שיפסוק בו את פסקו.
כשהגעתי לביתו של רבי דוד, הוא התבונן היטב בעוף מכל צדדיו, אחר פנה אלי בחביבות: ראה נא, אני כשלעצמי איני יכול לפסוק על שאלה זו… הבה נלך יחדיו אל הפוסק הגאון רבי ישראל יצחק רייזמן זצוק"ל [שהיה דיין באותה עת בעדה החרדית].
בטרם יצאנו מהבית, נעצר לרגע רבי דוד, ואמר: "אולי ספר ה'שולחן ערוך' מונח בביתו של הדיין למעלה במקום גבוה בארון, והרי הוא אדם זקן, ואין נאה להטריחו בטיפוס מיותר…" לקח אפוא רבי דוד בידו האחת את ספר ה'שולחן ערוך' יורה דעה (ח"א) הגדול שבביתו, ובידו השניה תפס בידי, בעודי מחזיק היטב ב"עוף השאלה" שאני מקיים בו מצות כיבוד אב ואם.
יחדיו צעדנו במבואותיה העתיקים והקדושים של ירושלים, עד שהגענו אל שכונת "בתי ורשה", מקום מגוריו של הגאון רבי ישראל יצחק. ישבו להם שני האריות יחדיו בפלפולה של תורה, ולנו בברור עמקה של הלכה, מתוך אהבה וכבוד הדדי מיוחד במינו. תוך כדי ליבון הדינים והצדדים בין שני גדולי הדור, עלתה שאלה מסוימת, שנצרכו לבררה אצל השוחט.
ואז שומע אני שרבי דוד אומר לו לרבי ישראל יצחק: "הרי אי אפשר לשלוח את הילד לבדו אל ביתו של השוחט… הוא עדיין ילד… הנה אגש נא בעצמי אל בית השוחט ואברר אצלו את המצב לאשורו, ותכף אשוב עם תשובתו, כדי להעלות פסק של תורה!"
עד כמה היה מקריב מזמנו ומכוחותיו, במסירות ובנאמנות, ומשקיע כל מיני מאמצים והתרוצצויות בשביל שאלתו של ילד קטן! לא חס על כבודו ולא על טרחתו, ולא עלתה על דעתו, שמא ניתן לשלוח את השאלה אל רבי ישראל יצחק ביד אדם אחר, או לחילופין לשלוח אחר השוחט, שיבוא אל ביתו של הרב, אלא בעצמו קם, פעל ועשה כל מה שצריך, בלא גינונים מיותרים וללא היסוסים!
עמדתי נבוך מן הצד, מלא בושה, עד כמה נטריח כאן את הרב בשביל העוף שלנו… אך למזלי הגדול, בדיוק באותה השעה בה רצה רבי דוד לצאת אל בית השוחט, הגיח לפתע אדוני אבי מורי זצ"ל אל הבית – כראותו השעה שמתמשכת ועדיין לא שבתי הביתה עם העוף, יצא לקראתי לעבר ביתו של רבי דוד, שם אמרה לו הרבנית שהרב יצא ביחד עם הילד לשכונת בתי ורשה, לביתו של רבי ישראל יצחק. כך, מן השמים הגיע אבי ממש בעמדנו על פתח הבית, כשרבי דוד כבר מוכן לצעוד עמי בצוותא אל בית השוחט. כמובן, מיד תפס אבי את כל העניין, וסידר הכל על הצד היותר טוב, שלא להטריח את כבוד הרבנים החשובים.
שערו בנפשכם! רבן של ישראל, גאון עצום ונפלא, הרב הגדול בעצמו! לא פחות ולא יותר, מבלה שעתיים תמימות מזמנו, עם שאלה של ילד קטן… ובנוסף לזאת אינו רוצה בשום אופן לפסוק בעצמו, ולסמוך על דעתו הרחבה והקדושה…
זו היא גדלות של אמת! כמו שמעיד הזוהר הקדוש (ח"ג פרשת שלח קסח.) "זכאה איהו מאן דאזער גרמה בהאי עלמא, כמה איהו רב ועלאה בההוא עלמא. והכי פתח רב מתיבתא: מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר" עד כאן לשון קדשו. [זכאי הוא מי שמקטין עצמו בעולם הזה, כמה הוא גדול ועליון בעולם הבא. שכך היה רב פותח במתיבתא: מי שהוא קטן (בעיני עצמו) הוא הגדול, ומי שהוא גדול (בעיני עצמו) הוא הקטן].
***
בפעם אחרת ישב עמו אדוני אבי מורי זצ"ל לילה שלם בדיון עמוק בשאלה הלכתית סבוכה, לקראת עלות השחר נגשו לסיכום כל השיטות שבאותה הלכה, ומצאו שכל הפוסקים צידדו כצד אחד בדין, מלבד פוסק אחד שהוא פוסק בהפך. למרבה הפלא, הגם דקיימא לן "יחיד ורבים הלכה כרבים" (ברכות לז.), עם כל זה הוציא הרב פסקו, שאין הוא חפץ לפסוק בדבר כנגד דעתו של פוסק שהיה גדול בתורה, "אינני חפץ להתעמת עם אותו פוסק… עשו אתם אפוא כהבנתכם", אמר.
מטיב מעשה זה נלמד עד היכן הגיעה מידת שפלות רוחו, שלא היה יכול להתנשא עצמו ולפסוק כנגד דעתו של אחד הפוסקים הגדולים – ועם כל זאת הרגיש חובה בנפשו לדאוג ולההדיר את ספר "ארך אפים", כדי שיוכל להינצל ממידת הכעס והקפדנות!!!
***
עוד סיפר לי הרב ר' משה אייזנבך, שהיה המלווה של הגאון רבי דוד זצ"ל בשנותיו האחרונות לבית הכנסת, כאשר לא היה יכול ללכת לבדו. פעם אחת בעת הליכתו בדרכו נתקל בעץ אחד, ובהחזיקו בידיו של ר' משה לא נפל, אבל נחבט קלות מן העץ. לפני שהמשיך בדרכו יצאה מפיו הקדוש המילה "סליחה!" [אנטשולדיג], והמשיך בדרכו [זו היתה תגובתו הראשונית באינסטינקט: סליחה… במקום לרטון ולכעוס: מי נטע פה את העץ הזה, באמצע הדרך? זו ממש חוצפה וחוסר אחריות! אנשים נתקלים ונחבטים בו… יש להעמידו על מקומו!!! כמו שמצוי אצל אנשים זקנים שצריכים כבר ליווי…].
שאלו המלווה, ר' משה: "רבי! הלא עץ הוא זה ולא בן אדם, ומה המקום לבקשת סליחה מעץ?"
אמר לו הרב: "אין זה משנה, הרי זה בריאה שברא השם יתברך בעולמו, יש לו תכלית ותפקיד בעולם, אם אינו נותן פרי, הרי הוא נותן אויר (חמצן), וכל דבר נברא לאיזו סיבה ויש לכבדו! אסור לזלזל בשום דבר שהקב"ה ברא!"
(מתוך הספר 'טיב המעשיות' )
1/127