"ויסלף דברי צדיקים" (כ"ג, ח')
בדרך כלל אנשים אינם אוהבים לשמוע תוכחה. מהי דרשה טובה, דרשה שיש בה הרבה סיפורים מרתקים, גימטריות ופרפראות, ווארטים ורעיונות קלילים, מעיש'לאך שהרב הדרשן מספר על עצמו ועל סביבתו – נסעתי למקום פלוני, ראיתי כך וכך, פגשתי את זה וזה. זהו רב פופולארי שרבים נוהרים לשמוע אותו.
לעומת זאת, יהיה הרב צדיק ומפורסם ככל שיהיה, אם יתחיל בתוכחות ישירות, בפעם הראשונה כאשר אין יודעים עדיין את תוכן דרשותיו יבואו המונים לשמוע, בפעם השניה אולי יבואו עשרות בודדות, בפעם השלישית יבואו כמה אנשים בודדים, ופעם נוספת כבר לא תהיה. אנשים פשוט לא יבואו יותר. אנשים אינם אוהבים לשמוע תוכחות.
למעשה, זו תופעה מדהימה ומעוררת תהייה. נשאל את הקוראים הנכבדים: אם אגש ואעיר לאחד מכם שיש לו כתם מכוער על החולצה מאחור, האם הוא ייפגע מכך? ודאי שלא. להיפך, הוא יודה מכל הלב על שהערתי את תשומת לבו, על החסד הגדול שגמלתי עמו. הוא בדיוק התכונן ללכת לחתונה, ועלול היה להסתובב כך עם בגדים חגיגיים כאשר כתם גדול מכער אותם. איך הוא היה נראה בתמונות… הצלתי אותו מבושה וכלימה.
נוסיף ונשאל: אדם עומד לאכול דבר־מה ואני מעיר לו שהאוכל מקולקל, מסוכן לבריאות, האם יכעס על כך? ודאי שלא. הוא יודה לי על שהצלתי את בריאותו וינשק את ידי.
אם כן, מדוע כאשר מעירים לאדם שנהג בדבר־מה שלא כשורה, שלא על פי ההלכה או דרך המוסר, הוא מיד מתכעס ומתקצף, עובר להתקפה: "מי שמך לשר ושופט עלי?!"… על מה הכעס, הרי האדם שמעיר לך רוצה לתקן את מעשיך, לסייע לרוחניות שלך, לנקות כתם שמצוי על נשמתך, שהוא חמור בהרבה מכתם על החולצה. מדוע כששומעים הערה מיד נלחצים, מיד מנסים לנער את המוכיח ו'להעמידו במקומו'? צריכים היינו לקבל באהבה את הדברים ולנסות לתקן מעשינו כל עוד הדבר אפשרי. "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן"!
מספרים על רבי ירוחם לייבוביץ' זצ"ל, המשגיח והמשפיע בישיבת מיר, שרגיל היה לעמוד על הבימה בהיכל הישיבה ולשאת דרשות חוצבות להבות. הוא היה דורש ותובע, מוכיח ומעיר, חובט בתלמידים, הללו היו מקבלים את הדברים היוצאים מן הלב באהבה ומשתדלים לתקן את מעשיהם.
יום אחד הגיע רבי ירוחם לעיירה יהודית חשובה, שם התגורר יהודי בשם ר' שרגא. ביקש הלה מרבי ירוחם שייתן שיחת מוסר בבית המדרש. רבי ירוחם, שהכיר את הנפשות הפועלות, סירב. הוא ידע שבני העיירה, כמרבית האנשים, חפצים בדברי מגידות, סיפורים, ווארטים, אקשן… ואילו הוא אינו עוסק במגידות אלא בתיקון נפשות. מדבר ישירות, מוכיח אודות פגמי בני האדם ומציע דרכים לתיקונם.
ר' שרגא הפציר ולא נתן לו מנוח, עד שבלית ברירה הסכים רבי ירוחם להפצרותיו של היהודי. שמח ר' שרגא ומיד פרסם מודעות ענק בעיירה: "המשגיח המפורסם, רבי ירוחם, עומד לשאת דרשה בבית הכנסת הגדול". גבאי בית הכנסת ניקו ומירקו את המקום, הוסיפו ספסלים, הן לא בכל יום מזדמן תלמיד חכם וצדיק גדול כל כך לעיירתם.
ביום הדרשה, עוד הרבה לפני השעה שנקבעה, היה בית הכנסת מלא מפה לפה. יהודים רבים שלא שפר עליהם גורלם ולא נותר עבורם מקום ישיבה מילאו את המעברים ואת הפרוזדורים. עלה רבי ירוחם על הבימה והחל בדרשתו. הציבור הטה אזנו ברוב קשב, אך איזו אכזבה. לא סיפורים ולא גימטריות, לא ווארטים ולא פרפראות.
רבי ירוחם, שחקר ובדק עוד קודם לכן אילו דברים דורשים תיקון, מבחינה רוחנית כמובן, בעיירה, הוכיח את הציבור על כך שמאחרים לתפילה, על כך שאין מספיק שיעורי תורה. כמובן שתיבל דבריו בדברי חז"ל, אך עיקרם של דברים היה תוכחה גלויה. אט־אט עזבו היהודים המאוכזבים את המקום בלאט. כשסיים אפילו לא נותר מנין לומר "רבי חנניה בן עקשיה וכו'"…
לאחר כמה שנים התייחס רבי ירוחם לאירוע זה ואמר: "בואו ננסה להבין, כשאני עומד בישיבה ואומר דברים קשים כגידים אף אחד לא בורח, אף אחד לא מתחמק. כל התלמידים יושבים ומקשיבים בקשב רב, בולעים דבריי בצמא, לוקחים אותם לתשומת לבם ומנסים לתקן את המעוות. כשעליתי לדבר באותה עיירה ידעתי עם מי יש לי עסק, ולכן ציננתי את הדברים, הורדתי את המינון, דיברתי בעדינות וברכות, ובכל זאת הציבור התאכזב קשות והצביע ברגליו… מדוע ולמה?".
סיפר רבי ירוחם, שכאשר הגיעו ראשוני המהגרים לארצות הברית הביאו אתם בעלי חיים מארצותיהם. בין היתר הביאו עמם סוסים ורכבו עליהם ביבשת החדשה. הילידים ראו בעלי חיים בעלי ארבע רגליים, שמסתיימים בחצי גוף של אדם. פלאי פלאים! בעל חיים שחציו חיה וחציו אדם… כמובן שהתפעלו והתפעמו. אך פתאום קפץ הרוכב מעל הסוס, ואז הבינו שמדובר בבעל חיים רגיל בעל ארבע רגליים שרוכב עליו אדם.
אמר רבי ירוחם: "זהו ההבדל. כולנו מורכבים מסוס ואדם. הסוס הוא הגשמיות והאדם הוא הרוחניות. ה'אני' האמתי הוא הנשמה. ישנם אנשים, כמו אותם ילידים, שבטוחים שהאדם והסוס הינם יחידה אחת. זה האורגינל. אם פוגעים ב'סוס' שלהם, בגשמיות הם נעלבים, כי הם חשים ירידה אחת עם ה'סוס'. התלמידים לעומת זאת, יודעים שהם מעל הסוס, חלק נפרד לחלוטין, חלק אלוקה ממעל. הם מבינים שאני לא פוגע בהם כי אם ב'סוס' שלהם, אני רק מלמד אותם ומייעץ להם כיצד להשתלט על הסוס, איך לרסן את החלק הגשמי שבהם. זהו תפקידם ומקומם בחיים, זו עבודתם בעולם".
כאשר מוכיחים אדם צריך הוא להבין שבעצם אומרים לו: "שמע נא ידידי, הסוס שלך משתולל. זה לא אתה עצמך. אתה נשמה טהורה וזכה. אבל הסוס שתחתיך אינו נוהג כשורה, והוא עלול חלילה להפיל אותך יחד עמו אל התהום". אדם שחושב כך אינו נפגע מהתוכחה. להיפך, הוא מבין שהמוכיח נותן לו קרדיט, אתה לא חלק מהסוס חלילה, אתה רוכב מעליו. ממש כשם שכאשר מעירים לאדם שבגדו מוכתם הוא אינו נפגע, משום שההערה אינה על אישיותו אלא על דבר חיצוני. זו צריכה להיות ההסתכלות על דברי המוכיחים. ואדרבה, עלינו לחפש מי שיוכיח אותנו, שהרי אין אדם רואה נגעי עצמו.
אגב, אם מדברים על אדם וסוס נספר מעשה המובא ב'בן איש חי'. פעם עמד אדם חיגר על אם הדרך. עני היה, עייף, רעב וצמא. פשט ידו וניסה לעצור 'טרמפ', אך אף אחד לא עצר. פתאום עוצר לידו סוס, יורד הרוכב ושואל אותו ברחמים: "מה חפצך?". אומר לו החיגר: "אני רעב וצמא, כמה ימים לא בא אוכל לפי". מוציא הרוכב מצקלונו דברי מאכל ומשקה, נותן לעני המסכן, וממתין לו בסבלנות עד שישבע ויותיר.
כשסיים החיגר לאכול נפנה האיש לעלות לסוס ולהמשיך בדרכו. פונה אליו החיגר בתחינה: "רגע אחד, אולי תוכל לעזור לי בעוד דבר, אולי אתה נוסע במקרה לעיר פלונית?". אמר לו הלה: "אכן כן". שואל החיגר: "ואולי יכול אתה לקחת אותי עמך?". האיש, שהיה בעל חסד גדול, הסכים לקחתו. חשב החסיד לעצמו: אם אשב אני קדימה ואוחז במושכות והחיגר יישב מאחור הוא עלול ליפול, שהרי אין לו רגליים כדי להיאחז בסוס. יישב אפוא החיגר קדימה ויאחז במושכות ואני אשמור עליו מאחור שלא ייפול.
כך עשו, והגיעו לעיר בשלום.
כשהגיעו לכיכר העיר מסתובב החיגר לאחור, פונה אל בעל הסוס ואומר לו: "טוב, הגענו ליעדנו. תגיד תודה ותרד מהסוס". הלה נדהם לרגע מעזות הפנים של אותו עני, אך מיד התעשת וצעק: "כפוי טובה שכמוך, האינך מתבייש? מה לא עשיתי בשבילך? האכלתיך, השקיתיך, לקחתי אותך למחוז חפצך תוך כדי שאני דואג שתשב במקום נוח ובטוח על הסוס, ועתה הנך משלם רעה תחת טובה?".
החיגר אינו טומן ידו בצלחת: "אתה הוא זה שצריך להתבייש. אני נתתי לך 'טרמפ' והבאתי אותך לעיר, ועכשיו אתה רוצה לגזול ממני, העני והדל, את הסוס, הרכוש היחיד שנותר לי…".
כמובן שמיד התקהלו אנשים רבים סביב. הם שומעים את הוויכוח המעניין ומיד נוטים לצדו של החיגר… מה הם רואים מול עיניהם? חיגר, בעל מום, עני ומסכן יושב על סוס כאשר הוא אוחז במושכות. מאחור יושב גבר בריא, שמנסה לשדוד את האומלל. כולם צידדו בחיגר וכעסו על האיש שאינו מתבייש להתאכזר כך אל החיגר המסכן.
ראה האיש כי כלתה אליו הרעה, וביקש לגשת לרב העיר, הלוא הוא בעל ה'בן איש חי'. כאשר יפסוק כך יעשה. נכנסו השניים אל הרב. כל אחד סיפר את גרסתו. ה'בן איש חי' בחכמתו ובחוש הצדק הדק שבו, הבחין מיד שהצדק עם בעל הסוס והחיגר הינו אדם רע מעללים ורמאי, המנצל את מומו כדי להשיג דברים במרמה. הוציא את הסוס מחזקתו של החיגר וסילקו בבושת פנים.
אך לפני שנפרד מבעל הסוס אמר לו: "אתן לך עצה טובה – בפעם הבאה שתיקח טרמפיסט אל תיתן את ההגה בידו. אל תיתן לו את המושכות".
כאמור, אנו מורכבים מסוס ואדם. יש בנו את החלק החומרי ואת החלק הרוחני. אי אפשר להתעלם מהגוף, הוא קיים, חי ובועט. צריך לתת לו את צרכיו. אבל הבה, לא ניתן לו את המושכות.
ישנם אנשים 'נדיבים וטובי לב' שנותנים לגוף בחפץ לב את המושכות. לבסוף הגוף דוחה מעליו את הרוחניות, ושולט אף על הנשמה. את המושכות אסור לעזוב בידי אחרים, ויהי מה.
נזכור, כאשר אדם מעיר לך על דבר־מה שלדעתו אינך נוהג בו כשורה, אמנם האינסטינקט המידי הוא להתנגד, להשיל את הביקורת ולהסיט אותה הצדה, אבל ייתכן שההערה נכונה וייתכן שלא. כדאי וראוי לקבל את הדברים בתשומת לב, וחשוב, ערוך חשבון נפש, אולי באמת הצדק עמו, אולי באמת יש מה לתקן. נקודת המוצא צריכה להיות: אדרבה, אני חפץ לשמוע מוסר, חפץ לדעת כיצד אני נראה בעיני אחרים, שהרי אדם אינו מסוגל לראות בעצמו את פגמיו ואת טעויותיו.
כתוב "אל תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא י, טז). השנאה הגדולה ביותר היא, כאשר אין מוכיחים את הזולת. מי שאוהב את השני ורוצה בטובתו יוכיח אותו על חסרונותיו. "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג, יב). הקב"ה מוכיח את אהוביו. לחוטאים הוא מניח להינמק בחטאם. אינו מעוררם לשוב בתשובה ולתקן את מעשיהם. אם אינך מוכיח, אות הוא שאינך אוהב.
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות')