באחד מן הבקרים בשבוע החולף נזקקתי לשירותיו של נהג מונית, באשר מיהרתי למקום חפצי ולא הייתי יכול להרשות לעצמי להמתין לאוטובוס.
המונית הראשונה שעברה על פניי, התקרבה לעברי למראה אצבעי המתנופפת. עליתי למונית, וכדרכם של נהגי מוניות אדיבים, פתח עמי הנהג דנן בשיחה על ענייני עבודתו כנהג, ועל החוויות הכרוכות בכך.
בעודנו עוברים מסיפור אחד למשנהו, פתח הנהג במעשה מדהים, וכה דבריו:
"אני עובד באזור המלונות במרכז העיר ירושלים, ומסיע נוסעים הבאים אל המלונות ומהם. בוקר אחד, ראיתי בפתח אחד המלונות אשה שסימנה לי לעצור. עצרתי יפה בצד כשאני מוכן להעמיס את ה'סחורה' על הרכב. האשה הודיעה לי כי היא בדרכה לשדה התעופה 'בן גוריון'".
וכאן עצר נהג המונית את שטף דבריו, ונתן לי להבין, כי עבור נהג מונית, נסיעה מירושלים ל'בן גוריון' זוהי עסקת מתנה משתלמת במיוחד – לעבוד בקלות ולהרוויח.
"עוד לא נכנסה הגברת אל המונית", ממשיך הנהג ומספר, "ומאחור נשמע קול צפירות רמות. אדהכי והכי, התברר כי היא הזמינה מונית זה מכבר, ומכיוון שזו האחרונה בוששה מלבוא, החליטה כי אין עליה להמתין יותר, ועצרה את המונית המזדמנת הבאה – המונית שלי.
"החלטתי" – סיפר הנהג – "כי אני מוותר! נכון שזה ל'בן גוריון' וזה משהו שנחשק אצלנו נהגי המוניות, אולם, מה שמגיע לי אקבל בכל מקרה.
"המונית השניה נעלמה בעיקול, ומפתח בית המלון יוצא זוג חרדי, גורר אחריו חבורה של מזוודות. הם נגשו אל המונית ולאחר שווידאו שאני פנוי, העמיסו את החבילות, והודיעו לי כי הם בדרכם ל… 'בן גוריון'!
"ביררו על המחיר, והצהרתי כי המחיר המקובל הוא בסך 320 שקלים. הבעל הוציא מארנקו סך 350 שקלים, מסר לי אותם עם תחילת הנסיעה, ומיד גם הודיע כי הוא מוותר על העודף…
"זאת ועוד – לאחר שהגענו למחוז חפצנו, ביקשו צמד הנוסעים את כרטיס הביקור שלי, באמרם כי נהנו מאוד מהשירות, ומעוניינים להשתמש בשירותי גם בפעמים הבאות בהן יבואו לבקר בארץ ישראל.
"נו, אז הפסדתי משהו?"… – סיים הנהג את דבריו המדהימים.
ואני, נדבקתי בהתלהבות והוספתי – וגם הרווחת עוד יותר!… וכאן המקום להיזכר בדבריו הנחרצים של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שאמר: 'נער הייתי גם זקנתי, ולא ראיתי מוותר מפסיד'.
(הרב ר' שכטר, פורסם בגיליון 'איש לרעהו' תצוה תש"פ)