מעות חיטין
התורה הקדושה אומרת: "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ובכל משלח ידך" (דברים טו, י). יש פעמים שאדם נותן כסף לצדקה, אבל בזמן הנתינה יש לו 'קוועטש' בלב – 'למה נתתי, מדי הרבה נתתי…', 'עבדתי קשה להרוויח את הכסף, למה שהשני לא יעבוד…', וכדומה. באה התורה ואומרת: אדוני הנכבד! אם אתה נותן אתה עושה 'ביזנעס' מצוין! "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך"! הוצאת מהכיס אלף שקלים? הקב"ה יוסיף עליך אלף פעמים ויברך אותך כאשר דיבר.
מורי ורבותי! יש מישהו שלא ירוץ לקנות בצפון תל אביב מגרש ששווה מיליון שקלים והוצע למכירה במחיר מציאה של 100 אלף שקלים? הרי לא יהיה אף אחד שלא ירוץ!
"רגע! רגע! מה אתה רץ?", קוראת לו אשתו, "הרי 100 אלף הוא הון עצום עבורך"…
"הוי! פתיה שכמותך"! ישיב לה בעלה, "את ה־100 אלף אני מקבל בחזרה על המקום ועוד פי עשרה מזה, ולא ארוץ?!".
ואם הקב"ה מבטיח לך שאם תיתן צדקה ולא ירע לבבך "יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך" – לא "תרוץ" לתת?
הרי אין 'ביזנעס' טוב מזה!
***
מעשה בשר יהודי שכיהן בממשלתו של אחד ממלכי אומות העולם. הלה הצליח מאוד בעסקיו והתעשר, דבר שעורר עליו את קנאת שאר השרים. הללו, מרוב קנאה הלכו והוציאו דיבתו רעה בפני המלך בהעלילם עליו עלילות שונות ומשונות. בין השאר סיפרו כי יודעים הם נכונה כי את כל עושרו עשה על חשבון קופת בית המלוכה. בראש המסיתים עמד כומר רשע שלא נח לרגע, והיה מתסיס את השרים ואת המלך דבר יום ביומו נגד אותו יהודי שנוא נפשו.
המלך לא שעה לדבריהם בהכירו ביושרו של השר היהודי, אך מאחר שהשרים, והכומר בראשם, לא הרפו מן הדרישה לחקור את העניין, לא נותרה למלך ברירה אלא להזמינו לחקירה בדבר רכושו הרב.
כאשר התייצב השר לפני המלך שאלו המלך: "מהו השווי המדויק של כל רכושך?", ובתשובתו נקב השר סכום שהיה שווה לעשירית מהשווי האמתי של נכסיו.
המלך שידע כי הסכום האמתי גבוה יותר, כעס מאוד וציווה מיד להחרים את כל רכושו. מכיוון שהוכח בעליל כי השר העיד שקר במצח נחושה.
הכומר יעץ למלך להעלים את היהודי מן העולם מבלי שאף לא אחד יידע מזה… וכיצד עושים זאת? פשוט מאוד! מפילים אותו לתוך בור סיד עמוק הממוקם במדבר שמחוץ לעיר, שם הוא ייעלם מבלי שיהיה סיכוי לעלות על עקבותיו לעולם.
המלך העמיד שני עבדים פרימיטיביים, שאינם יודעים כלום מימינם ומשמאלם, ליד הבור והורה להם שכאשר יגיע אדם ויאמר להם את המילים "האם כבר קיימתם את מה שגזר המלך?", שיטלוהו בכוח ויטילוהו אל הבור. המלך הדגיש להם שאף אם יהיה זה אדם נכבד, או שר חשוב, עליהם לעשות את ההוראה ללא כל היסוס או מורא.
בשלב זה פנה המלך אל השר היהודי ואמר לו כי יש לו שליחות חשובה שהוא מבקש ממנו לעשות. היהודי נענה ברצון והמלך הורה לו ללכת מחוץ לעיר, למקום בו יראה שני עבדים עומדים וממתינים, וישאל אותם האם הם קיימו כבר את מה שגזר המלך.
השר היהודי החל לצעוד לכיוון היציאה מהעיר, כשלפתע הוא רואה יהודי רץ לקראתו, נסער ומתנשף. הלה סיפר כי היה אמור לערוך עתה ברית מילה לבנו והמוהל לא הגיע. הוא ביקש לדעת האם השר יודע למול ויוכל למול את הרך הנולד?
השר היהודי השיב כי אכן הוא מוהל, אלא שכעת הולך הוא לשליחות קצרה עבור המלך ובסיומה יתפנה למספר דקות לעשות את הברית…
נענה היהודי התמים ואמר לשר: "אדוני הנכבד! עומדות לפני כבודו שתי מצוות: האחת שהקב"ה מצווה אותו לעשות, והשנייה שמלך בשר ודם מצווה אותו לעשות, את איזו עליך להקדים?".
השר היהודי נאלם דום… הוא צודק במאת האחוזים! ובלי להשתהות פנה ללכת עם היהודי לביתו, למול את בנו כמצוות הקב"ה.
עם סיום הברית פנה השר היהודי ללכת. הן עליו להמשיך ולקיים את מצוות המלך, אך בעל הבית עיכב אותו ואמר לו: "כבודו יישאר עמנו לסעודת המצווה, כבודו אף יאמר דברי תורה. לא ייתכן שכבודו יעזוב עכשיו את המקום מבלי לכבד אותנו בנוכחותו בסעודה".
לא נותרה לשר כל ברירה, הוא נאלץ ליטול את ידיו ולהשתתף בסעודת המצווה, להאזין לדברי תורה שאמרו אחרים, ולומר בעצמו דברי תורה, ועל הכל להאזין לחזן מיוחד שהתחזן ב'יום ליבשה' קרוב למחצית השעה.
רק אחרי שעתיים התפנה לשוב לשליחותו. יצא מחוץ לעיר, צעד לכיוון המקום בו אמורים היו העבדים לעמוד… ואין אף אחד. אין עבדים, אין כלום… מדבר שממה…
השר הסיק שככל הנראה עקב איחורו הלכו הללו לדרכם. הוא פנה ללכת לארמון המלך, להסביר לו ולהתנצל בפניו על האיחור שנכפה עליו…
כראות המלך את פניו כמעט והתעלף… דמעות החלו זולגות מעיניו: הן שני העבדים חזרו אליו ואמרו לי כי עשו את שליחותו וזרקו איש נכבד אל תוך הבור… מי היה אותו איש נכבד שהושלך לבור?
התברר כי הכומר הרשע לא יכול היה להתאפק… הוא רצה כבר לראות את סופו של היהודי שנוא נפשו. הגיע אל המקום בו עמדו העבדים, המתין והמתין ואין כלום. השר היהודי לא מגיע. הכומר הסיק כי ככל הנראה הוא החמיץ את האירוע וכי היהודי כבר הגיע, טרם בואו, והעבדים עשו כבר את שליחותם.
פנה אליהם ושאל אותם: "האם כבר קיימתם את מצוות המלך?"… בו ברגע שיצאו המילים מפיו נטלוהו העבדים בידיהם והשליכוהו אל הבור.
פנה המלך לשר היהודי ואמר לו: "שומר ישראל שמר עליך! הקב"ה עשה לך נס גלוי! אבל תאמר לי בבקשה, הרי 'אין סומכים על הנס', מדוע אפוא כששאלתי אותך בכמה נאמד רכושך ענית תשובה הניכרת לעין כל בחוסר אמיתותה?".
אמר היהודי: "כבוד המלך! כל מה שאמרתי הוא אמת לאמתה. אני רגיל לרשום בפנקס מיוחד את סכומי הכסף שאני מפריש לצדקה, ומשנשאלתי על ידי כבוד המלך מהו ערך רכושי – נקבתי בסכום הרשום בפנקס הצדקה, שכן זהו רכושי האמתי הגנוז באוצרות שמים. שאר הרכוש אינו רכושי האמתי הואיל ואין כל ערובה שיישאר בידי".
מיד ציווה המלך להביא לפניו את פנקס הצדקה. אחרי שראה שנכונים דבריו החזיר לו את רכושו והשיבו על כנו.
(מתוך הגדה של פסח – 'יחי ראובן')