אני עומד בסיומו של היום המותח שחלף עלי ועל נפשי. מביט אני לאחור כחולם – האין זה נס?! סברתי לנכון לפרסם דבר הנס, ושכרם המיידי של עושי מצוה בבחינת "פירותיהם בעולם הזה".
דירה היתה לי בחיפה, ומקום מגוריי – עיה"ק רכסים. מעות לא היו די בידי כדי לקנות דירה במקומנו, אבל בעצת הרבנים וחכמי הלב גרתי באופן הידוע של "שוכר-ומשכיר" כאשר השכירות היתה שוה, והיה זה לתועלת ולשמחת כל הצדדים. והנה יום אחד שחנו יחדיו ונועצנו עם הורינו ואף עם רבנים חכמי-לב, והיה נראה נכון שכדאי, גם בגלל השוכרים שאינם שומרי תו"מ וגם בגלל עוד כמה טעמים שאכמ"ל, למכור הדירה בחיפה ולקנות דירה בפרויקט חדש.
אמרנו ועשינו – מצאנו פרויקט חדש באחת מן הערים המתחרדות בצפון ושם אמרנו נקנה דירה. חתמנו עימם "זכרון דברים" לשביעות רצון המעורבים, ופנינו בזריזות למכור הדירה בחיפה ולהביא הכל לידי השלמה. פרסמנו, ויחסית מהר מצאנו קונה הנראה כדתי. סיכמנו עימו הכל, כשבכלל הסכים שהסכום האחרון והגדול ינתן ביום כ' שבט, זה היום בו הקונה יתן לי את כספי ואני אעביר רוב המעות אל בעלי הפרויקט החדש והכל בא בשלום.
ויהי היום, ושקט. הכסף לא נכנס. האיש לא עונה בטלפון. לבי נפל בקרבי. מה יהיה?! כבר הבנתי שיתכן שנפלתי קרבן לתרגיל עוקץ לא פשוט, ושנים לא קלות נכונות לי. אוי, ריבונו של עולם! קמתי ונסעתי לחיפה, אולי הוא בדירה. כצפוי הדירה נעולה והאיש איננו. הטלפון בידי. 'אתקשר לאשתי?' שאלתי את עצמי. חששתי לבריאותה. אם תשמע, זה לא טוב. מה, ולא אספר? הרי היא תדע…
"סליחה?!" קול נשמע מן הצד. הסבתי את פניי. עמד שם יהודי טוב בחולצה קצרה מתנופפת. "אולי תשלים לנו מנין". לא כל-כך התחשק לי. עכשיו זמן מנחה גדולה, עוד היום גדול, למה עכשיו? אני כ"כ טרוד ומלא יגון. גברתי על הקולות הללו ופניתי אחריו להתפלל.
שכרי היה קרוב: את מי אני רואה בבית האבל? את מיודעי הנכבד, אדון קונה. מה אתה עושה כאן? מדוע הכסף לא עבר? עכשיו תורו היה להיות בתדהמה: "הכסף לא עבר?! לא יתכן! מיד אבדוק". אחרי דקה הוא חזר. "סליחה", אמר, "טעיתי. עכשיו כבר הכסף בחשבונך".
והיתה לנו הרווחה. לא עוקץ ולא כלום, נס שפגשתי אותו, נס שלא הספקתי לומר לאשתי. בסופו של יום זה חשבתי: הלכתי להשלים מנין במקום לסור לביתי ולהתקשר לאשתי. כמה עגמת נפש חסכתי לי ולאשתי בזכות המנין.
(משנתה של תורה כי תשא תשע"ו)
1/497