מדוע הסכים בעל ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר, להכנס לשותפות בניהול חנות המכולת של אחד מבני עירו?

הרב בנימין גולד

"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שמות ל"ה, ב')

השבת היא מקור הברכה! ניתן לראות בחוש שמי ששומר על השבת, יזכה לשפע של ברכה ופרנסה, ובודאי שלא יפסיד מכך. החפץ חיים היה אומר שאדם העובד בשבת בשביל פרנסתו רח"ל, וחושב שעל ידי כך ירוויח, דומה הוא לאותו שוטה שמדמה ברוב טפשותו, כי אם יוסיף ברז נוסף למיחם, יוכל על ידי כך להוציא עוד מים, ולא מעלה על דעתו, שהברז הנוסף לא זו בלבד שאינו מוסיף לו מים, אלא אף גורם שיכלו המים מן המיחם מהר יותר.

ויש לדעת שלא רק שהעובדים לפרנסתם בשבת לא מרוויחים אלא אף יפסידו מה שיש להם, וכמו שאמרו חז"ל (גיטין לח, ב) 'בעבור ג' דברים יורדים בעלי בתים מנכסיהם, ואחד מהם שמסיירים שדותיהן ומסתכלים בהם בשבת לידע צרכיהם'.

ומתוך כך עולה הקושיה: מדוע א"כ רואים אנו מחללי שבת בפרהסיא שעסקיהם מצליחים, ועושרם רב מאד? גם שאלה זו הקשה החפץ חיים בספרו (שם עולם פ"ו), ותירץ, שכאשר נתבונן היטב, נראה כי בסופו של דבר, תבא קללה בנכסיהם, ולא יראו שום ברכה בכל עושרם הרב, ויכלה ליבם. ומוסיף החפץ חיים שאף אם תראה כי נשארו בעושרם כל ימי חייהם, אל תתפלא על כך, כי גם על זה יבא אתם האלוקים בחשבון, וכפי שסיפר במשל:

•••

אחד מסריסי המלך מרד במלכו, ויצא דינו להושיבו לפי כבודו, אך למנוע ממנו כל מאכל עד שיגווע ברעב. המלך בקש שיפרסמו את גזר הדין בכל המדינה, שביום פלוני יושיבו את הנידון בהיכל כדי שיבואו רבים ויראו את עונשו, למען ישמעו ויראו ולא יזידון לעשות כן.

ביום המדובר הושיבו את הנאשם בהיכל, והרכיבו חלונות סביבו כדי שכל אדם יוכל לראות את גודל עונשו כיצד הוא מתענה ברעב. ביום הראשון לשבתו בהיכל, לא היה ניכר צערו כלל כיון שעדיין לא היה רעב, אבל ביום השני והשלישי, כאשר גבר עליו הרעב מאד ראו האנשים דרך החלונות כיצד הוא מתענה ומצטער ומתפתל בייסורים, ביום החמישי ראו כיצד האיש המוכה בכאב מחמת הרעב התחיל לנשוך את עור בשרו כדי להחיות את נפשו.

בין הבאים באותו יום היה איש אחד שלא שמע על כל המאורע המחריד הזה ושאל את הנאספים סביב ההיכל מה הרעש הזה? אמרו לו שבהיכל זה יושב אחד מסריסי המלך שמרד במלך וענשו אותו למות ברעב, וזהו היום החמישי שלא טעם מאומה והוא מתייסר בייסורים קשים, אמר האיש הניחו גם לי לראות את האיש, ניגש האיש וראה את האסיר, וחזר ושאל את הנאספים: "האם לזה תקראו רעב? הרי רואה אני כיצד הוא לועס בשר", אמרו לו הנאספים: "אוי ואבוי לאותה אכילת בשר, בשרו בנפשו הוא אוכל מגודל עינוי הרעב!!!"

כן הדבר ממש בענייננו, אמר החפץ חיים, כשה' נותן השפעה לכלל ישראל לכלכלם ולפרנסם זה הוא נותן רק מן הפירות, אבל הקרן של המצוות אינה נפגמת כלל שהיא שמורה לעוה"ב, משום כך אמרה המשנה "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב", אמנם הרשעים שסרו מדרכי ה' לגמרי, ממילא הם מסולקים מעוה"ב, אם יש להם איזו זכות במצוה, משלם להם הקב"ה גם את הקרן וגם את הפירות בעוה"ז, וע"י כך ממילא יהיו אבודים מן העוה"ב לגמרי, כמו שאמר הכתוב "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו", הקב"ה משלם לרשעים שכרם בעוה"ז כדי להאבידם לעתיד לבוא, שכר כזה לאמיתו של דבר אינו שכר אלא עונש מוחלט, כמו במשל הנזכר שאכל את בשרו מעליו.

בספר מקור הברכה (הובא באוצרות התורה), מסופר על האדמו"ר מאלכסנדר בעל ה"ישמח ישראל", שהיה מקבל קהל במשך שעות רבות. המונים נהרו אליו מכל רחבי המדינה, והוא היה מאזין לבעיותיהם משתתף בצערם ומברך אותם בחכמתו הגדולה, אף ידע להשיא עצה לכל דורש ולהנחותו בדרך בה ילך.

יום אחד נכנס אליו אדם והתלונן בפניו שיש לו חנות ואין לו פרנסה ממנה, הפדיון מועט ובקושי הוא מספיק לכסות את ההוצאות. הבין הרבי מתוך דבריו שהוא פותח את חנותו גם בשבת, ואמר לו: "יש לי עצה בשבילך! אם תסכים לקחת אותי כשותף בחנותך בלי שאשקיע בה סכום כלשהו, בחלק של חמשה עשר אחוזים ממנה, אני מבטיח לך שתהיה לך פרנסה בשפע!"

הסכים האיש ברצון להצעת הרבי, ומיד ישבו שניהם וכתבו שטר שותפות כדין. אחר כך אמר בעל ה"ישמח ישראל" לאותו אדם, כיון שעתה שביעית מן העסק היא שלי, הרי אני בוחר לעצמי את יום השבת, שהרווח של יום זה – יהיה שייך לי, ושל ששת ימי החול – יהיה שלך.

סגרו הדבר ביניהם ואז אמר הרבי: "כיון שיום השבת הוא שלי, אני מצוה עליך שתסגור את החנות ביום השבת!" עתה ירד האיש לסוף דעתו של הרבי, וסגר את חנותו ביום השבת. מאז שרתה הברכה במעשי ידיו והוא הצליח במסחרו.