מאה שערים פשטה את לבוש השבת, פנסים נדלקו, רכבים הוזעקו על נהגיהם, ורמקולים רבי עצמה הוצבו על גגותיהם עם קריאות דחופות. על כל החילול שבת הזה פיקדתי אני, נשען וסמוך על הוראת אאמו"ר. בסופו של דבר אכן הועילו הרמקולים, ובאמצעותם נמצאה הילדה.

"אם בחוקותי תלכו" (כ"ו ג')

מאת: הרב יעקב הייזלר

בקשנו לעמוד מקרוב אודות אישיותו של האי גברא רבה שהאיר לארץ ולדרים עליה, לשם כך הועדנו פעמינו למעונו של בנו הגאון רבי משה ברנסדורפר שליט"א רב ור"מ היכל הוראה בירושלים, אודות דמות קדשו של אביו הגדול.
"היחודיות אצל אאמו"ר שקבע כי על מורה הוראה להיות זמין לציבור כל הזמן. תמיד היה מעורר את הרבנים על כך, באמרו שבית הוראה צריך לפעול במשך כ"ד שעות ביממה, כי מה נענה ליום הדין, "באם ישאלו לאדם בבי"ד של מעלה למה לא פעלת כפי ההלכה על ששאלה שהתעוררה אצלך באישון ליל, ויענה ויאמר מה יכולתי לעשות הרי, לא היה לי למי לשאול את ההלכה בשעת לילה מאוחרת"?

"כך נהג אאמו"ר אישית ובכל שעות היממה ממש באמצע סעודות החול והשבת בזמני שינה כבזמנים רגילים ללא כל הפסק קור וחום קיץ וחורף לא ישבותו היה עונה לשואליו עד לשעות המאוחרות של הלילה ללא כל זמנים מוגדרים.
"בהזדמנות התבטא מאן דהוא אודותיו כי הוא עבד ה', אאמו"ר כששמע זאת ענה לו: "אם עבד ה' אנוכי אינני יודע, אבל זאת אוכל לומר שהנני עבד לעבדי ה'".

"אאמו"ר אף היה מזהיר את בני הבית שאין לשלוח אנשים בעת שהוא נמצא בביתו, ואפילו בשעות הלילות הקטנות של הלילה.
"אמי, סיפרה שתמיד כשאחד עמד מאחורי הדלת ודפק בדלת למרות שאאמו"ר כבר הלך לישון, היתה צריכה לעוררו משינתו ותמיד היה לה צער גדול מזה שהיא צריכה לעורר אותו. אירע פעם באחד הלילות, השעה כבר היה שלש לפנות בוקר, אמי שמעה דפיקה קלה על הדלת תוך שהלה אף ניסה להוריד הידית של הדלת כדי לראות אם הדלת עדיין לא ננעלה, אמי התעלמה מלפתוח, בטענה שאם זה דחוף מאד היה בטח מצלצל על הפעמון, אולם אאמו"ר גם הרגיש בזה שאחד עומד מאחורי הדלת, ולא אמר שום דבר לאמי ורצה לבחון אותה אם היא תפתח את הדלת, אולם משראה שהיא מתעלמת, הוא מיד בא אליה בטרוניה למה אינה פותחת את הדלת, אמי התנצלה בנימוק שהיה לאיש לצלצל בפעמון אם זה דחוף לו, אולם אאמו"ר, ענה לה שיכול להיות שהאיש מתבייש לדפוק בדלת, ועל כן מחויבים אנו לגשת לפתוח את הדלת ללא כל שהיות.

"עובדה הווה באברך שהגיע לאאמו"ר בבוקר על איזה שאלה שהתעוררה אצלו בשעות הלילה, אאמו"ר נענה לו שהיה צריך להגיע אליו כבר בלילה, אולם אותו אברך התנצל שהשאלה התעוררה לאחר השעה שתים לפנות בוקר, ואמנם מיד הגיע לפתח ביתו ומכיון ששמע שהשקט שורר בבית לא העיז לדפוק, אאמו"ר כעס עליו בטענה שלא נהג כראוי, היות והיה מוטל עליו לעוררו משינתו גם בשעה הזאת.

"עוד בשנות צעירותו כשהתגורר בקומת קרקע, היה מלמד את שואליו שבכל עת שיש להם שאלה עליהם לבוא ולשאול אותו ולא משנה באיזה שעות. שמעתי ממקור נאמן, שפעם הגיע אברך לשאול אותו שאלה הלכתית, אאמו"ר לקחו בתוך ביתו והראה לו את חלון הפונה לרחוב ואמר לו: "כאן ליד חלון זה עומד מיטתי ויכול אתה לדפוק בחלון כל הלילה ולעורר אותי".
"הגר"י ולדנברג סיפר, כי לאחר ה'סטראק' הראשון שלקה, פגש את אאמו"ר בחתונה, ולאחר ששוחח עמו פנה אליו הגבאי ואמר לו שמהיום ואילך יהיו שעות קבלת קהל מוגדרות. אולם כאשר אאמו"ר שמע זאת קרא ואמר לו: "ר' יעקב, תבוא אף בשלוש לפנות בוקר, אל תשמע בקול הגבאים"!

"אאמו"ר אף הקפיד שלא ללון מחוץ לירושלים. הוא היה סבר שכמורה הוראה אשר רבים זקוקים לו אסור לו לזנוח את משמרתו. ברם, מקרה חד פעמי ארע בשנותיו המאוחרות כאשר הוצרך לבסס את מערך השחיטה באיזור ארגנטינה, אז נאות הוא לצאת באופן חד פעמי בכדי להעמיד את המערכת על תילה באופן הראוי ביותר, ומאז כבר ניתן היה לראותו יוצא חוצה לארץ לעסקי צבור ומצוה.

"מסירותו לציבור לא ידעה גבולות, ואנשים התקשרו אליו באמצע הלילה גם על דברים שונים שהציק להם. לדוגמא, בשנותיו האחרונות התקשרה אליו אשה שבורה לפנות בוקר, כשהיא ממרמרת ואומרת: "כבוד הרב. איני יכולה לישן יש לי כאבי גב", אאמו"ר הקשיב לה בסבלנות, ושאלה ממתי יש לה כאבי גב ועוד כמה שאלות בענין, כך התייחס אליה בלבביות עד שנרגעו לה הכאבים.
"היה אדם שהיה מתקשר אליו באמצע הלילה והיה מתלונן כי אינו מצליח להירדם, גם לו יעץ בסבלנות מספר עצות המועילות לשינה. ואלו רק דוגמאות המלמדות על הכלל.

"יותר מכך", אומר לנו הגר"מ שליט"א: "אאמו"ר היה כ"כ מסור לציבור עד שהיה מעצמו חוזר לאנשים בלא דחיות ועיכובים. סיפר לי אחד שפעם הגיע עם שאלה לאאמו"ר בערב שבת, ואאמו"ר אמר לו שאינו יכול לענות עתה כראוי מכיון שעל שאלה זו הוא צריך לשמוע ולברר יחד עם בני ביתו, ויחזרו אליו, ולפי שהיה בזמן דחוק בערב שבת, לא הספיק האברך לשוב אליו יחד עם ב"ב, ועל כן החליט אאמו"ר שהוא ילך לביתו של אותו אברך, והנה באמצע סעודת ליל שבת שומע האברך דפיקות, ולגודל תדהמתו כאשר פתח את הדלת ראה לנגדו את אאמו"ר, אשר הגיע לענות לו על שאלתו…ושאל אותו אבל בבדיחותא שמא אין אאמו"ר יכול לענות כעת, שהרי שתה רביעית יין בקידוש היום, ענה לו אאמו"ר, שהפעם חרג מנהגו ושתה מיץ ענבים.

"המעניין הוא, כי אצל אאמו"ר לא היה דווקא חוג מסוים שהיה בא לשאול אותו, אלא מכל החוגים ממש היו מגיעים לשאול אותו. אצלו היתה החלוקה ברורה: השקפה והנהגה לחוד, ובין אדם לחברו לחוד. היה ניתן לפגוש בביתו אנשים מכל החוגים והדעות כשהוא נתן להם את מלוא הכבוד והתייחס אליהם בשויון גמור אף כי בהשקפה היתה תהום פעורה ביניהם, ומרגלא בפומיה: הקנאי חייב לאהוב כל יהודי ואח"כ ינהג בקנאות, הוא סבר כי כפוסק הלכה עליו לכבד כל שואל באשר הוא למרות מוצאו והשקפותיו.

"זכרוני, לאחר ההתנתקות כאשר חלק מהעקורים התיישבו בישוב מרוחק סמוך לגבול מצרים הם שאלוהו בדבר כשרות המקווה, ואאמו"ר לא נמנע מלהשיבם כאשר שעות רבות במשך חודשים היה בקשר עמם ומדריכם בפרטיות על כל צעד ושעל.
"לצד זאת היתה תשובותיו משולבות ביראת שמים מופלגה. אאמו"ר החמיר על עצמו גם בעת עסקו בלימוד לחבוש שני כיסויים לראשו, לשם כך ביקש שייצרו עבורו כובע מיוחד, אותו חבש לראשו בעת לימודו. כובע זה היה מקפיד לחבוש גם בעת שענה לשואלים. צא ולמד את חשיבותה של ההוראה בעיניו.

"לא אשכח כי מדי יום ביומו לאחר התפלה כאשר היה ניגש לסדרי לימודו, היה פותח בתפלת ר' נחוניה בהתלהבות עצומה, והיה שופך לבו בדבקות עצומה באמירת התפלה הזאת. ובמיוחד כאשר אמר את המילים "שלא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא", או אז היה מתרפק להשי"ת בדמעות שליש ולפעמים ארך הדבר כעשרים דקות, וכך גם נהג כשכבר היה מוראה הוראה במשך שנים רבות, ורק אח"כ היה ניגש להורות הוראה בישראל.

"בצעירותו התגורר בבתי אונגרין בדירה בת שתי חדרים והיה בעל משפחה גדולה בלעה"ר, זכרוני, שהיינו ישנים בחדר שבו קיבל את הציבור, אך הוא למד ויגע בתורה יומם ולילה בחדר השינה שלנו, לא אחת היה צריך לטפס על המיטות של הילדים כדי להוציא ספר, אך אותו לא עניין דבר והיה נראה שהדחקות הנוראה לא מפריע לו לעבודת קדשו שם ישב ולמד בחיות ובהתלהבות לפני הליכה לכולל וכן לעת ערב כאשר חזר לביתו, כמי שיש לו דירה ענקית. היו שסיפרו לנו שזוכרים שכשהיה צריך לעזור בבית, בעושה ובמעשה אם לנקות דלתות וכדו' היה חוזר על דברי תורה כגון משניות בפיו.

"ר' משה איזנבך מבתי אונגרין סיפר, ששמע מאמו שהתגוררה בשכנות עם אאמו"ר בדירתו הישנה, הדירה היתה דירה קטנה, היה שם חדר חיצוני שם גם היה המטבח, וחדר פנימי ששם ישנו למעלה משבעה ילדים, וספרה אמו, שעד השעה 3 לפנות בוקר ולאחר מכן היא היתה שומעת אותו כשהוא גורס את תלמודו ללא שום הפסקה, והיכן ישב ולמד, בין מיטת ילד למיטת תינוק שם מצא לעצמו מקום להכניס כסא, וכך ישב ועמל בתורה מתוך הדחק.

"סיפר לי יהודי מזכרונות ימי נעוריו שאאמו"ר היה יושב ולומד בצעירותו במשך ט"ז שעות ברציפות כמי שכל מה שנעשה מסביבו אינו נוגע לו כלל.
"סיפר לי משמשו כי בעת שנסע עמו לאורגוואי לצורך השחיטה היה עולה אליו בשעה 3 בלילה לקחת את המזוודה לרכב, והנה למרבה הפלא תמיד מיד כשחזר עם המזוודה ראה את אאמו"ר יושב ברכב עם גמ' כשכל כולו שקוע בלימודו כאילו כבר ישב שם שלוש שעות ומתעמק בסוגיא.

"משמשו אף הוסיף, שבכל הנסיעה עד ללוד היה שקוע אאמו"ר בתלמודו, וכן בשדה התעופה כשעמדו בהחתמת הדרכונים, גם בזמן הזה עסק בתורה, ולאחר מכן כל עת הטיסה, וכל הזמן עד שהגיע למפעל באורגוואי ישב ולמד כמי שנמצא בביהמ"ד.

"זכרוני, כי לאחר אירוע מוחי שעבר, דאגנו כי בהזדמנות זו יובא אאמו"ר לאוניה אשר שייטה באחד מהאגמים היפים באיזור, שם היה אויר צח אשר חשבנו שיהיה לו לתועלת. אלא שאאמו"ר לא בזבז זמן, עם עלותו לאניה נכנס הוא לאחד החדרים בירכתיה, פתח את ספר הלימוד שנשא עמו ושקע בתלמודו. אמי נכנסה אצלו בטרוניה מדוע לא תנצל מעט את הנוף והאויר הצח? אלא שהוא השיבה בפשטות, כי עבורו ההנאה הכי גדולה היא לשבת מול הספר ולהגות בתורה. לאחמ"כ שטח את תמיהתו בפנינו למאי טרחנו להביאו לשם, "מה לי חדר באניה או חדר באכסניה – תמה".

האם הגר"מ זצ"ל היה מחמיר?
"הציבור אכן חשב שהוא מחמיר, אולם אני אומר שבפירוש הוא לא היה מחמיר. בכל פעם שהיה ניגש לפסוק את ההלכה הוא למד את כל הסוגיא היטב, לאורכה לרוחבה ולעומקה. ורק אז היה מתיישב לפסוק את ההלכה. כשהיה פוסק כהמחמירים, לא היה זה משום שסבר כי ראוי להחמיר, אלא משום שכשיטתם יצא לו גם הוא בלימודה של הסוגיא. באותה המידה אם מסקנתו היתה בשיטת המקילים פסק הוא לקולא.

באחד מלילות השבת נעדרה ילדה, וקיים היה חשש לחייה. פנינו למשטרה, ואלו אמרו שעל פי כלליהם טרם חלפו מספר שעות מסוימות מאז ההיעדרות, שאז פותחת המשטרה בחיפושים. עם זאת, מפקד המשטרה אמר לי שאם נרצה, נוכל להתחיל בפעילות מטעמנו ובכוחותינו ע"פ הנחיות המשטרה.

ניגשתי לאאמו"ר, והוא פסק בנחרצות: כעת, איש המשטרה הוא המומחה, ועליכם לעשות ככל אשר יורה, לא להפיל דבר מדבריו ארצה! הוא חזר על הוראתו זו בנחישות, היות ומדובר היה בחשש פיקוח נפש.

"זכרוני, כי מאה שערים פשטה את לבוש השבת, וכל רחובותיה מלאו תכונה מהסוג השמור לימי החולין: פנסים נדלקו, רכבים הוזעקו על נהגיהם, ורמקולים רבי עצמה הוצבו על גגותיהם עם קריאות דחופות. ברחבי מא"ש הסתובבה אז הלצה, כי רק סיגריה היתה חסרה… על כל החילול שבת הזה פיקדתי אני, נשען וסמוך על הוראת אאמו"ר. בסופו של דבר אכן הועילו הרמקולים, ובאמצעותם נמצאה הילדה.

"במוצאי שבת באו לביתי כמה תלמידי חכמים בעלי צורה, ותמהו אם אכן היה ראוי לחלל כך את השבת, בפרהסיא שכזו, ובכזו רמה של 'לכתחילה' למרות שחזקה עלי הוראת אאמו"ר ניגשתי אליו שטחתי בפניו את טענותיהם. את תשובתו לא אשכח את מה שאמר לי אז בזה"ל: 'הלכות שבת יש ללמוד בכל ימות השבוע, בשבת, בהגיע עת שאלה והוראה, אזי אין לו לרב להתחיל לפתוח את ספרי ההלכה ולבדוק, בשבת יש לפסוק! כיון שעל פניו מדובר היה בפיקוח נפש, והלכה שפיקו"נ דוחה שבת – הרי שכך יש לקום ולעשות.

טוהר המידות
לא פחות מגדלותו בהוראה היתה גדלותו בעניני מידות.

"עובדה הווה ופעם איתר אאמו"ר אחר אברך אחד בדחיפות כשהדבר לא נתן לו מנוחה, לאחר שמצא את האברך אמר לו אאמו"ר שמוכרח הוא לעלות לביתו ולדבר עם ב"ב תחי' ומבקש ממנו שיעלה אתו עכשיו, הלה תמה מה לאאמו"ר לטרוח לעלות לביתו הרי היא יכולה לבוא לבית אאמו"ר, אולם אאמו"ר התעקש שהוא מעוניין לעלות לביתו, האברך המשיך לטעון שבין כך זוגתו לא נמצאת בבית ובהזדמנות ראשונה יגיד לה שתעלה לביתו, אולם אאמו"ר התעקש שהוא יעלה לביתו אליה.

"בחוסר סבלנות סיקרן את האברך מה כ"כ דחוף לאאמו"ר להיפגש עם ב"ב. למעשה, עוד באותו היום הקדימה האשה ועלתה לאאמו"ר. אאמו"ר התחיל להתנצל על מעשה שהיה, וכך היה המעשה: היה זה באחד הימים יום גשום וסוער ומי גשמים עזים דהרו על הכביש ושליליות של מים נאספו על אורח הדרך, אאמו"ר נסע אז במונית ומחוסר זהירות של הנהג נסע במהירות ונכנס לתוך שלולית מים ובדיוק אז עברה האשה זאת וקלחת של מים ניתז על האשה, אאמו"ר ראה כל זאת ואמר מיד לנהג שיזהר בנסיעתו שלא להתיז על אנשים, לאאמו"ר היה עגמת נפש מכך, והתעניין אצל הנוסעים מי זאת האשה שנפגעה ממנו, ולא היה לו מנוח לנפשו כי הרגיש את עצמו אשם בכל זה וזאת מכיון שטען שהנהג מושכר לו בעת נסיעתו וא"כ הוא אשם בדבר, ולכן חיפש אחר האשה עד שביקש ממנה מחילה על שגרם לה צער ואי נעימות.

סדר ימו הגדוש

"סדר יומו היה מלא וגדוש קרוב לכ"ד שעות ביממה.
"עד היום אין לי מושג מהיכן שאב את כוחותיו. בשעת בוקר מוקדמת כבר היה ניצב על משמרתו ועד השעה שתים בלילה עדיין ענה לשאלות בהלכה אז היה מנהגו להתיישב ולסדר את התשובות לשו"ת קנה בושם, עד השעה חמש לפנות בוקר. צא ולמד כמה שעות נותרו לו לשנת הלילה.

"היו תקופות שכמעט שלא הצליח לשים תנומה לעפעפיו יותר משישים דקות ברציפות. זכרוני, שהיו לילות רבות שדילג על שינתו ובקושי השלים את שינתו למחרת ולמקוטעין.
"בחוגי המשפחה יודעים לזהות על התשובות בכתב היד של אאמו"ר, אם משל בוקר הם או של לילה, פשוט מאד, התשובות שנכתבו בלילה, מצוי בהם שהאות האחרונה במילה 'נמרחת' על הנייר, שכן לרוב עייפותו, פעמים היה מנמנם קלות תוך כדי כתיבת התשובה, והעט היתה ממשיכה מאליה…

"כאשר היה חש בעייפות היה מבקש מבני הבית: העירוני נא בעוד חמש וחצי דקות. לא שעה ואף לא חצי ממנה ואף השניות היו ספורות לא חמש דקות אלא חמש דקות וחצי… גם בשעות בהם פורשים הכל למנוחה, כמו לאחר סעודת השבת בבוקר וכד' לא היה נותן לעצמו יותר מדקות ספורות. פעם אף ביקש מאמי מורתי, בשבת אחר הסעודה שתעיר אותו אחרי 3 וחצי דקות, אמי טענה לו שזה לא מספיק עבורו וגופו צריך לנוח יותר, אמנם הוא לא שת לבו לדבריה, והסתפק בתנומה קלה זו.

"פעם אחת הוצרכה אמי לנסוע לחו"ל, ובקשה ממני שאבא ללוותה לדרכה בשעה 5 לפנות בוקר, וכשבאתי ראיתי את אאמו"ר יושב על מקומו שקוע בכתיבת חידושי תורה, וכשניגשתי אליו שאל אותי, מה מעשיך כאן באישון לילה, ועניתי לו שכבר פנה לילה ואתא בוקר, ואמר לי שלא הרגיש כלל בשעות שחלפו ועדיין לא עלה על יצועו.

מתוך המבשר תשע"ד