סיפר רבי שלמה לורנץ: "בשנה האחרונה לחייו של הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל קיבל הרב התקף לב ואושפז בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים.
באתי לבקרו ושאלתי לשלומו. 'ברוך ה", השיבני. שאלתיו: האם הרבי מסוגל לאכול? – 'לא, אין לי תיאבון', אמר.
"ולישון? – שאלתי, והוא משיב: 'לישון הייתי יכול, אך אין לי פנאי'.
"השתוממתי: איזה עיסוקים יש לרבינו בבית החולים?
"אמר לי רבי לייזר יודל: 'יבין כבודו, בימים יש אצלי הרבה מפריעים, תלמידים רבים באים לבקרני ולדרוש בשלומי, ואינני מספיק ללמוד די הצורך, לפיכך בלילות יורד אני ממיטתי ומשלים את לימודי' (בכל שנה ואף בשנתו האחרונה היה רבי לייזר יודל מסיים את כל הש"ס עם הרמב"ם והשולחן ערוך!).
"נדהמתי: מה זה… ללמוד כך אחרי התקף לב?! האם שאלתם את הרופאים אם מותר לכם כך להתאמץ בלימוד?
"אולם ראש הישיבה נתן בי עיניים נדהמות ואמר: 'נראה כי מר שכח רמב"ם מפורש. וכי לא נפסק להלכה בהלכות תלמוד תורה: 'כל אדם מישראל מחוייב ללמוד, בין נער בין זקן, בין בריא בין חולה ומטופל ביסורים'? ואם כן אינני זקוק לשאול את הרופאים, הרמב"ם, הרופא הגדול מכולם, כבר פסק לי!'".
(נר לשולחן שבת, מתוך 'מרביצי תורה ומוסר')