הרב אברהם פוקס שליט"א
"וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" (בראשית כ"ד, ד')
כשאני לומד עם החברותא ר' דוד, ואנחנו שחים אודות השדכן הראשון בעולם המוזכר בפרשתינו, ר' דוד מחייך, ויש לו סיבה טובה, את ר' דוד, אברך תלמיד חכם בעל משפחה ברוכת ילדים השוקד על דלתות התורה ימים ולילות, אני מכיר שנים רבות, עוד מימי בחרותו, וכשאני רואה את חיוכו, אני מבין ומחייך גם. בואו תחייכו גם אתם:
יום שישי באחד מימי הקיץ הארוכים, ר' דוד לומד בישיבה בירושלים, השבת הקרובה היא שבת אחרי שבועות, ובעצה אחת עם חברו הם שמים את פעמיהם לשבות את השבת בעיר הקודש צפת, כך לפחות הם חשבו, צפת על בתי כנסיותיה וסמטאותיה העתיקות, יכולות לרומם טפח וטפחיים כל יהודי באשר הוא, ובוודאי את ר' דוד שרוח ה' לוהטת בקרבו ולבו חם לכל דבר שבקדושה, הם תכננו לפקוד את קברי הצדיקים הטמונים בה ולהתפלל על ציונם, לטבול לכבוד שבת במקווה האר"י, עוד מנת רוחניות לכבוד הנשמה יתירה ומלוא חופניים של קדושה.
הם מכינים תיק קטן עם בגדי שבת ומגיעים לתחנת האוטובוס שיקח אותם עד לצפת, האוטובוס מגיע, הם תופסים את מקומם ומתכוננים לדרך הארוכה, באותם ימים כביש 6 עדיין היה על הנייר והנסיעה לצפת היתה דרך כביש הבקעה על פי רוב, בירידות לכיוון ים המלח הם אומרים את "תפילת הדרך", המילים "ותגיענו למחוז חפצינו לחיים ולשמחה ולשלום", נאמרות על ידם בשמחה ובשלווה, במשמעות הפשוטה והרגילה, הם הרי נוסעים לשבת לצפת!
האוטובוס כבר עושה דרכו בכביש הבקעה, הם מתקרבים למחצית הדרך, ולעצירה המפורסמת בחניון ציפורי, אך לפתע האוטובוס מאט, הנסיעה נעשית איטית, נו עוד פקק, חשבו לעצמם, היום גדול ואין סיבה לדאגה, כשהאוטובוס נעצר לחלוטין בגלל הפקק, הנוסעים מתחילים לזוע באי נוחות, מתברר שיום קודם לכן מת אחד משונאי ישראל וממנהיגי הציבור הערבי, והלוויתו מתרחשת בשעות אלו באחד מן הכפרים הערביים שבבקעה, והכביש שעליו הם נוסעים נחסם בגלל הלוויה, שוטר שנמצא על הכביש אומר לאחד הנהגים העצבניים שאין צפי לשעת פתיחת הכביש וזה יכול לקחת זמן רב. מידי פעם הכביש משתחרר קמעא, נוסעים כמה רגעים ושוב נעצרים, כאשר השעות חולפות ונותרו שעות בודדות לכניסת השבת, הם מבינים שהם בבעיה, בעידן של אותם ימים, פלאפונים לא היו בנמצא והוא תופס את אומנות אבותיו ושפתותיו מרחשות תפילה לבורא עולם שיזכה להגיע למקום ישוב עד בא שבת המלכה, השהות המתוכננת בצפת למשך השבת נעשית לפתע חלום רחוק ובלתי מציאותי, עוד תפילה מעומק הלב, עוד כמה פרקי תהילים, והכביש סוף סוף נפתח, הנהג לוחץ על הדוושות ביתר שאת וביתר עוז ומחיש את האוטובוס ליעדו, כעת כבר ברור שבצפת הם לא יהיו בשבת, אבל היכן הם כן יהיו? הדקות נוקפות, שעת כניסת השבת מתקרבת, הם רואים את כדור השמש צונח אט אט כלפי מטה, מדמיינים את ההכנות האחרונות שנעשות בבתי משפחותיהם, ואילו הם עדיין ישובים באוטובוס כשבגדי החול לגופם והמוקצה בכיסם, על טבילה במקווה האר"י הם כבר לא חולמים, הם מסתפקים במקום יישוב עם שומרי תורה.
שעה לפני כניסת שבת הם מחליטים לרדת בעיר טבריה ליד קברו של רבי מאיר בעל הנס
– מהאוטובוס שממשיך את דרכו לצפת – הם לא הכירו איש בטבריה, וגם לא את טבריה בכלל, אך להישאר באוטובוס לשעת נסיעה נוספת ולהסתכן בעיכובי הדרך? אין צד שכזה!
הם נזכרו בבחור מהישיבה שסיפר להם על דוד שגר בשיכון ד' בטבריה, נלך אליו חשבו לעצמם להניח אצלו את דברי המוקצה ומשם לבית הכנסת, ויהודים טובים יזמינו אותם לביתם, להגיע לשיכון ד' הם גם לא ידעו, והם מנסים לעצור מכונית ולברר כיצד, לאחר מספר רגעים עוצרת מכונית שיצאה מקברו של ר' מאיר בעל הנס כשבתוכה יושבים זוג חילונים ששואלים לבקשתם, תכנסו הם אומרים להם אנחנו ניקח אתכם למחוז חפצכם, הם מתחילים לנסוע ומתברר שגם הנהג לא מכיר את הדרך, כשנעצרים ליד מונית שואל הנהג את נהג המונית איך מגיעים לשיכון ד'? הנהג שומע את דבריו בקשב רב, מסובב את מכוניתו לכיוון המדובר וממשיך בנסיעה, תראו הוא אומר לבחורים, באמת אני צריך בכלל לכיוון השני והנהג מונית אמר שזו נסיעה של רבע שעה, אבל מיד כשראינו אתכם אמרתי לאשתי הנה שני רבנים שבטח ממהרים להגיע לפני שבת, בואי נעשה מצוה וניקח אותם ליעדם ובזכות זה ה' יעזור שתהא לידה קלה והכל יעבור בשלום, גם אתם תתפללו, נכון? מסיים הנהג את דבריו לבחורים שכמובן נענים בשמחה לבקשתו, לאחר שהגיעו לשכונה המדוברת הנהג מוריד אותם ונחפז ליעדו, הם מסתכלים לימינם ולשמאלם מאין יבוא עזרי, עוד 10 דקות השבת נכנסת, איך יתחילו בחיפושים אחר אותו דוד של חבר שמי יודע אם בכלל גר עדיין בשכונה זו, לפתע הם רואים בבית שלצדו הם עומדים פמוטות עם נרות של שבת מבעד לחלון, הם לא חושבים פעמיים והם דופקים בדלת רק כדי לבקש להניח את דברי המוקצה ולשאול היכן בית הכנסת הקרוב?
הלב דופק גם כן, מה יקרה כעת? מי יודע היכן אנו דופקים ועל דלתו של מי? ילד חינני עטור בכיפה ופאות, 'ילד של תלמוד תורה' פותח את הדלת, אבא בבית? הוא נשאל, רק רגע אומר הילד ונעלם אי שם בבית הגדול והמרווח, כנראה שהיו לו עיסוקים וטרדות חשובים יותר והוא שוכח מהמשימה שנטל על עצמו לקרוא לאביו, וכך הם עומדים ליד הדלת עוד שבע דקות תמימות שהיו עבורם כנצח, עד שהילד עבר ליד הדלת ונזכר בשליחותו ורץ לקרוא לאביו שמגיע מיד לדלת כשהוא כבר חבוש במגבעת והחליפה של שבת.
אנחנו רק רוצים להניח את דברי המוקצה, הם אומרים לו, מבט מהיר של הבעל הבית הנבון מבהיר לו היטב את מצב העניינים, הוא פונה אליהם בחיוך רחב ברוכים הבאים אורחי היקרים, הבית לפניכם וכך גם מקומכם לסעודות השבת, הם מניחים את חפציהם לובשים בגדי שבת ומיד מצטרפים לבעל הבית והולכים יחד עמו לבית הכנסת, מארחם מתגלה כאדם לבבי ביותר, הוא מספר להם שהיום בצהריים הוא ואשתו נחתו בשדה התעופה מנסיעה לקברי צדיקים באוקראינה, הטיסה היתה אמורה להיות אתמול בלילה אך תקלה גרמה לטיסה להידחות עד לשעות הבוקר, פיזרנו את הילדים דרך הטלפון שיתארחו לשבת אצל הדודים כי לא ידענו מתי נגיע, אך הילד הקטן בחר לחזור הביתה כששמע לבואנו, מהשדה התעופה הוא ממשיך ומספר להם נסענו לקנות אוכל מוכן לשבת ולהפתעתנו כשהגענו לביתנו ראינו שגם הדודים לא טמנו ידם בצלחת ושלחו לנו מכל טוב, כך שביתינו מצויד ומלא במיטב המאכלים, ומה יותר טוב מלהאכיל בחורי ישיבות תלמידי חכמים, הוא מסיים את דבריו כשהם מגיעים לבית הכנסת. רגע לפני שהם נכנסים, ארשת פניו נעשית רצינית לפתע, והוא אומר להם, תראו, המתפללים בבית הכנסת מיד יזהו אתכם כאורחים וינסו למשוך אתכם לפחות לאיזו סעודה, אני מזהיר אתכם, אתם האורחים שלי!
התפילה והסעודה עוברות עליהם בטוב ובנעימים, בעל הבית מספר להם שכאשר נתקעו שעות ארוכות באוקראינה ולא היה להם מה לאכול, אחד היהודים שפגשנו שם במז'יבוז עשה להם הכנסת אורחים והזמינם ל'סעודתו' שכללה קרקרים וטונה, התרגשנו מאותה ארוחה שניתנה מהלב והחלטנו הרבנית ואני שגם אנו צריכים לעשות איזו הכנסת אורחים בעלת משמעות, והנה כמה שעות לאחר מכן אתם דופקים בדלת, אתם ממש אורחים של הבעל שם טוב, אמר בחיוך. הבעל הבית מתגלה כתלמיד חכם היודע ספר והם מפלפלים בחידושים על פרשת השבוע המתובלים בסיפורי צדיקים, הם מגלים שגם שבת בטבריה יכולה להיות מיוחדת במינה.
למחרת לאחר תפילת שחרית של שבת חששו של בעל הבית מתגשם, רב בית הכנסת הלוא הוא רבה של טבריה הרב דוד פרץ זצ"ל פונה אליהם ומפציר בהם להיות אורחיו לסעודת השבת, בפני רב העיר מארחם כבר לא יכול לסרב, ובלית ברירה הוא פוטר אותם מאזהרתו תוך כדי שהוא מזהיר אותם לא לשכוח לחזור אליו אחר הסעודה לסעוד מיני תרגימא ולפלפל בדברי תורה, הסעודה בביתו של הרב הידוע בלבביותו עוברת עליהם בהתרוממות הרוח כשהרב והרבנית נותנים להם מלוא השפע מאכלים רוחניים וגשמיים, תוך כך שהם מדגישים וחוזרים בפניהם על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לארח לסעודת שבת תלמידי חכמים שכאלו.
השבת ממשיכה עליהם בבית מארחם בהתרוממות נפלאה, במוצאי שבת הם נפרדים ממיטיבם כשפיהם לא מפסיק להודות על האירוח הנפלא, ואף הם המארחים עונים לעומתם שבזכותם בזכות ה'אורחים של הבעל שם טוב' עברה עליהם שבת מרוממת ביותר.
עשרה ימים לאחר מכן עושה ר' דוד את דרכו שוב לעיר טבריה, הפעם הוא לא נוסע עם חברו על מנת להגיע לצפת ובסוף להיעצר בטבריה, הוא נוסע עם כל משפחתו לשמחת אירוסיו עם בתו של בעל הבית, השמחה היתה רבה ביותר, יד ה' היתה ניכרת בשידוך לכל עיוור, רבה של העיר הרב פרץ זצ"ל בא לאחל ברכת מזל טוב בהתרגשות רבה, הלא הוא מכיר לא רק את משפחת הכלה אלא גם את החתן בכבודו ובעצמו.
כשהוא חזר לישיבה, חתן שלם, ישב עם חברו והעלו זכרונות מהנסיעה ההיא, הם כמובן חוזרים לשבת ותלאות הדרך שלפניה, זה הזמן לגלות לך אומר החבר לר' דוד, לגלות מה? שואל החתן בפליאה, תראה, הוא אומר לו בעדינות, אתה לא בדיוק בן שמונה עשרה, וכידיד נאמן חשבתי לעצמי איך אוכל לסייע לך לצאת מחבלי רווקותך, וקיבלתי על עצמי ללמוד לזכותך שתי הלכות בספר חפץ חיים במשך ארבעים יום, יישר כוח גדול קופץ החתן ונותן חיבוק אמיץ לחבירו, רגע עוד לא סיימתי, ממשיך החבר, ליל שבת זה היה יום הארבעים…
